כניסה להתבוננות מתוך שמחה ורוגע נפשי
נתבאר לפנינו, שכל יחיד ויחיד צריך לייחד לעצמו, לכה"פ פעם בשבוע, זמן לעריכת חשבון הנפש, שבו יתבונן לעצמו באפסיות העוה"ז, כי כל זמן שהאדם קשור לעוה"ז, אין לו שקט נפשי שכלי, שכן שכלו טרוד בענייני העוה"ז. בפרק זה נאריך ונבאר כיצד ינתק האדם את הקשר העמוק שבנפשו לעוה"ז.
כאשר אדם מתיישב ומפנה את עצמו להתבודד עם קונו, אפילו מי שבגופו ובמעשיו אכן נמצא פנוי, בדר"כ המחשבה שבמח והרהורי הלב עדיין עסוקים בדברים בהם עסק קודם לכן, וקשה להגיע לרוגע פנימי ולשקט, ואם אין לאדם שקט, ההתבוננות לא תהיה צרופה וזכה, ועדיין לא יוכל להגיע למכוון הרצוי.
ראשית, עלינו לדעת, אפוא, כיצד היא הדרך להגיע לשקט עצמי, כך שאדם יוכל לחשוב ולהתבונן כראוי.
העצה הראשונה היא, שלא יעבור ישירות מהמחשבה שאיתה נכנס אל מחשבת ההתבודדות של תשובה ועבודה, אלא ברבע השעה הראשונה יישב בשקט, ינוח. לא מנוחה סתמית אלא מנוחה מתוך הכנת הנפש לתשובה ועבודה. ויחשוב לעצמו באופן שקט מאד שהוא מתכונן ומזמין את עצמו לזמן של תשובה. לאחר רבע שעה, כשהוא כבר רגוע במידת מה, אז יתחיל לחשוב את המחשבות שהוא צריך, כפי שביארנו לעיל.
אך ישנה עצה נוספת, שתועלתה כפולה. כפי שיתבאר לקמן, אדם צריך להרגיש בכל יום ויום שאולי זה היום האחרון שלו עלי אדמות, ועם כל זאת נדרשת זהירות גדולה שמצב זה לא יביא את האדם לידי עצבות, אלא להיפך - יביא את האדם לידי שמחה.
השאלה היא, אפוא, איך מגיעים לכך שהתבוננות זו תבוא מתוך שמחה, ולא מתוך עצבות?
יש לכך הכנה חיצונית, והכנה פנימית. ניתן עצה אחת דשויא לתרווייהו: גם לענין שבו פתחנו - איך להגיע לשקט ולרוגע נפשי - וגם איך עבודת התשובה תתעורר באדם מכח שמחה ולא מכח עצבות.
העצה היעוצה היא, שלאחר הרבע-שעה שאדם יושב בשקט, שישמע ניגון ממקור טהור ככל שניתן, לא עצוב, ולא תוסס, אלא ניגונים של געגועים, של תשוקה, ניגונים שבכוחם לעורר את הנשמה. יש בזה תועלת מרובה, ומי שניסה זאת יודע עד כמה שהדבר מועיל.
מהי התועלת בזה?
ראשית, יש בזה תועלת לנקודה הראשונה שדברנו, שהניגון מביא את האדם לידי שקט מסויים, לידי מרגוע, וזהו כלי לשחרר אותו מהמחשבות הקודמות שסבבו אותו במשך היום הנוכחי והשבוע שעבר עליו.
יתר על כן: בצורה כזו, תחילת עבודת ההתבוננות שלו יוצאת מנקודת שמחה. נכון שזוהי שמחה חיצונית ולא פנימית, אבל היא עדיפה מכלום. הוא יוצא להתבוננות מתוך רוגע, מתוך שלוה ומתוך נקודת שמחה פנימית, שהיא צריכה ללוות אותו לאורך כל זמן ההתבוננות.
זו הנקודה החיצונית. ומהי הנקודה הפנימית שתלווה את האדם כדי שיהיה בשמחה?
ה'חובת הלבבות' כותב, שצורת חייו של החסיד היא, שהוא מצפה בכל יום ליום מיתתו. כיצד יתכן שאדם מצפה בכל יום למות? וכי רצונו להתפטר מיסורי העוה"ז ותלאותיו, הוא שגורם לו לציפייה זו? אם כך הוא - יהודי זה אינו בגדר "חסיד"! מהי, אפוא אותה סיבה שהחסיד מצפה ושואף לעזוב את העולם הזה ולהכנס לעולם העליון, לעולם שכולו אמת?
התשובה לכך היא מאד פשוטה. רצון זה הוא תולדה של שורש רצון החיים. השאלה הבסיסית היא מה האדם שואף? אם שאיפתו היא לענייני העולם הזה - לממון, לבנים במובן הגשמי וכדו' - ממילא התקשרותו לעולם הזה היא גבוהה, ואין בו השתוקקות לעזוב את העולם, ולהיפך: כשחס ושלום כבר מגיעה העת, הוא אינו רוצה לעזוב!
