גדלות - תחילתה השתדלות וסופה מתנה
מרן המשגיח, ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, אמר פעם באחת השיחות בישיבה, שהשאיפה האמיתית של כל בחור ישיבה, של כל בן עליה, צריכה להיות לצאת אדם גדול. אלא שבד"כ בחור רחוק משאיפה זו.
ולמה?
אדם מטבעו חושב כך: "בכל דור יכולים לצמוח כמה גדולים, אך ודאי שאני אינני אחד מהם... ישנם אנשים שנולדו בבתים מיוחדים, עם כוחות מיוחדים וכלים מיוחדים, ודוקא הם ראויים לצאת גדולים. אבל אני? נו נו... נולדתי עם טבעים כאלו וכאלו, עם עבר כזה וכזה, בבית כזה וכזה וכו'. בצורה כזו לא התחיל שום גדול את דרכו. כולם התחילו באופן שונה. ואפי' אם התנאים החיצוניים שלהם לא היו מיוחדים, אבל כוחות הנפש שלהם היו מיוחדים... וכו'".
כך חושב כמעט כל אחד, וממילא, באופן טבעי, הוא שולל מעצמו את השאיפה לצאת אחד מגדולי הדור. ואין הכוונה שאינו שואף כלל להתעלות ברוחניות, אבל מראש הוא מוריד מעצמו את השאיפה, ומגביל עד היכן יוכל להגיע.
ועל זה עמד המשגיח ואמר: זו טעות! כל יחיד ויחיד צריך לדעת שהוא יכול לצמוח לאילנא רברבי - לאחד מגדולי הדור!
נשתדל לנסות ולבאר כיצד לסלק את ההסתכלות המוטעית שמונעת מהאדם את השאיפה לגדלות.
באופן טבעי, כל אחד מאיתנו, כשהוא רואה אדם גדול, על כל מעלותיו המופלאות, וניקח בתור דוגמא את ענין ההתמדה, הוא אומר לעצמו: "אני בשום אופן לא מסוגל ללמוד כל כך הרבה שעות! אין לי את הכוחות הנדרשים, זה לא אני!..." הוא אפילו לא מבין איך בכח אנושי ניתן לחיות כך. אולי אפשר להחזיק מעמד יום, יומיים, שלושה, אבל כשההתמדה הופכת לצורת חיים, שהחיים מצד מהותם כולם עבודה, "יומם ולילה לא ישבותו" - הוא מרגיש שהוא לא מסוגל לעמוד בזה! הוא מרגיש שהוא חייב מנוחה, חייב קצת דברים חיצוניים שיאווררו אותו וכו'. הוא לא מאמין שיכול להיות שהוא יגיע למצב שכל כולו יהיה מסור אך ורק למען ה'.
אמנם, כבר אמרו חז"ל (שה"ש רבה ה, ב): "אמר הקב"ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים כפתחו של אולם, שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו".
גילו לנו כאן חז"ל הקדושים יסוד נורא: כשרואים את צורת חייו של אדם גדול, צריך לדעת שבכוחות אנוש אי אפשר לחיות כך! לא רק אני לא יכול, וראובן ושמעון לא יכולים. גם גדולי ישראל, צורת חייהם אינה מכוחם!
הכח היחיד שיש לאדם גדול, הוא מה שהביא את עצמו ל"פתחו לי פתח כחודה של מחט..." - שבנה לעצמו 'פתח' אמיתי, ומכח הפתח הזה זכה לקבל מתנת שמים נפלאה של ""פתחו של אולם".
אדם מייאש את עצמו מראש מהשגת מדרגות גבוהות, כי הוא מסתכל על ה"פתחו של אולם", ואומר לעצמו: "לזה אני בשום אופן לא יכול להגיע!" אבל כשאדם מבין שה"פתחו של אולם", אפילו של גדולי ישראל, אינו נובע מחמת העמל והיגיעה שלהם, אלא זו מתנת שמים, כולו חסד, כולו רחמים וכולו הטבה - מבט זה מקרב אותו לשאיפה שגם הוא יכול לחיות כך.
