דברים הנוגעים לעצם החיים
ישנם דברים שהם בכלל דברי התעוררות - דברים שמעוררים את לב האדם לעבודתו יתברך, לחפש קרבת ה', אבל גדרם של דברים אלו הוא דברי התעוררות בעלמא.
הדברים הנאמרים כאן אינם בגדר 'דברים' ואינם בגדר 'התעוררות', אלא הם עצם המציאות של הבריאה ועצמיות נפש האדם. אשר על כן, צורת השמיעה צריכה להיות בעצם נפש האדם מצד מהותה.
אם מעוררים הדברים לחיזוק וכדומה, אע"פ שגם זה דבר נפלא, אבל עדיין אין זה עיקר המכוון האמיתי של הדברים.
כי בעומק הענין, המכוון כאן אינו רק עצם הדברים, אלא העמדת הנפש במצב של פשיטות, לשמוע דברים כהווייתם, ושתהיה הנפש תואמת לדברים. ממילא, כל מניעה מבחוץ - בין חיצוניות גמורה ובין חיצוניות שהיא בבחינת התעוררות בעלמא - היא בבחינת מיעוט של הדברים.
על רבי פנחס מקוריץ זיע"א, תלמיד חבר לבעש"ט, מסופר, שכשהיה מדבר לפני ציבור שומעי לקחו, היה מדבר בקול חלוש, והיה קשה לאנשים לשומעו. והנה היו שם נערים מבקשי ה', שנדחקו להתקרב אליו לשמוע את הדברים, והוא אמר שאין זו הדרך! למה? כי כשאדם צריך לשמוע, היכן שהוא עומד הוא ישמע, וכשהוא לא צריך לשמוע, גם אם יעמוד בקרבת הגוף קרובה מאד, תהיה זו בחינה של "לא שמיע לי לא סבירא לי" - לא תהיה קליטה בנפש לדברים...
על מנת שאדם ישמע באמת, הוא מוכרח להגיע עם פשיטות ותמימות, אבל אז עיקר המעלה אינה רק עצם הדברים הנאמרים, אלא בעיקר הפשיטות והתמימות שאדם זוכה לה מכוחם.
"תמים תהיה עם ה' אלוקיך"
העורמה הראשונה שאנחנו מוצאים בתורה, היא אצל הנחש: "והנחש היה ערום מכל חית השדה" (בראשית ג, א), ומשם שורש העורמה. ודאי ש"זה לעומת זה עשה האלקים", וישנה גם עורמה של קדושה, אבל צריך לדעת את זמני השימוש במידת הערמומיות ובמידת הפיקחות, ולהציב את הגבולות הנכונים בענין.
אולם גם אם יש צורך לפעמים להשתמש במידת הפקחות, היסוד חייב להיות ברור: עצמיות הנשמה, מצד מהותה, כפי שבראה הקב"ה, היא התמימות, וזוהי הנקודה הפנימית באמת של הנשמה, של הוויית האדם. כל שאר הדברים, כשהשימוש בהם נעשה בזמן הנכון ובצורך הנכון, אלו רק לבושים שאדם משתמש בהם. אבל עצם נשמת החיים חייבת להיות במהלך של "תמים תהיה עם ה' אלוקיך".
כפי שהזכרנו לעיל, ככל שאדם "תמים", הוא יותר "עם ה' אלוקיך", וככל שהוא רחוק מהתמימות, כך ח"ו להיפך. על מנת שאדם יוכל להשיג באמת קירבת ה' ושיהיה דבוק בקונו, הוא חייב להיות במהלך של "כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי" (ר"ה כו ע"ב), נפש ישרה בלי חספוסים.
הפסוק אומר: "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט), מצד טבע היצירה, הקב"ה עשה את האדם "ישר" - יש בו ישרות, לא עורמה ופיקחות.
"קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו, עינו הטעתו". הפקחות הולידה את החטא. אילו היתה בו תמימות וקבלת עול נביא ה' - משה רבינו, שהוא גדול מכל הדורות - לא היה מגיע לחטוא בכזה חטא.
ככל שאדם לא זוכה, הוא נכלל ב"המה בקשו חשבונות רבים", והוא מתרחק מהישרות והתמימות. הבעש"ט התבטא, שלאחר כל ההשגות שהוא השיג, וכמובן שהן לא היו מועטות כלל וכלל, עיקר עבודתו היתה בבחינת "צדיק באמונתו יחיה"!
"למה תוקעין בראש השנה? - למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו!" (ר"ה טז ע"א). החשבון הכי פשוט שצריך לעשות בכל דבר ודבר, הוא חשבון אחד בלבד: מה הקב"ה רוצה! לא חשבונות של טעמים, לא חשבונות של הבנה, רק חשבון של "מה ה' אלקיך שואל מעמך", זהו החשבון היחיד שראוי לו לאדם לעשות.
זהירות משימוש לא נכון בכח הפלפול
בכח הפלפול שטבע הקב"ה באדם, יש להזהר להשתמש בו אך ורק לעסק לימוד התורה הק', ולא לעסקי העוה"ז.
ישנו מעשה שהיה עם האדמו"ר מקוצק זיע"א. פעם הוא הלך ברחובה של עיר, וראה יהודי אחד עומד בדוכן ורוצה לקנות דבר מה. עמדה שם המוכרת והוא התמקח עימה על פרוטות אחדות. נעמד הקוצקר ואמר לאותו יהודי: "שכחת משנה מפורשת: אל תרבה שיחה עם האשה!.."
זה פן אחד לדברים, אבל ישנו פן נוסף, עמוק יותר: עצם ההתמקחות על מחיר מולידה באדם כח של ערמומיות, ועבור עבודת הנפש של ביטול וחוסר חשבון, שוה גם לשלם! ודאי שאין בזה כללים, וכל דבר יש לו גבול, אבל ישנם אנשים שנוצר בהם טבע שתמיד הם מבקשים הנחה, ולא משנה מה המחיר. זהו כח המיקוח הטמון בנפש כל אדם.
אבל כשאדם חי עם הרבש"ע בתמימות, כשאומרים לו שמחירו של חפץ פלוני הוא כך וכך, הוא שומע מכך שזהו הסכום שהקב"ה רוצה שישלם, ואילו רצה הקב"ה שישלם פחות, מראש היו אומרים לו פחות.
נקטנו דוגמא, אבל עלינו לדעת שיסוד זה מתפשט על פני כל אורך החיים של כל אחד. ככל שאדם תמים יותר, כח האמונה שלו חזק יותר. הוא מאמין שכל דבר שמגיע אליו אינו במיקרה אלא בדקדוק רב, והוא מבין שהתמקחותו בעצם אינה עם אנשים אלא כביכול עם הבורא ית'!
דוגמא נוספת: פעמים שאדם רוצה להשכין שלום בין אדם לחבירו וכו', ולשם כך הוא משתמש בעצת חז"ל שמותר לשקר מפני השלום (עי' יבמות סה ע"ב).
צריך לדעת שעצה זו של חז"ל מסוכנת היא מאד לאדם שאינו זך! וכבר השמיענו הבעש"ט שעצה זו נאמרה דוקא לאדם שלא שיקר מימיו, אבל מי ששיקר, ואפילו פעם אחת, הוא כבר נכלל בשקר שלא לשמה, ושוב אינו יכול לשקר לשמה, וכיון שבשעה שישקר תהיה מעורבת בזה תכונת הנפש של שקר שלא לשמה, אסור לו לשקר אפילו לצורך!
כלומר, יתכן מצב שאדם מצדו ירגיש שהוא עושה לשמה, אבל בעומק הנפש, הוא מורגל בערמומיות, בשינוי סדר מהלך הדברים. הוא מרגיל את עצמו שלא לצייר את הדברים כהווייתם, וכל מיני סיבות, שהוא סבור שהן לצורך, גורמות לו לעוות את התפיסה המציאותית!
