סוד ההצלחה - הרציפות!
כל יהודי מדבר עם קונו לפחות שלוש פעמים ביום, בעת שהוא מתפלל את ג' התפילות שתקנו לנו חז"ל. אבל דיבור וקשר זה, אפשר שהוא בבחינת "תורתו קרעים קרעים" - אין רצף! בין תפילת שחרית לתפילת מנחה ישנו הפסק של כמה שעות, וכך גם בין מנחה למעריב.
והרי כבר לימדנו מרן החזו"א, כי סוד ההצלחה בענייני קדושה הוא התמידיות! כדי שהבנין הנבנה ע"י האדם יהיה בר קיימא, חייב שיהיה בבחינה של "אש תמיד"! "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו). כל דבר שאינו בתמידות, שיש בו הפסק כל הזמן, ודאי שיש עליו שכר, כי "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה" (ב"ק לח ע"ב), אבל אין בכוחו לקבוע מדרגה נפשית פנימית באדם! ואפילו אם יחזור עליו הרבה פעמים - לעולם לא יגיע למטרה.
ידוע המשל של הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, שהמשיל את הדברים לאדם הרוצה להרתיח מים בקומקום. הוא ממלא את הקומקום מים ומניח אותו על גבי האש. והנה נניח שלמים לוקח חמש דקות להגיע לרתיחה. מה הוא עושה? מניח שלוש דקות ומוריד דקה, מניח שלוש דקות ומוריד דקה, ושוב חוזר חלילה. בצורה כזו - אמר הגר"ח זצ"ל - המים לעולם לא ירתחו! גם אם יעשה כך במשך אלף שנה. רק אם יניח לכה"פ פעם אחת את הקומקום על האש למשך חמש דקות רצופות - יהיו לו מים רותחים!
כשאדם מדבר עם הרבש"ע רק שלוש פעמים ביום, ישנן בזה שתי בעיות: ראשית - בעיה בכמות, כמו שאמרנו שישנו הפסק מזמן לזמן. אבל הבעיה היותר עיקרית היא, שכשישנה פגיעה בכמות - גם האיכות יורדת! כל אדם - בין אם הוא לומד תורה כל היום, ובין אם הוא עמל לפרנסתו - אינו מסוגל פתאום להכנס לבית-הכנסת ולהתחיל לדבר עם הרבש"ע, בלי הכנה מינימלית. זהו דבר המופקע בעצם!
ענין ההכנה נפסק בשו"ע וברמב"ם, אבל גם אם מקיים אדם הלכה זו - הכנה של חמש דקות ושל עשר דקות - הכנה זו אינה יכולה להוליד בו הרגשה פשוטה שהוא מדבר אל הרבש"ע, וכפי שהגדירה ה'מסילת ישרים' ש"עמו הוא נושא ונותן, ולפניו הוא מתחנן". כדי שאדם יוכל להרגיש באמת שהוא מדבר עם בוראו, הוא חייב שכל משך היום שלו יהיה מקושר לרבש"ע.
איך ניתן לעשות זאת.
התבוננות באפסיות ענייני העוה"ז
כפי שנתבאר כבר לעיל, הנקודה הראשונה והפשוטה היא, שכל זמן שאדם אינו מתייאש מענייני העולם הזה על כל ענפיהם - הריהו מקושר לארציות, וכשהוא מקושר לארציות, הדבר משכיח ממנו את החלק האלוקי שבו, את הנשמה שהיא החלק אלו-ק ממעל שבו. החומריות והארציות אינן מניחות לה להתעורר. ממילא, בין תפילה לתפילה הריהו מנותק מהרבש"ע, וחוזר ומתקשר אליו רק כשניגש לתפילה הבאה.
אין הכוונה שאדם אינו צריך להתעסק בגשמיות. ודאי שאיננו מלאכים. אבל העיסוק בגשמיות חייב להיות בעשיה, בידיים, לא בלב!! בבחינת "תורה עם דרך ארץ", שהד"א נמצאת בידיים והתורה נמצאת בלב! כשהלב יורד לנקודה של העולם הזה - כאן מתחילה נקודת הנפילה!