אדם שלא מאמין שהוא יכול לצאת אדם גדול, אין זה משום שהוא לא מכיר את כוחות עצמו, אלא הדבר נעוץ בנקודה שהוא לא מאמין שהקב"ה מחלק מתנות.
כל עבודת האדם היא רק להגיע בעמל לכוחות הנפש של עצמו, וכשהוא גומר את עבודת עצמו - כל אחד לפי מדרגתו - מכאן ואילך הוא מקבל מתנה. והמתנה כלל אינה ביחס למידת היגיעה; יש אדם שמראש הוטלה עליו עבודה מרובה, ויש שהעבודה המוטלת עליו מועטה יחסית, אבל המתנה יכולה להתהפך: זה שעמל הרבה יקבל פחות, וזה שעמל פחות יקבל הרבה.
ואם נשאל: א"כ מידת הדין לוקה? - התשובה היא: לא ולא! "יגעת ומצאת תאמין" - ההטבה השלמה היא בבחינת "מציאה"! ממילא, כל אדם ודאי יקבל את השכר על היגיעה שהוא יגע, אבל מעבר לכך הקב"ה נותן מתנת שמים, ועל אותה מתנה אי אפשר לבוא ולשאול: "למה אני קיבלתי כך ופלוני קיבל כך?" [ועיין באגרות רמח"ל שהעיד על עצמו שהשגותיו בתוה"ק אינן לפי ערך יגיעתו, ובעומק הוא גילוי הנהגת היחוד שלמעלה מן הנהגת המשפט, והוא גילוי אור הידיעה שלמעלה מן הבחירה].
אבל פשוט וברור, שאם גדולי ישראל היו מקבלים רק לפי כוחות הנפש שהשקיעו - הם לא היו נראים כפי שהם נראים! "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו', אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני" (חולין פט ע"א). ולמה הם ממעטים עצמם? כי הם מכירים בעומק הנפש, שההשגה, הקרבת ה', הדביקות בקב"ה ושאר המעלות שהן תולדות הדבקות - כולן מתנות שמים הן, ואינן ביחס לעבודה.
הקב"ה נותן לכל אחד ואחד עבודה כפי כוחו, וכשהוא גומר את עבודתו, משפיע עליו הקב"ה מתנות מידו "המלאה הפתוחה והרחבה". זוהי יד רחבה, שכן אמרו חז"ל (ב"ב נג ע"א): "מאן דיהיב מתנה, בעין יפה יהיב" [הנותן מתנה, בעין יפה הוא נותן]. הקב"ה משפיע בעין טובה! נתינתו לכל אדם ואדם אינה לפי מעשיו, אלא הרבה הרבה מעבר לכך! ובעומק, גדר הדברים הוא, שכאשר האדם עמל בכל כוחו, הוא מסלק את מסך האני, ואזי נגלית הפנימיות, שהיא הניצוץ האלוקי שבקרבו, ומצד זה אין גבול, כי הוא ית"ש אין סוף.
נמצא לפי"ז, שכדי להיות אדם גדול אין צורך בכוחות נפש עילאיים. צריך רק להקריב מעצמו את חלקו שלו, וכשאדם מקריב את חלקו באמת - הוא דבק במדת הרחמים של הקב"ה ומקבל ממנו מתנות אין קץ!
מרן החזו"א זצ"ל, באחת מאיגרותיו כותב, שבתחילה יש צורך בעמל קשה ומפרך, אבל לאחר מכן "נפתח שער חדש אשר השכל מתענג ללא קץ". מתי זה קורה? - כשהקב"ה מגלה את פניו, בבחינת "כי באור פניך נתת לנו..." - אור פנים שהוא למעלה ממדרגת העובד - שם מתחילה ההשגה האמיתית!