ככל שאדם מאמין יותר בקב"ה, הוא מבין שאין לו לבורא עולם צורך בעזרתו, והוא צריך רק לעשות דברים לשם פועלם. וכשילך עם האמת ועם מדת הישרות, ודאי יצליח יותר מאשר אם ילך בדרכים אחרות.
נקודת התמימות - מלוא הנפש הפנימית
והנה במבט הפשוט יתכן שנראה לשומע שמדברים אנו כאן בסה"כ על פרט אחד מהעבודה. אולי פרט חשוב ומרכזי, שחשוב וראוי לעבוד עליו, אבל סוכ"ס ישנם חלקים נוספים בעבודה. נראה לו שנקודת התמימות היא נקודה יסודית וחשובה, אבל לא יותר מכך.
אבל מי שכבר חי בתוך העולם הפנימי, או לכה"פ קיבל ממנו אחוזים מסויימים של טהרה ונקיות, יודע ומבין שנקודת התמימות היא מלוא הנפש הפנימית. כל נקודה של שקר מחזירה את האדם לחטא אדה"ר בעץ הדעת, שעניינו שימוש של דעת שנראית כישרה, אבל היא היא זו שהולידה את החטא. ככל שאדם חש יותר את פנימיותו, הוא סולד מהחספוס, מהשקר, מהערמומיות ומהפקחות, ומתעוררת בו כמיהה פנימית לפשיטות אמיתית.
כל זמן שאדם לא חש את נפשו, לא חש את נשמתו, קשה לו להרגיש כמה כל נקודה של שקר מעלימה ממנו את עצם נשמתו.
תמימות - מדרגה בבטחון
לעיל הובא הפסוק מספר קהלת: "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים".
והנה ל"חשבונות רבים" ישנם שני הפכים: ההיפך של "רבים" הוא יחיד, וההיפך של "חשבון" זו הפשיטות. ראשית כל צריך אדם לצאת ממהלך של "רבים", ואח"כ ממהלך של חשבון בכלל.
אדם, מטבע יצירתו, כל הזמן - או לכה"פ כמעט כל הזמן - חושב מחשבות! פעם המחשבות רופפות, פעם יותר מיוסדות, כל אחד לפי מדרגתו.
מכח מרוצת החיים, אדם טרוד בהרבה דאגות, בפרט בדאגת הפרנסה וכו'. כל מחשבה מחברת את הנפש לדאגה.
מה הפתרון הידוע לכך שכולנו יודעים? - מדת הבטחון שאדם צריך לבטוח בקונו.
"בטחון" עניינו, שאדם מתבונן ורואה שמצד דרכי הטבע אינו יודע מהיכן תגיע הפרנסה, ומחזק את עצמו ומעורר את לבו להאמין באמונה שלמה שהכל מן השמים, והסיבות לא אלו הקובעות, אלא מה שהקב"ה רוצה יגיע, בלי לדעת מהיכן בדיוק. ועכ"פ הסיבה שאדם נצרך לבטחון, היא כיון שאינו רואה מוצא, הוא לא יודע מהיכן תבוא ישועתו - וכאן הוא מגיע למידת הבטחון.
אך ישנה נקודה עמוקה יותר, שלפעמים היא חילופית לעבודת הבטחון, והיא: שאדם לא יתבונן ולא יהרהר כלל במצבו! לא מכח אטימות, אלא שכח הנפש כל כך דבוק בתמימות, שלא עולה למח שום הרהור מהיכן תגיע הפרנסה. ודאי שלחיות כך באופן תמידי זוהי מדרגה גבוהה, אבל צריך לנסות להתקרב לשם.