העולם הזה מטעה את האדם ומשכיח ממנו את האמת הפשוטה. אם אין שימת לב תמידית במשך היום, נשכחת ממנו אותה נקודה פשוטה "כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מט, יח) - מכל הקניינים שיש לאדם בעולם הזה לא יישאר לו כלום!
הבעיה היא שאת הדברים הללו השכל יודע, אך הלב אינו מרגיש! כדי להגיע לכך חייבים לחיות את האמת ולהכיר את אפסיות כל אותן נקודות. להרגיש את הנקודה הפשוטה, שסוכ"ס כולנו נסתלק כאן מן העולם, כל אחד בזמנו. אלא שמרוץ החיים משכיח את הנקודה הפשוטה, וממילא אדם חי תמיד בהרגשה שיישאר כאן לעולם, וכדברי ה'זוהר' הנודעים: "תא חזי בר נש אזיל בהאי עלמא והוא חשיב דדיליה הוא תדיר וישתאר בגויה לדרי דרין" (זוהר כרך ג פר' נשא דף קכו ע"א).
אדם שוכח את הידיעה הפשוטה והמוכרחת, שסוף כל סוף כולם מסתלקים מן העולם! היכן הם זקנינו עליהם השלום? הרי כבר אף אחד מהם לא נמצא כאן! וכי סבור מישהו שאנחנו נחיה יותר מהם?! למה לו, אפוא, לאדם להשקיע את כל חייו בנקודה שהוא יודע שלבסוף לא יישאר ממנה כלום?! ודאי שצריך לאכול, לשתות, לישון וכו', אבל כל דבר צריך להיעשות עם המשקל האמיתי, כמה הוא נצרך באמת לעבודת ה'.
חשיבות ההתבוננות במעשה
לפני כל מעשה ומעשה שאדם עושה, ראשית עליו להתבונן מה הוא עומד לעשות. ההתבוננות הפשוטה לפני עשיית המעשים, עוצרת את שטף החיים, והאדם עובר ממהלך חיים של חפזון, למהלך של יישוב הדעת ומנוחת הנפש.
לדוגמא: אדם מתיישב לאכול. עליו לתת את הדעת שהאכילה לא תיעשה בחופזה, בלי מחשבה, אלא במתינות ובישוב הדעת. עליו להעמיד את עצמו לפני האכילה ולשאול את עצמו: "למה אני אוכל? - כי אני רעב. האם הרעב הגיע ממילא?! יש האומרים שכך הוא 'טבע' האדם. ומי יצר את הטבע? וכי טבע מכריח את עצמו? - ודאי שלא! אין זאת אלא שאני רעב כי הקב"ה עשה אותי רעב!!"
כלומר, כל נקודה שמתחדשת באדם, היא בבחינת "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". מה שאתמול הוא היה רעב, זהו 'חידוש' של אתמול, ומה שהוא רעב היום זהו 'חידוש' של היום!
אם אדם חי בחופזה, אף אם נראה לו שהחיפזון מטרתו עבודת ה': הוא ממהר לאכול כי הוא רוצה להספיק ללמוד או כי הוא ממהר לצרכי מצוה - מ"מ עליו לדעת שבחיפזון זה איבד מעצמו את עיקר נשמת החיים.
אדם שאוכל בלי דקת מחשבה לפני כן, אדם שניגש לתפילה או ללימוד בלי עצירה להתבוננות - מאבד בזה את עיקר החיים! ההתבוננות וההכנה למצוה היא מעיקרי העבודה (כפי שכתב ה'מסילת ישרים').
כשאדם ניגש עם התבוננות לכל פעולה שהוא עושה, אין זה אומר בהכרח שלא ירגיש טעם באוכל ויתכן שאף יהנה ממנו, אבל את עיקר שימת הלב שלו הוא מניח בחלקים הנכונים. גם בשעה שהוא אוכל מוחו שקוע היכן שהוא צריך להיות שקוע, ולא באכילה. גם הסיבה שהוא אוכל היא סיבה שונה. יותר לשמה או פחות לשמה, אבל לכה"פ איננו נגרר לגמרי אחרי העוה"ז באכילה זו.