אדם שאין לו שאיפה אמיתית לצאת אדם גדול, קשה מאד שיצמח ממנו משהו. גם השאיפות שהוא כן שואף מעצמו, בד"כ גם הן הולכות ונחלשות.
עליו להחליט החלטה אמיתית בנפשו שהוא יכול לצאת גדול שבגדולים! לא מכח שהוא חושב שהוא בר מעלה [כי אם כך הוא בעל גאוה, לא בר מעלה], אלא מכח שהוא מאמין שהקב"ה כולו חסד, כולו רחמים, וכשיעשה מה שבכוחו לעשות, הקב"ה ישפיע עליו כפי מדת טובו!
מידת הקב"ה - כלי מלא מחזיק
אם השפע היה ניתן ביחס לעבודה של האדם וביחס לכלים שלו - הרי שהיתה לכך הגבלה. אבל צריכים לדעת, שהקב"ה יכול להשפיע בלי גבול ובלי שיעור, כלל לא לפי מידת הכלי!
"אמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם: מדת בשר ודם - כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק; אבל הקב"ה אינו כן - מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר: ויאמר אם שמוע תשמע, אם שמוע - תשמע, ואם לאו - לא תשמע" (ברכות מ ע"א).
מונח בדברים עומק נפלא. "מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק", וכמה הוא מחזיק? - רק כפי מדת ה"ריקן" שבו, וכשהוא הופך למלא, שוב אינו מחזיק. אבל אצל הקב"ה תרתי להפך: ריקן אינו מחזיק ומלא מחזיק, וכשהוא מחזיק - הוא מחזיק בלי גבול, כי הרי אם הוא מלא, היכן יש לו מקום להתחיל לקבל השפעה?! - אלא בהכרח שההשפעה אינה כלל ביחס לכלי ולגודלו.
נקודה נוספת לימדונו כאן חז"ל: צריך שהאדם ימלא את עצמו! ובמה ימלא את עצמו? לא במה שיש לגדול פלוני או אלמוני, אלא לפי הכלים של עצמו! עבודת האדם היא לקחת את הכלי החסר של עצמו ולמלאות אותו כפי מידת החסרון של הכלי. לאחר מכן הקב"ה נותן שלא לפי המידה!
שאיפה זו, לצמוח ולגדול לגדולות ונצורות, חייבת למלא את כל ישותו, את כל מחשבתו ואת כל לבבו של האדם!
משל לדבר: רואים אנו להבדיל בעולם החיצוני, שאנשים רודפים בכל כוחם אחר כבוד ושררה. שואלים את האדם הקטן שבקטנים: "מה לדעתך תהיה בגדלותך?" והוא עונה: "אין ספק שאהיה המנהיג של המדינה. לא פחות!" מי שלא חשב כך בקטנותו, בדרך כלל גם בגדלותו לא הגיע לשם!
אבל שם זהו עולם של דמיונות, עולם השקר. ולהבדיל בעבודת הקודש, בעבודת הבורא, השאיפה היא אמיתית. היא נובעת מחמת ההכרה האמיתית בגדלות הבורא, ולא מחמת הכרת האדם בעצמו.
אם אדם אמיתי עם עצמו - הוא מכיר שהוא כלום. ואם הוא עוד יותר אמיתי - הוא מכיר גם בכך שהקב"ה הוא כל יכול, ובכוחו לתת כפי רצונו, ללא שיעור וללא שום הגבלות!
הצורך בסבלנות בעבודת ה'
והנה בענין זה ישנה נקודה יסודית ששייכת במיוחד לדורנו אנו. כדי לצמוח ולגדול גדלות אמיתית, נצרך עמל של שנים, ולשם כך נדרשת מהאדם סבלנות רבה.
איכר מגיע לשדה, חורש, זורע, ואז ממתין חודשים מספר עד שהתבואה תגדל. אדם שהוא חסר סבלנות, רוצה היום לזרוע, היום לקצור והיום גם לאכול... אדם כזה לא יכול להיות אפ' איכר פשוט! עליו לרכוש לעצמו קודם את מידת הסבלנות!
