הכרה בלב מהו ה"טוב" האמיתי!
המעשים שאדם עושה במשך היום, מרובים הם: תפילה, תורה, מצוות, ודברי הרשות. מהי הנקודה המאחדת את כל המעשים?
לנגד עינינו צריכים לעמוד דברי ה'מסילת ישרים' (בפרק א): "נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון... ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה, אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו... וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כבורח מן האש".
כתב לנו כאן רבינו הרמח"ל כלל לכל המעשים - כלל שאין בו יוצא מן הכלל! - שלא יהיה לאדם שום תכלית אחרת בכל מעשה שיעשה, אפילו מעשה הקטן ביותר, אלא להתקרב על ידו אל הבורא יתברך.
זוהי ההכנה הראשונית שצריך אדם להכין את עצמו לפני כל מעשה ומעשה: להכיר שתכלית המעשה היא להתקרב אל הקב"ה.
משל למה הדבר דומה: אדם נוסע לירושלים או לבני ברק. יעצרו אותו באמצע הנסיעה וישאלוהו להיכן הוא נוסע. אם יענה: "שכחתי..." יהיה זה דבר תמוה מאד: איך יתכן שאדם ישכח לאן הוא נוסע?! ראשית, אם הוא שכח לאן הוא רוצה לנסוע, ודאי שיטעה בדרך! וגם אם לא יטעה, עצם השכחה מעידה על ליקוי פנימי אצלו הגורם לו לשכוח את אותה נקודה פשוטה שלמענה הוא נוסע.
אם כן, יסוד זה של ה'מסילת ישרים' ברור לכולנו. השאלה היא רק כמה הדבר חי אצל האדם, כמה הוא מתמיד במחשבתו ובלבו לחשוב ולהרגיש כן.
ועד היכן הדברים מגיעים: - ישנו נידון בפוסקים על אדם שהתפלל תפילה, ותוך כדי התפילה שכח לגמרי שהוא מתפלל, כלומר יתכן מצב שבו עצם מעשה התפילה שאדם עוסק בו ייעלם מזכרונו, מרוב היותו שקוע בעולמות אחרים!
בכל תחום אחר בחיים, כפי שהזכרנו, לא יתכן מצב כזה של עשיית מעשה בלי להיות מודע כלל לעשייתו. אדם היושב ליד ההגה ועסוק בנהיגה, אם יסיח דעתו מן הדרך שלפניו, אפילו לרגעים ספורים, הוא עלול חלילה לגרום לאסון! אבל מה נעשה, וצורת החיים שלנו בעבודת ה' לא תמיד מתאימה לאותו נהג היושב ליד ההגה...
היכן נעוץ שורש הבעיה?
ובכן, כולם יודעים את היסוד הגדול של כל העבודה, וכפי שהגדירו בעל ה'מסילת ישרים', "כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג): ואני קרבת אלקים לי טוב".
אדם צריך להגיע להכרה, שהרצון היחידי שלו הוא: קרבת אלוקים! אלא שכדי להגיע לכך, ראשית צריך להכיר מהו הטוב בחיים. "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע... ובחרת בחיים" (דברים ל, טו-יט). כדי שיהיה "ובחרת בחיים", ראשית כל חייב שיהיה ברור לאדם מהו "הטוב".
כל אחד שלומד את דברי המס"י, יודע מהו הטוב האמיתי, אך הלב מרגיש בדיוק הפוך. הלב, שהוא לב אבן [עד שנהפך ללב בשר], באופן טבעי, שליטת החומר גוברת בו, והוא מרגיש שהעולם החומרי הוא הטוב!
כל זמן שאדם לא הביא את עצמו למצב שהוא מהבל באמת את כל עניני העוה"ז, כל זמן שאינו מרגיש בחוש את דברי המס"י: "כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה", לבו מרגיש שה"טוב" הוא העולם הזה, החומריות. כי העוה"ז והעוה"ב שתי צרות הן זו לזו, כדברי ה'חובת הלבבות', והרצון לאחד את עבודת ה' יחד עם קנייני העוה"ז, הוא כרצון לאחד את האש ואת המים - שזאת ניתן לעשות רק בשמים.