זוהי נקודה אחת - ההתבוננות.
תפילה לפני התפילה
אך ישנה נקודה נוספת, יסודית מאוד, שאף היא בכוחה לחבר את האדם לקונו במשך כל היום, ואז, כמו שהזכרנו בתחילה, ג' תפילותיו לא יהיו בבחינת "קרעים קרעים" אלא שזורות ומחוברות אחת אל רעותה.
לפני כל מעשה, מלבד ההתבוננות בו, עליו לדבר עם הרבש"ע - להתפלל ולבקש ממנו שיסייע בידו להצליח במה שהוא עומד לעשות.
דוגמא פשוטה: כל אחד מאתנו יודע, שכשהוא ניגש להתפלל - זהו עת קרב, מלחמה, כל אחד לפי מדרגתו! כוונה בתפילה היא מהעבודות הקשות שבמקדש. יחידי סגולה זוכים להגיע למדרגה שתפילתם נעשית בכוונה שלימה, בלי שום מחשבה זרה.
אם כן, כשאדם ניגש לתפילה והוא באמת רוצה להתפלל לרבונו של עולם, ראשית עליו להתבונן בנקודה הפשוטה: מהיכן יהיה לו כח להתפלל בצורה שהמחשבות הזרות לא יפריעוהו?
והנה המחשבה הפשוטה שנופלת בלב האדם היא: "אני אתחזק, אלחם בכח, אסיח דעת - וכך אזכה לכוון בתפילתי!"
אולם עליו לדעת כי יש במחשבה זו נצנוץ של כפירה! ה"אני" אלחם ו"אני" אעשה, הוא כמעט ע"ז! מי הוא בכלל אותו "אני"? מהיכן יש לאדם כח? האם מששת ימי בראשית? הרי בברכת 'יוצר אור' אומרים אנו: "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". בכל רגע ורגע הקב"ה מהווה את העולמות. נמצא, שכעת, ברגע זה הוא נתן לי כח. אין זה אותו כח שהיה לי לפני דקה, וגם לא זה שיהיה לי בדקה הבאה!
מהיכן כח החיות שעכשיו אדם יונק? בכל רגע ורגע הקב"ה מחייה אותו, ואין שום התחייבות מלפני רגע לרגע שאחריו! ק"ו בתפילה, שבנוסף על כך יש לאדם מלחמות פנימיות על הכוונה הנדרשת.
כשאדם, אפוא, מכין את עצמו להתפלל, הוא חייב להבין שהכח שיש בו להלחם עם מחשבותיו, זהו כח שהרגע הקב"ה נותן לו כדי שיוכל להתפלל כראוי! ומעתה יתבונן: וכי יש בידו הבטחה שגם עתה הקב"ה יתן לו כח?!
אם הוא מרגיש שהקב"ה נותן לו בכל רגע ורגע את הכח להילחם, עליו לעצור רגע אחד ולומר: "רבונו של עולם! יודע אני שמצד הכח העצמי שיש לי, אינני מסוגל אפילו לנענע את השפתיים! 'ה' שפתי תפתח'! רבש"ע, אני רוצה להתפלל אליך, לבקש ממך, אבל אנא ממך, עזור לי, תן לי את הכח שאוכל לדבר בלי מפריעים, שיהיה לי הכח להסיח את הדעת מאותן נקודות מפריעות!"
כלומר, אדם קושר את עצמו לרבש"ע בכל נקודה ונקודה שהוא עושה בחיים. הוא מכיר בכך שאין לו כח עצמי, ורק הקב"ה הוא המהווה אותו בכל רגע. ממילא הוא חש שהוא נצרך לרבש"ע שיתן לו כח לנקודה הבאה, וכשהוא מרגיש שאין הדבר תלוי אלא בבורא יתברך שמו, הוא פותח את פיו ומדבר איתו: "אבא! אתה אבא שלי, אתה אוהב אותי, אני - בנך אהובך - רוצה להתפלל לפניך, לדבר איתך. עזור לי שאוכל לממש את רצוני זה!"