ככל שהדורות הולכים מתקרבים לימות המשיח, הנקודה הזו בפנימיות הולכת ונחלשת. ולמה? כי הנפש פנימה מרגישה שאין זמן! זהו הרגש נכון, אבל צריך לדעת להשתמש בו במקום הנכון, ולא להפך את הסדרים.
נבאר את הדברים.
כתוב במשנה באבות (ב, טו): "היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק".
מה עושה אדם שיומו קצר? - מצב כזה יכול להוליד באדם שני הפכים: יש אדם שכשרואה שהיום קצר, הוא מיד נגש אל המלאכה בזריזות, ממהר, משתדל, עובד בדייקנות אבל במהירות, ומגיע כבר בחצי היום למלאות את מה שהיה צריך. נמצא שההרגשה של "היום קצר" הולידה אצלו בנפש מעלה גדולה - זריזות פנימית, זריזות של נשמה שרוצה להשלים את המוטל עליה מהר וטוב.
אולם תיתכן גם תוצאה הפוכה בתכלית: כשאדם מרגיש שאין זמן, הוא בורח! הוא אומר לעצמו: "בין כה וכה אינני יכול להספיק למלא את תפקידי בזמן שהקציבו לי, ממילא כבר עדיף שלא אעשה כלום"...
זוהי הנקודה שטבע אנשי דורנו לחיות איתה: הנשמה חשה שאין זמן, וממילא נוצר רצון פנימי להספיק הכל מיד, כאן ועכשיו!
אבל האמת היא שצורת עבודת ה' אינה צריכה להיות כך. יש להיאזר במידה רבה של סבלנות! חז"ל אומרים: "היום לעשותם - למחר לקבל שכרם" (עירובין כב ע"א). מי שרוצה לחיות את ה'מחר' כבר היום, בעצם רוצה להתבטל מעבודתו, וכך, בצורה כזו, לעולם לא יגיע אל השכר המיוחל!
רק יחידים בכל דור זוכים לבחינה של "עולמך תראה בחייך" - שחשים תענוג אמיתי כבר כאן בעולם הזה, אבל הצורה הטבעית של העולם, כפי שבראו הקב"ה, היא שכאן הוא עולם העמל, עולם היגיעה, ורק שם, בעולם האמת, עיקר תענוג הנשמות.
אלא שאדם מטבעו בכל אופן רוצה לראות 'משהו'! אם לא תענוג, לכה"פ התקדמות מהירה - וגם זה כמעט ולא קיים בעבודת ה'! על כל נקודה שאדם עובד, יש צורך בסבלנות מרובה, להמתין חודשים ארוכים, עד שזוכים להכנס לעולם האמיתי של העבודה.
אדם שומע דבר ושכלו מבין אותו. מיד הוא רוצה שהדברים יתקבלו גם על לבו! אבל הלב, הוא לב אבן! כך יצר אותו הבורא, ובכדי להפוך כל נקודה של אבן לנקודה של בשר יש צורך בעמל ויגיעה מרובים!
ההכרה שהכל מהשי"ת תבטל את תחושת חוסר היכולת
כלפי מה הדברים אמורים.
יעצנו בפרקים הקודמים, שאחת לשבוע יתבודד אדם עם קונו למשך מספר שעות, ויעסוק בהתבוננות. והנה ישנם המנסים לנהוג כך שבוע אחד, וכש'לא הולך' להם, מיד הם אומרים: זה לא בשבילי, אלו דברים גבוהים, לאנשים אחרים. אלו עצות טובות, אך הן מתאימות ליחידי סגולה בדור..."
שתי ההקדמות שהקדמנו כאן, נועדו כדי להבין מדוע משפט זה אינו נכון. כשאדם אומר "זה לא בשבילי", במלים פשוטות הוא אומר: "אני בכוחי רוצה לשבת כאן עכשיו כמה שעות, אבל אין לי כוח, אני לא יכול!"...