ממילא, נשכח ממנו בלבו - ופועל יוצא, במוחו - שהטוב האמיתי הוא רק "ואני קרבת אלוקים לי טוב". וכשה"טוב" ההוא נשכח מן המוח, אי אפשר לחיות במצב שכל מעשה נעשה רק לשם קרבת ה', ונכנסים למהלך חיים של מלומדה.
נמצא, שעיקר שורש העבודה, הוא לברר ראשית בירור אמיתי בלב, מהו באמת הטוב!
הקב"ה ברא אנשים בעולם. אם ישאלו אותם מהו טוב, ודאי יענו כי כסף הוא דבר טוב. הם לא רק אומרים זאת בפיהם. כל מהותם זועקת אהבת וחמדת ממון: רואים על מה הם חושבים כל היום, על מה הם משוחחים - הרי הכל מסביב לנושא אחד ויחיד: כסף! אם כן, הם לא רק יודעים שכסף הוא דבר טוב. הם חיים שהוא טוב! וכשאדם חי שכסף הוא טוב, נולד בו 'חוש ריח' היכן ניתן להרויח כסף, והיכן צפוי הפסד.
כשאדם רק יודע את הדברים בשכלו, והם אינם חיים בלבו פנימה, באופן טבעי הוא לא רודף אחרי הטוב האמיתי, והוא גם לא מרגיש את הדברים המביאים להשגתו. רק כשאדם שקוע באמת בחיפוש הטוב, הקב"ה מקנה לו חושים פנימיים, הרגשים דקים, שמראים לו ממה צריך להזהר, ולְמַה יש לשאוף להתקרב.
תחילת העבודה - התייצבות על "דרך טובה"
באופן כללי, ענין התשובה הידוע לנו, כמבואר בפשיטות בספרי הראשונים, זו תשובה על מעשים - על עבירות, בין קלות ובין חמורות. אך עלינו לדעת כי ישנה תשובה נוספת, מהותית יותר, והיא: השבת הנפש לדרך הנכונה!
"האיש המתייצב על דרך לא טובה, תמיד, וגבר על חטאיו דורך בכל יום ושונה באיוולתו... ראשית תשובת האיש הזה, לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה, ולהסכים לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא" (שע"ת שער ראשון אות יא).
מהו "מתייצב על דרך לא טובה"? מה לא טוב בדרך שלו? - שהוא לא יודע מהו "טוב"! "מתייצב על דרך לא טוב" פירושו שהוא לא מרגיש בלבו מהו הטוב, וכשלא מרגישים מהו טוב, בהכרח שישנן נפילות ובהכרח שאי אפשר להגיע לאכסדרה.
נמצא, שתחילת עבודת האדם, עוד לפני שהוא מתחיל לתקן את הליקויים במעשים שישנם בדרך כלל אצל כל אחד - היא להתחקות אחר שורש הדברים, מהיכן נובעים כל אותם רפיונות וכשלונות, מהיכן נובעת השכחה של יסודות החיים - כל הדברים שבמושכל פשוט של האדם היו צריכים לבעור בו כאש. מדוע הם אינם בוערים?!
אדם שיחליט לתקן את רפיונותיו, ספק גדול אם יעמוד בהחלטתו. אבל גם אם יעמוד בה, עדיין קיים ח"ו החשש "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה" (דברים כט, יז). אפילו אם יהיה 'מתמיד', אפילו אם יצליח לכוון כראוי בתפילתו, אבל תפילה אמיתית מעומק הלב אין כאן, וגם קרבת ה' לא ישיג על ידי כל זה!
רק אם לפני כן אדם עובד על הנקודה הפנימית האמיתית, ומברר לעצמו בכל לבו מהו באמת הטוב, אז נסללת לפניו הדרך להתקדם הלאה. כי כשיהיה ברור לו מה הטוב באמת, והוא ירגיש זאת בכל לבו ובכל נפשו, וידמה ממש לאלה החושבים כל היום על כסף ועל הדרכים להשגתו!
זו לא תהיה 'עבודה'. זו תהיה רדיפה בטבע אחרי מה שטוב, בחינה של "כל הפורש ממך כפורש מן החיים". כשאדם מרגיש שהתורה והמצוות הם עצם החיים, באופן טבעי הוא לא יעזבם. אבל כשההרגש הוא הרגש של העולם הזה, ועבודת ה' נעשית על סמך ידיעה בלבד, קשה מאוד לעמוד בזה!