תפילה קודם הלימוד ובתוך הלימוד
אין הדברים אמורים רק לגבי תפילה. זוהי נקודה שחייבת להקיף את האדם לאורך כל סדר יומו.
אדם ניגש ללמוד. מהיכן הוא חושב שיוכל להבין את הגמרא? ראשית כל כפשוטו, הרי גם כל אדם שלומד, נתקל לפעמים בקושיות ובאי הבנות. אבל יותר מכך: אם הבריאה מתהווה בכל רגע ורגע מחדש, זה שלפני רגע הוא היה חכם, אינו מחייב שגם רגע אחרי כן יהיה חכם! הרי הוא מכיר מספיק אנשים שכשבאים לפתוח גמרא הם אינם מבינים מילה אחת מהכתוב בה! אלא מאי? הוא התרגל לכך שהוא מבין. שאתמול הוא למד והבין, שלשום למד והבין, ממילא גם היום יבין.
זוהי מחשבה שנובעת מהרגשה שהבריאה אינה מחודשת. אם אדם חי בהרגשה פשוטה של "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", הוא לא בטוח בשכל שהוא קיבל אתמול, אלא הוא מרגיש שבכל יום ויום הוא נצרך להתפלל "פתח לנו שערי חכמה, שערי בינה, שערי דעת", לא רק ביחס לתוספת חכמה - להבין מה שאתמול הוא לא הבין - אלא אפילו ביחס למושכלות הפשוטות, ואף הפשוטות ביותר!
ידועים הרבה מעשים על צדיקים שהיתה להם נפילת המוחין ולא יכלו ללמוד, כפשוטו! חוץ מלומר א' ב' ולהתפלל כמו תינוק הם לא הצליחו ללמוד דבר!
כך ארע עם הבעש"ט בשעה שהגיע לארץ הקודש, שנפל ממדרגתו והגיע לשפל מוחין של יהודי פשוט! ומה היתה נקודת התקוה שלו באותה שעה קשה? - שהוא הרגיש שהשפל של לפני רגע לא מחייב כלל את הרגע הבא! כשם שאתמול הוא היה הבעש"ט והיום הוא יהודי פשוט, כך בדיוק יכול הגלגל להתהפך בחזרה, ומחר שוב יהיה הבעש"ט. אבל - אין זה הבעש"ט של אתמול. בכל רגע ורגע זהו יצור חדש של בורא העולם! [דברינו כאן לפי פשוטו, אולם בעומק נודע שנגלה לו רבו, אחיה השילוני, והראה לו היכן הוא ניצב במסעו זה מתוך מ"ב המסעות].
כשאדם חי בכזו הרגשה פשוטה, הוא מרגיש שבכל רגע ורגע הוא זקוק לבורא עולם. לדוגמא: הוא מתיישב ללמוד. הוא איננו בוטח ולו לרגע קט שהוא יבין. עוצר הוא את עצמו להתבוננות, ואז פונה לקב"ה ואומר לו: "רבונו של עולם, אני יהודי, בנך אהובך. ציווית אותי לעסוק בדברי תורתך הקדושה, וחפץ אני לעשות רצונך! אנא ממך, תן לי את הזכות להשכיל ולהבין את דברי התורה שאני לומד". זוהי הגישה הפשוטה שעימה צריך אדם לגשת ללימודו.
ובכן, הוא מתחיל ללמוד. עוברות כמה דקות, והוא נתקל בקושיא. מתבונן, מנסה להבין - ועדיין הדברים אינם מובנים כל צרכם. כאן עליו לעצור את עצמו, ולדבר עם הבורא ית' - במחשבה או בדיבור: "רבש"ע, התורה היא תורה שלך, ואני רוצה להבין אותה על מנת לעשות לך נחת רוח. אנא, זכני שאשכיל ואבין את דברי תורתך!"