התשובה היא: לאף אחד כמעט אין כח לשבת כמה שעות, אבל האמת היא שלכולם יש כח! כשאדם נכנס לשעת ההתבוננות הזו, מיד כשהוא מתיישב יאמר: "רבש"ע, גם עבור הדקה הראשונה, אין לי צל צלו של דמיון שיש לי כח מעצמי. אלא אני מכיר ומרגיש בנימי הלב, שאתה הוא זה הנותן לי את הכח עבורה. ואם נתת לי רגע, וכי קצרה ידך לתת לי יותר מזה?!"
ההרגש שזמן מועט יש לי כח וכמה שעות לא, נובע מחסרון פנימי באמונה הפשוטה שהבורא נותן בכל רגע את הכח.
אם אדם מגיע בהרגשה שאין לו כח - אדרבה, זוהי התחלת נקודת המוצא על מנת שיהיה לו כח! הוא מדבר עם הרבש"ע במילים פשוטות ואומר לו: "רבש"ע, אנכי דל, חלש בנפש, בתשוקות וברצונות. אם אתה לא תתן לי - אין לי משל עצמי כלום!" כשאדם מגיע להכרה האמיתית, שכל מה שיש לו זו מתנת שמים - נפתח לפניו השער האמיתי להשפעה.
אם באמת אדם היה מרגיש שהוא לא יכול, הרי שהיה צריך להרגיש זאת כלפי כל דבר וכל פשט ממהלך חיו. לא רק שהוא לא יכול לצמוח אדם גדול, אלא שגם להגיע מכאן לביתו הוא לא יכול! אלא מאי? להגיע מכאן לביתו הוא מרגיש שהוא כן יכול. כאן הכפירה! אם את ההרגשה הזו - שמכאן לביתו הוא יכול להגיע - הוא יבטל, ויכיר בכך שהבורא ית' הוא זה המביא אותו - אין ספק שהבורא יביאו גם לכל שאר הנקודות המיוחלות שהוא משתוקק להן.
תחושה זו אינה נובעת מקטנות הכח, אלא מעצת היצר, שמטעה את האדם לחשוב שישנם דברים שהם בכוחו וישנם דברים שאינם בכוחו. האמת היא ששום דבר לא בכח של אף אדם. ככל שאדם בר מעלה יותר, הוא מכיר יותר את אפסיותו. לא ענוה של מצוה, אלא הכרה אמיתית בפנימיות הנפש, שבכל רגע שהוא מדבר, בכל רגע שהוא מניע את ידיו, הכל הוא מאיתו יתברך, וידו יתברך לא קצרה מלהושיע, אלא היא רחבה ומלאה.
זוהי סיבה ראשונה מדוע אדם אינו יכול לטעון שעבודה זו אינה בשבילו.
רק העקשן יצליח!...
סיבה שניה: מקובל בשם הגר"א ז"ל שאמר, שהעקשן יצליח! ומדבריו נשמע שמי שאינו עקשן - לא יצליח!...
ענין זה שייך בכל תחום ותחום מהחיים. הבה נצייר לעצמנו: ביום הראשון של שנת הלימודים שולחים אנו את הבן ללמוד ב'חיידר'. והנה הבן חוזר הביתה ואומר לאביו שלש מלים: "זה לא בשבילי!" והאב, בשומעו את דברי בנו, מגיע מיד למסקנה נחרצת: בני זה אינו יכול ללמוד ב'חיידר' רגיל, יש למצוא לו מסגרת מיוחדת...
כמובן שמילים אלו נשמעות לכל אחד תמוהות ביותר, ואכן כך הן באמת! ולמה אנחנו מסתכלים על כך כדבר תמוה? כי אנו אומרים: הרי כל הילדים הולכים ל'חיידר', ולמה דוקא ילד זה יהיה יוצא דופן? וכי בגלל יום אחד שנראה לו שלא הצליח כל כך, יש להוציאו ממסגרת הלימוד המקובלת אצל שאר כל הילדים?!