לכן, צריך כל אדם ואדם בתחילת דרכו לברר לעצמו בירור מוחלט לשם מה הוא חי, ומהו הטוב האמיתי. לאחר מכן לברר לעצמו, מה הם האמצעים שמביאים לטוב, ומה האמצעים שמרחיקים ממנו. ורק בשלב שלישי יגיע לתיקון המעשים שלו.
[כמובן, אין הכוונה לאיסורים, שמהם ודאי צריך לפרוש מיד, בלי שום דיחוי. כוונתנו רק לדברים שכשאדם עושה אותם חסרה לו הכוונה, ההתמדה והרצינות בעשייתם. למעלות אלו אין אפשרות להגיע אם הלב לא חש מהו הטוב האמיתי].
גילוי הנקודה הפנימית שבלב
ידועים דברי מרן הגרי"ס זצ"ל, שהלב מורכב מכוחות פנימיים וכוחות חיצוניים. ובאמת, ישנם כמה גוונים איך להגדיר את דבריו - כל בית מדרש לפי דרכו - אבל תוכן ופנימיות הדברים שווה.
כשרבי ישראל רצה לברר את הדברים הללו, הוא הגדיר זאת על פי משל נפלא. לראש ישיבה גדול היה בן של"ע סרך מדרכו ומרד באביו, והאב התייאש ממנו. לעומת זאת היה לו תלמיד חביב שאהב אותו אהבת נפש, כאהבת דוד ויהונתן. במשך כל יום היה יושב עם תלמידו ולא עם בנו. הבן רחוק והתלמיד קרוב. והוא מעניק ומעניק לתלמידו - ברוחניות ובגשמיות - ומתקשר אליו בעבותות של אהבה, בבחינת מוסיף והולך, והאהבה הולכת ומתגברת. משא"כ כלפי הבן, כל יום שחולף, מרחיק את הבן ממנו יותר ויותר, והרגשת הקשר עימו הולכת ונחלשת.
והנה באמצע הלילה פורצת שריפה בבנין הפנימיה של הישיבה. מעירים את ראש הישיבה משנתו ומודיעים לו כי בנו ותלמידו נמצאים בתוך חדר שהשריפה משתוללת בו, והמצב כרגע שניתן להציל רק אחד מהם!
את מי הוא יציל?
אומר רבי ישראל: כאן מתגלית נקודת האמת בעומק נפש האדם: הוא יציל את בנו ולא את תלמידו!
כי הנקודה הפנימית שבנפש קשורה בעצם לבן. זוהי התקשרות פנימית מהותית, הוויה בעצם. מה שאין כן הקשר עם התלמיד, זהו קשר שנולד מחיצוניות, וקשר כזה לא יעמוד במבחן של שעת האמת.
הקשר שלנו עם הקב"ה הוא בבחינת "בנים אתם לה' אלוקיכם" - קשר פנימי עמוק! זוהי הנקודה הפנימית הנמצאת בלבו של כל יהודי. אלא שבחיצוניות - יש לנו יצה"ר הגורם לנו להשתוקק לענייני העולם הזה.
אבל כל יהודי - אם אינו בכלל הערב רב - כשתגיע שעת המבחן האמיתית של מסירות נפש על קדושת ה', תתעורר בו נקודת האמת, והוא ימסור את נפשו למען הרבש"ע! אפילו אם בחיי היום יום שלו הוא לא היה מקושר כל כך לרבש"ע, אך בעת מבחן, כשתגיע שעת האמת - זה מה שיקרה!
כל עבודתנו היא, אפוא, לגלות את אותה נקודה אמיתית שכבר קיימת ונמצאת בלב. כדי שלא נצטרך להגיע, חלילה, למצב של התגלות נקודה זו בעל כורחנו, עלינו לדאוג להביא את עצמנו לאותה נקודה בשעה שעדיין הצרה אינה מוחשית לעין בשר.
"ושוב יום אחד לפני מיתתך"
כיצד עושים זאת?