ההרגש הפשוט שעליו להרגיש הוא, שכל קושיה שהוא אינו מבין - הרבש"ע עשה הרגע שהוא לא יבין! והפתרון שיוכל להבין נעוץ באותה נקודה שהקב"ה יתן לו להבין! לא ידיעה שכלית, אלא הרגש פשוט שבפשוטים, שהקב"ה מהווה את הבריאה בכל רגע.
תפילה על כל פרט ופרט מהחיים
הזכרנו את התפילה הקודמת לתפילה, את התפילה הקודמת ללימוד, ואת התפילה שבתוך הלימוד. כל אלו הם רק ציוני דרך, ויש להמשיך באותו כיוון: להתפלל ולבקש על כל פרט ופרט בחיים!
לפני שאדם מתיישב לאכול יתפלל את אותה תפילה פשוטה: "רבונו של עולם, אני רוצה לאכול כדי שיהיה לי כח לעבוד אותך [זו הכוונה הפשוטה המבוארת בשולחן ערוך]. מבקש אני ממך: אם המאכל הזה לא ראוי - שאני לא אוכל אותו. אם הוא ראוי - תן במאכל את הכח שיחזק אותי לעבודתך!"
הרי כמה אנשים אכלו מאכלים שונים, והמאכלים הללו לא חיזקו אותם, ואדרבה, גרמו להם כמה וכמה קלקולים בגוף! כולנו יודעים כמה נפלאות ישנן במערכות הגוף המעכלות את המזון, וזה שאתמול הגיע האוכל למקומו בשלום, אינו מחייב שגם היום הכל יתנהל כשורה.
כך, באופן זה, הוא קושר את עצמו - הן בלימוד התורה שלו, הן בתפילתו והן באכילתו - לרבש"ע! הוא לא מתנתק ממנו במשך היום!
מגיעה העת לשכב לישון. ודאי כל אחד אומר קריאת שמע על המיטה. אבל מה הוא חושב בשעה שהוא הולך לישון: שהוא עייף? שאין לו כח?
עליו לעצור את עצמו רגע אחד לפני אמירת קריאת שמע, לפנות לקב"ה ולומר לו: "רבונו של עולם, בראת אדם, גוף ונשמה. הגוף שבראת, בראת אותו בצורה שהוא צריך מנוחה. אני שוכב לישון כי כך רצונך שאעשה. מבקש אני ממך שאזכה לישון בצורה נכונה וטובה, רגוע ושלו, ואקום מחר רענן, עם כוחות מחודשים לעבודתך ית'!"
הרי כולם יודעים: יכול אדם לשכב על מיטתו שמונה ועשר שעות, ולקום עייף יותר ממה שהיה כשנכנס לישון!
אלא מה, כשאדם קם בבוקר וחש עייפות, הוא מפטיר באנחה: "מילא, לא נורא", וממשיך הלאה...
אבל לא זו הדרך הנכונה! ודאי שאם הוא לא ישן טוב בלילה, עליו להכיר בהכרה ברורה שהכל נעשה ע"י הבורא יתברך בדיוק נורא, ולקבל את היסורים באהבה, אך הדרך הנכונה והישרה היא, שלפני שאדם נכנס לשכב לישון, ידבר עם הבורא ית' ויבקש ממנו: "רבש"ע, מבקש אני שאזכה ל'וערבה שנתך'! לא כדי שיהיה לי נעים ונוח, אלא כדי שאוכל מחר לתפקד כראוי בעבודתך".
קשירת כל מהלך החיים לרבש"ע
השתדלנו לקחת את הדברים היסודיים ולהראות כיצד יש לקושרם אל הרבש"ע ע"י תפילה, אבל הדברים אמורים בכל נקודה ונקודה -גם אלו היוצאות דופן - שאדם נפגש איתן במהלך החיים.
הוא עומד לצאת לחתונה. רגע קט לפני היציאה הוא עוצר את עצמו ליד המזוזה ופונה אל בוראו בתפילה: "רבונו של עולם, היציאה למקומות אלה היא קשה מסוכנת מהרבה בחינות. מבקש אני, אפוא, שתשמור אותי, שהרי 'אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר'".