אדם שחי כך, גם כלפי עצמו, הוא מסכן גדול! בכל דבר ובכל ענין המודד אצלו לדעת אם הוא יכול או לא הוא: אם כולם יכולים - גם אני יכול, ואם כולם לא יכולים - גם אני לא יכול. אדם כזה הוא כמו כבש ההולך אחרי העדר, ומה שיצא מכולם יצא גם ממנו... אם אלו השאיפות - אין מה לדבר!
ראשית, אם כן, אדם צריך לדעת שכל אחד הוא אישיות בפני עצמה, שאינה נמדדת כלל ביחס לאחרים. ראובן הוא לא שמעון ושמעון הוא לא לוי וכו'. אדם נמדד באופן אישי, רק הוא והקב"ה.
אבל עיקר הקושי נעוץ כשאדם מנסה והוא לא מצליח, ואז הוא אומר: "זה לא בשבילי". למה זה לא בשבילו? כי הוא ניסה פעם, פעמיים ואף שלוש ולא הצליח.
זוהי עיקר הנקודה המונעת מאדם להשיג כל השגה שהיא. בצורה כזאת אין סיכוי שיקנה משהו. ודאי שאפשר לקיים תורה ומצוות, אבל למדרגה פנימית, למעמד של הנפש בטהרתה, הוא לא יגיע! כל דבר שלא הגיע אליו מתוך עמל ויגיעה, מתוך התעקשות שנעמד במקומו ולא זז משם עד שהצליח - דבר כזה איננו קנין אמיתי הקנוי לו לעולם.
הסיבה האמיתית שרוב האנשים אינם מתעלים [לפחות אחת מהן], היא כי אין להם סבלנות לעבוד בצורה רצינית.
הרי אפילו בענייני העוה"ז, כולם יודעים שאדם הפותח עסק, בד"כ בתקופה של השנה שנתיים הראשונות העסק לא רווחי, זהו זמן ההשקעה. רק בהמשך מגיעים הרווחים הנאים.
והנה כשמגיע אדם לעבודת ה', אם הוא עמל בצורה מסויימת ולא רואה פרי, מיד מסיק: "זה לא בשבילי"... האי בעוה"ז הוא מוכן להשקיע זמן רב ולהמתין בסבלנות לתוצאות ההשקעה? - התשובה היא: אין ברירה! הוא שאל את כל הסוחרים, ואמרו שאין ברירה, כך עובדים: שנתיים ראשונות העסק לא רווחי, ואח"כ העסק הולך ומצליח.
ישאל נא האדם את כל עדת הסוחרים של עבודת ה', את העובדים האמיתיים, אם הם הרגישו הרגשים אחרי יום או יומיים, ואפילו אחרי חודש וחודשיים, או שמא עד שנפתחו להם שערי אורה לקח להם זמן רב, אבל הם האמינו בבעל מלאכתם ש"נאמן בעל מלאכתך לשלם שכרך", וידעו נאמנה שכל טיפה של יגיעה אינה הולכת לאיבוד!
חייבים להיות קודם במהלך של "הזורעים בדמעה", וכשהקב"ה יעלה ברצונו - הוא יתן לאדם את הבחינה של "ברינה יקצורו". עבודת ה' חייבת לבא מתוך הקרבה, מתוך ידיעה ברורה כי יש לעמול על כל נקודה פעם, פעמיים, עשר ועשרים ומאה פעמים, ובפעם המאה ואחד אולי ייפתחו שערי אורה!
ה' יעזרנו שלא נהיה מאלו המקטינים את עצמם, ומונעים כביכול מהקב"ה להשפיע עלינו כל טוב, אלא כל אחד ואחד ישאף שאיפה אמיתית לצמוח לגדולות ונצורות, לעשות נחת רוח ליוצרו.