עבודה זו נעשית ע"י הסרת החיצוניות של הלב, וגילוי הנקודה הפנימית שבו.
דיברנו לעיל, שפעם בשבוע צריך אדם לייחד זמן של שבע, עשר, ושתים-עשרה שעות, להתבודדות עם בוראו.
מה אפשר לעשות במשך כל כך הרבה זמן? תשובה על מעשים בלבד? ודאי שלא! צריך להתחיל עם הנקודה השורשית שעליה אנו מדברים: לזכור לשם מה חיים!
ראשית, אדם צריך לבחון את לבו ולבדוק מה הוא באמת רוצה. ואכן, מי שאינו משחד את עצמו, ימצא מיד שהוא מקושר לעולם הזה בקשר חזק ואמיץ.
איך מתנתקים ממנו?
ישנן כמה דרכים, ונזכיר כאן את הדרך היותר קצרה. איננו יודעים מה ילד יום, ויש צורך בדרך שהיא בבחינת "ושוב יום אחד לפני מיתתך".
אדם בשכלו אינו יודע מה נגזר עליו בר"ה. אם כן, ראשית עליו להרגיש שאולי זהו היום האחרון שלו בחיים. ואם ישאל: "הרי אינני חולה, ואין שום דבר שכואב לי?" - פשוט שזוהי מחשבת הבל! כולם יודעים שהקב"ה לוקח גם אנשים בריאים, ואין שום התחייבות לשום אדם מה יהיה עימו מחר!
הרי רח"ל כל אחד מאיתנו מכיר אנשים שעד לא מזמן היו חיים כשאר בני אדם, וביום מן הימים גילו שהם חולים במחלה נוראה של ספק פיקוח נפש. אלו מעשים שבכל יום! וכשהדבר קורה רח"ל - בין רגע הם מרגישים שאיבדו את הודאות של החיים!
אם כן, כדי להרגיש היטב את תחושת ארעיות החיים, יש לנסות להכנס לנפש אותם אנשים חולים. מי שיותר פתוח, יכול לגשת ולשוחח איתם. ודאי גם כדי לעודד אותם, אבל גם כדי לשמוע מהם את ההרגשה הנוראה הזו: עד אתמול הוא חשב שהוא בין החיים, והיום הוא מוטל בספק גמור!
אדם חייב בכל לילה, לפני שהוא הולך לישון, לחשוב מחשבה פשוטה: מנין לי שנגזר עלי עוד יום של חיים?!
הרגש כזה אצל אדם, בכוחו לשנות את כל צורת החיים שלו. דברים שהיו חשובים נהפכים לטפלים, והדברים שהם באמת חשובים - הלב מתחיל להרגיש בחשיבותם!
יבדוק כל אחד את עצמו: האם מישהו מאיתנו כתב צוואה? אולי כן... אבל מי שלא, שיחשוב למה הוא לא כתב! הרי דרך המומתים שכותבים. מדוע, אפוא, הוא לא כתב? - כי נשכח מליבו שהקב"ה ממית ומחיה בכל שעה ושעה, ואין שום התחייבות מהרגע לעוד רגע!
בספר 'ראשית חכמה' מובא בשם ספר 'הקנה', שהיסוד הראשון של תשובה לחוטא הוא, שיתייאש מן העוה"ז לגמרי! וכיצד ניתן להתייאש? - בצורה הפשוטה שהזכרנו: אם אדם באמת היה יודע שזהו היום האחרון שלו בחיים, הכל היה נראה אצלו אחרת. אם נלך ונבדוק כיצד נראית הנהגתם של יראי ה' שח"ו מוטלים בין חיים למוות, ודאי נגלה שההרגשים שלהם שונים, המחשבות שלהם שונות והשאיפות שלהם מונחות אך ורק בעניינים רוחניים!
אל לו לאדם להמתין שהקב"ה, חלילה, יביא אותו למצב נורא כזה שבו ירגיש את האמת. באפשרותו להביא את עצמו להרגשת האמת גם בלי גזרות מן השמים שיובילו אותו להרגשה הזו!