היה פעם מעשה עם החזו"א שעלה לעיה"ק ירושלים ונכנס אל הרב מבריסק זצ"ל. באותה תקופה היה הרב זצ"ל עסוק בענין סבוך מסוים, והחזו"א שאל אותו מה יהיה בענין הזה. התבטא הרב זצ"ל ואמר [אינני זוכר בדיוק את הלשון, אבל כמדומה שבערך זו היתה לשונו]: "יש לי בטחון".
כשיצא משם החזו"א פנה לנלווים אליו ואמר: "תבינו, אם הרב אמר שיש לו בטחון, פירוש הדבר שהוא אפילו לא מהרהר בבעיה, ולא שהוא מהרהר אלא בוטח שיהיה טוב!"
מהיכן מגיעים לכזו מדרגה?
כשאדם חי בתמימות עם הבורא, הנפש עסוקה ב"תמים תהיה עם ה' אלוקיך", וקשה לה לצאת לחשבונות הרבים.
מי שחי בתוך החשבונות הרבים, נראה לו מה שמדברים כאן דברים 'בשָמַיִם'. הטעם שכך נראה לו הוא משום שהכניס את עצמו לתוך עוד חשבון ועוד חשבון, ואם הרחיק לכת יותר - גם כיוון את מעשיו לפי החשבונות. אבל הצורה הנכונה היא, שיותר משראוי להשתדל עבור הפרנסה וכדומה ובשאר תחומי החיים, יותר ראוי להתבודד בזמן העיסוק בזה, ולעבוד לחזק את עצמו ב"תמים תהיה עם ה' אלקיך".
ודאי שצורת העבודה משתנה מאדם לאדם - כמה זמן להשתדל, וכמה זמן להתעסק בנושא הבטחון והתמימות - אבל אין צל של ספק, שמשקל הנפש חייב להיות בנקודת התמימות, ולא בהשתדלות. גוף האדם אולי עוד יכול לעסוק בהשתדלות, אבל הנפש, הכמיהה והרצון, צריך להיות מקושר אל הרבש"ע!
"בפיך ובלבבך לעשותו"
הקב"ה יצר באדם את מידת הבושה.
מהו שורש ענין הבושה, היכן אנו מוצאים בתורה פעם ראשונה את המושג בושה?
לפני חטא אדם הראשון, נאמר על אדם וחוה ש"ולא יתבוששו", ורק אחרי שחטאו התעוררה בהם מידת הבושה וכיסו עצמם בעלי תאנה.
מדוע לפני החטא אין בושה? - כי הבושה נולדת מכח זה שאדם חושב: מה חושבים עלי? מה אומרים עלי? וכו'. אבל כשאדם חי בתמימות עם הבורא, לא עולות בראשו כאלו מחשבות. ואין הכוונה שיש לו 'עור של פיל' שהוא לא חש מה שמדברים עליו, אלא פשוט משום שהנפש אינה קולטת כאלו מושגים.
"ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנחנו יכולים לעלות ולהראות לפניך" - הריחוק שלנו מהבורא ית' נוצר ע"י החטא. נראה לאדם שאור פניו של הבורא רחוק ממנו, וח"ו לפעמים נולדת אפילו תחושת יאוש מהשגת הדברים.
אבל צריך לדעת "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". אם אדם מקנה לעצמו את ההרגל של "בפיך", וכל ימיו, בכל יום ויום, ובמשך היום עצמו, עיקר היום שלו, הדיבורים שלו, הם מסביב לאמונה, מסביב לתמימות, מסביב לפשיטות - ניתן לטפס למדרגה הבאה: "בלבבך", עד שבסופו של דבר מגיעים לעשיה. אבל ככל שמחשבותיו של האדם ודיבורו נעוצים כל היום בבחינה של מחשבות - הן מחשבות של חיצוניות גמורה והן מחשבות של פיקחות - קשה לו מאוד להגיע לתמימות ואמונה פשוטה.
יעזרנו הקב"ה להיות מאלו הפורקים מעצמם את עול החשבונות הרבים, וחיים חיי תמימות עם בוראם באמת ובתמים.