הוא ניגש לרב לשאול שאלה בהלכה או בהנהגה. עליו לדעת כי אין זה דבר פשוט כלל וכלל שיקבל את התשובה האמיתית. וכי מנין לו שבאמת תהיה סייעתא דשמיא לאותו רב שיוכל לשמוע ממנו את המילים האמיתיות? עליו להתפלל, אפוא, קודם לכן: "רבש"ע, ברצוני לדעת מהי דעתך בענין זה. אתה צווית עלי בתורתך 'עשה לך רב והסתלק מן הספק', וכעת אני הולך אל הרב על מנת לשמוע מה אתה, רבונו של עולם, רוצה. מבקש אני ממך שתעמידני על דבר אמת!"
כשם שרואים אנו שר' נחוניא בן הקנה תיקן תפילה לפני הלימוד "שלא אכשל בדבר הלכה, שלא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא וכו'", ה"ה בכל דבר ודבר שאדם ניגש אליו, יקדים לו תפילה ובקשה. ולאו דוקא בדברים 'גדולים'. הנה כשאדם עושה שידוך - הוא ניגש לכותל המערבי להתפלל שהשידוך יעלה טוב. ודאי שגם על שידוך נצרכת תפילה, אבל כל יום ויום הוא לא פחות משידוך!
צריכים לקחת את כל החיים ולקשור אותם בקשר פשוט לרבונו של עולם. לא לדבר מתוך השכלות, מתוך חשבונות ומאמרי חז"ל, מכח פשטים והרכבים, אלא מכח הנקודה הפשוטה הנמצאת בלב, מהנקודה שבן מדבר אל אביו. כשבן מדבר עם אביו הוא לא עורך לעצמו חשבונות ומערכות, זכויות והצטדקויות. הוא מדבר מאותה נקודת אהבה פשוטה שהבן מדבר עם אבא.
כשאדם מרגיל את עצמו לפניה לרבונו של עולם הוא קונה קנין רב - מכמה פנים:
ראשית, הוא לא ניגש לשלוש תפילות מתוך נקודה של הפסק. היום כולו מקושר לרבונו של עולם. "ואני תפילה" אומר דוד המלך, כלומר כל מציאותי היא הקדמה של תפילה למעשה שנעשה. זהו הפתח לכל הכניסה לעולמה של הקדושה. כך קושר אדם את עצמו בקשר חזק לרבונו של עולם.
נקודה נוספת: הקשר שהוא מתקשר לרבש"ע אינו קשר של מלך ועבד בלבד, אלא זהו קשר של בורא ונברא. ובאמת, באפשרותו לקשור את עצמו למדרגה יותר גבוהה, לקשר פשוט של "אבינו אתה". כשאדם מדבר מהפשטות הפשוטה של כל יהודי פשוט שלא יהיה, הוא מגיע לנקודה הפשוטה של "בנים אתם לה' אלוקיכם".
ג' התפילות שמתפללים אנו בכל יום, זהו נוסח שכבר חז"ל תיקנו, ואנחנו מורגלים בו. כשאדם מדבר מלבו, מהפשטות שבלבו, הוא מגלה את הנקודה הפשוטה. ודאי שבהתחלה זו עבודה קשה, אבל צריך לזכור זאת היטב, ולדאוג שרצף החיים יהיה מקושר לרבונו של עולם. כל ניתוק מכך, זהו ניתוק מנקודת החיים, ניתוק מנקודת האמת.
יעזור השי"ת ונזכה כולנו להכיר את האמת הפשוטה ש"אין לנו אלא לב אחד לאבינו שבשמים", ואת שאר כל הדברים יש לגרשם מן הלב - לא במקלות, כי אם בהכרה הפשוטה שהעולם הזה הוא עולם חולף, לא יישאר ממנו כלום, ולהבין שישנה רק נקודה אחת פשוטה: הרבונו של עולם! שהוא עצם החיים: "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".