עליו להתיישב פעם בשבוע, ולהתחיל ראשית לחשוב לשם מה הוא חי. להתבונן בדברים ברצינות! ברור לו שמי שברא ומי שמחיה אותו, הוא הרבש"ע אשר ממית ומחיה בכל רגע ורגע! תחיית המתים אינה רק לעתיד לבוא, אלא היא בכל רגע ובכל שעה! ברור לו גם, שמטרת חייו כאן בעוה"ז היא כדי לחפש את בוראו!
הוא עומד, אפוא, ואומר לעצמו: "את האמת אני יודע, אבל אינני מרגיש אותה! איך אוכל להביא את עצמי למצב שארגיש בכל רגע, בכל עת ובכל שעה, שעלי לחפש את הרבש"ע. שרק זה הוא הטוב, וזולתו הכל הבל?"
לאחר מכן ישתדל בכל כוחו להביא את עצמו לייאוש מכל מציאות העולם. זאת ע"י שיתחיל להתבונן בכל המקרים האחרונים ששמע עליהם, ויצייר לעצמו בציור מוחשי מה היה עושה אם, חלילה, מחר היו מודיעים לו את מה שהודיעו לאלה שהוא מכיר. אם יתבונן בדברים בצורה אמיתית למשך חמש דקות - אין ספק שלפתע הוא יגלה שכל כיוון חייו משתנה!
צריך להתבונן במתינות, לאט, ולנסות לתאר לעצמו איך היה מסדר לעצמו את החיים אם היה יודע שאלו שלושים הימים האחרונים שלו.
כמובן, דבר זה לוקח זמן. אי אפשר לעשות זאת בחמש דקות ובעשר דקות. שיקח עט ונייר וינסה לצייר לעצמו מה היה עושה אם היה יודע שנותרו לו רק שלושים יום לחיות. כשיראה להיכן הוא הגיע, יבין שאת סדר היום הזה עליו לסדר לעצמו, גם אם יחיה בעז"ה עוד שבעים שנה!
וכיצד עושים זאת? הרי סוף כל סוף, כשיודעים שאלו שלושים הימים האחרונים חיים כך, ואם לא - לא?!
לשם כך יש להתמיד בציור הפשוט כפי שדיברנו. להחיות לעצמו את הנקודה הפשוטה שה' ממית ומחיה ואין הבטחה, ובכל יום ויום רח"ל שומעים ורואים אנשים שעד אתמול חשבו שהם בין החיים והיום הם בדרכם לעולם שכולו טוב. להכיר בעובדה שאין כאן דין של "רוב"! אצל כל אדם, בכל רגע, יתכן שזהו היום האחרון, שזוהי התקופה האחרונה!
דבר זה לא צריך להביא את האדם לידי עצבות ח"ו. הפוך בדיוק - לשמחה אמיתית, על כך שהוא זוכה להגיע ולברר לעצמו את התכלית שלשמה הוא חי.
כשאדם הולך לקנות חפץ, עליו להתבונן ולראות: אם היה יודע שנשארו לו שלושים יום, האם גם אז היה קונה את החפץ הזה, או אולי היה מוותר עליו... ודאי שלחם ושאר הצרכים היום יומיים אדם נצרך להם, אבל את אותה רכושנות, את אותו רצון לרכישת קנייני העוה"ז, מוכרחים לעקור מהנפש!
כשאדם יביא את עצמו באמת לחיים עם הרגשה פנימית בנפש שהעוה"ז שלו הולך להיגמר, הרי שניתק את עצמו בזה מענייני החומר, ומשם ואילך קרובה הדרך להגיע לנקודת האמת.
עיקר העבודה זו ההתבוננות המביאה להתנתקות מן הרע, וכשמוּסר מן הנפש הרע, קל מאוד לכוון את הנפש להגיע לנקודת האמת.
בירור הטוב יהיה - השאלה אם מדעתו או בעל כרחו!
ישנן נקודות נוספות של התבוננות שאדם צריך להתבונן בהן בזמני התשובה שלו, אבל בפרק זה התמקדנו בנקודה אחת פשוטה: חובת האדם לברר לעצמו מהו הטוב! כל זמן שלא ברור לאדם מהו הטוב, נשכח ממנו הטוב. וכשנשכח הטוב, אין בכוחו לחיות את דברי המס"י שכל מעשה, קטן או גדול, יש לעשות רק על מנת להתקרב לרבש"ע.
אדם שח"ו אינו מביא את עצמו למצב שהוא מכיר מהו הטוב, חוץ ממה שהוא מכלה את ימיו ושנותיו לריק כפשוטו, עליו לדעת כי את התהליך הזה של בירור הטוב הוא יהיה מוכרח לעבור. הבחירה היחידה ביד האדם, היא לא להיכן להגיע, אלא האם להגיע לכך בכוחות עצמו ובבחירתו, או שח"ו הקב"ה יביא אותו לאותו מצב.
אם אדם לא מתנתק מהעוה"ז, בעל כורחו שלאחר מיתתו יצטרך להתנתק. אבל שם הניתוק הרבה יותר קשה ומכאיב!
זהירות מתשלום שכר המצוות ברכוש גשמי
נקודה נוספת איך להתנתק מהעוה"ז.
אדם צריך לדעת שכל הנאה שהוא לוקח מהעולם הזה, יצטרך לשלם עליה. ידוע ביטוי של מרן הגרי"ס זצ"ל, שהעוה"ז הוא 'בית מלון' יקר מאוד! אדם עלול, חלילה, לאבד את כל התורה והמצוות שלו ע"י אותן הנאות שהוא נהנה מהעוה"ז!
אדם צריך לפחד, שמא את כל השכר העצום המגיע לו על מצוותיו, הוא מקבל בדברים פעוטים וחסרי ערך בעוה"ז.
בבית-דין של מעלה משלמים לכל איש "לפי מהללו"! אם אדם מהלל את ההבל - משלמים לו בהבל, אם הוא מהלל את הטוב - משלמים לו בטוב.
אם אדם יודע שהטוב האמיתי הוא הרבש"ע, שכר התורה והמצוות שלו יהיה שכר רוחני אמיתי, דבקות וקירבת ה'. אבל אם ח"ו הוא קשור לעוה"ז ורוצה רק בקנייני העוה"ז - רח"ל הוא עלול לקבל את שכרו בצורה של קנייני העוה"ז!
נמצא, שכל אדם ואדם מוכרח להתייאש מן העולם מג' פנים שהזכרנו:
א. מנין לו שבאמת יישארו בידיו כל אותם קניינים? אולי מחר ינותק מהם?
ב. אם הוא לא ינתק את עצמו, ח"ו ינתקוהו מהם בעל כורחו, אבל אז יהיה לו הרבה יותר קשה!
ג. את כל שכר התורה והמצוות שלו הוא עלול לאבד עבור איזה דבר-מאכל, או מעט כבוד.
* * *
לסיכומם של דברים:
חייב אדם לברר לעצמו את האמת. לקחת את כל מה שיש לו בבית, ולראות אם הוא נצרך לו באמת, ומה שאינו נצרך, ישנם הרבה נזקקים שאפשר לחלק להם. ודאי שיש להתחשב עם בני ביתו שרוצים את הדברים, והכל צריך להיעשות בשיקול הדעת, באופן כללי, אבל כל דבר שאדם משתמש איתו, ואינו כדי שיהיה לו ישוב הדעת אלא גובל מותרות, יש לנסות לוותר עליו! אבל לא להסתלק ולפרוש ממנו רק בחיצוניות, אלא לעשות זאת בשמחה!
הגרא"א דסלר זצ"ל היה אומר, שהנה אלו היושבים בבתי סוהר הרי מתנתקים מענייני העוה"ז, ממש 'פרושים'. כיצד יתכן, אפוא, שבתי הסוהר אינם מלאים ביהודים בעלי מדרגת רוח-הקודש?
אלא - כך אמר הרב דסלר זצ"ל - הפרישות לא השפיעה עליהם מאומה משום שפרישותם נעשית בעל כורחם! הפרישות צריכה להיות מתוך שמחה, מתוך הכרה שחבל לכלות את הזמן על הבלים, על עולם שאינו קיים.
יעזור הקב"ה שיזכה כל אחד ואחד לברר את הטוב מן הרע, ולהפריש את החומר מן הרוח. וכשנפריד את החומר מן הרוח, נזכה כבר כאן, בעוה"ז, לבחינת "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" (קהלת יב, ז).