אבל אדם שכבר בחיי העולם הזה התשוקה העמוקה שיש לו היא להדבק בקונו, ולמצוא את הקב"ה שחותמו "אמת" בכל דבר שהוא נפגש, הן בפנימיות של עצמו והן בחיצוניות של העולם - אדם כזה, באופן טבעי מתגעגע ומשתוקק לעולם המלאכים, לעולם הנשמות. הוא משתוקק באופן טבעי לעזוב את האי עלמא הנקרא "עלמא דשיקרא" ולהתחבר לעולם שכולו אמת. וכיון שיודע הוא שכל זמן שהוא חי כאן בעולם, אפילו אם מידי השקר יצא, אבל מריחו של השקר קשה לברוח, כי העולם הזה יש בו ריח של שקר - ממילא הוא משתוקק לעבור במהירות האפשרית לעולם שכולו אמת.
אמנם, כפי שאמרנו, כל זה בתנאי אחד: שבמשך חייו אדם מחפש את האמת!
הכרת הסיבה האמיתית לפחד מפני המוות
נפרט קצת יותר את הדברים.
אדם מתיישב ומתחיל להתבונן בכך שחס ושלום בכל יום הוא עלול להסתלק מן העולם. הוא מרגיש שהתבוננות זו מולידה בו עצבות. ובכן, מה יעשה כעת? וכי ישתה יין, כעצת חז"ל שפחד שיש לאדם מפיגו ע"י יין? - ודאי שגם זו עצה טובה, אבל אין זו אלא עבודה בחיצוניות, ואדם צריך לעבוד בעיקר על פנימיותו.
מהי, אם כן, העבודה הרצויה?
עליו לשבת בשקט ובמנוחה, ולנתח לעצמו מדוע הוא מפחד להסתלק מן העולם, מהי הסיבה האמיתית לכך. שיבדוק בעצמו: אם עכשיו היה מתגלה אליו אליהו הנביא ואומר לו: "יהודי, הקב"ה נתן לך בחירה האם להחזיר את נשמתך עכשיו ולעלות לעולם שכולו אמת, או להישאר כאן. אתה מעוניין או לא? יש לך בחירה!" מה באמת הוא היה עונה, ולמה היה עונה כך!
זה נכון שהיו צדיקים גדולים שלא רצו להסתלק מן העולם, כדוגמת מה שמסופר על הגר"א שלא רצה להסתלק מהאי עלמא. אבל שם הסיבות היו שונות לחלוטין! הוא רצה להמשיך לעשות נחת רוח לקונו, ושלא יהיה בבחינת "ולמתים חופשי" - חופשי מן המצוות, אך ודאי לא מחמת התשוקות הפרטיות של עצמו.
הפחד מפני המוות הנמצא אצל יהודים במדרגה נמוכה יותר, הינו פחד מסוג אחר לגמרי! הקב"ה טבע באדם טבע מיוחד שהוא מפחד למות. שורש הטבע הזה הוא פחד הנשמה הקדושה מבחינת מיתה אמיתית. איזו מיתה? - "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד, ד). החיים האמיתיים הם רק חיים של דבקות בקב"ה, והנשמה בכל רגע ורגע מפחדת מפני ה'מוות' - כריתת הנשמה מצור מחצבתה, מדבקות במקור החיים - בורא העולם! זהו השורש האמיתי היחיד לכך שאדם מפחד למות!
אלא שכשהנשמה יורדת לעולם הזה ומתלבשת בגוף, גם ההרגשות מתלבשות בלבוש גשמי, ואדם חש אותן כהרגשות גוף. לכן, הרגשתו היא, שכביכול הגוף מפחד למות. אבל עליו לדעת שזוהי רק בחינה של גוף, בחינה של עלמא דכולא שיקרא. מיתת הגוף היא תחילת החיות של הנשמה, וככל שגוברת חיות הגוף, כך גוברת כביכול מיתת הנשמה ח"ו.
אחרי שהבין אדם שהסיבה שהוא מפחד למות היא סיבה שקרית, והאמת שזוהי הרגשה של הנשמה, עליו להתבונן ולראות כיצד מתלבשת בו סיבת הפחד מפני המוות, מה הם הנימוקים לפחד זה הנמצאים בדעת שלו.
ודאי שישנם חילוקים בין בני האדם בסיבות לכך, אבל באופן טבעי אדם מקושר לדברים מהעוה"ז שהוא לא רוצה לעזוב אותם - כל אחד לפי מדרגת התקשרותו לעולם. יש מי שמקושר למשפחתו ויש מי שמקושר לממונו - כל אחד והקשר המיוחד לו.
כל אדם יבחין את עצמו הבחנה אמיתית, זכה וברורה, מהו באמת הדבר שאליו הוא מקושר. אפילו אם הקשר אינו נמצא בדעת כל היום, אבל במעמקי הנפש, כשמגיעה שעת המבחן, לפתע הוא חש תחושת התקשרות שבחיי היום יום איננה קיימת.
העוה"ז - "הבל ושוא נתעה"!
אדם צריך לנסות לצייר לעצמו מצב שכביכול באמת הוא עומד להסתלק מן העולם, ואז לנסות להרגיש מה מפריע לו, למה הוא מפחד ללכת מכאן?
כשיוברר לו בדיוק מה הן אותן נקודות, יעמוד ויתבונן היטב בנקודת האמת שלימדנו המס"י: "וזולת זה, מה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה", ויחזור וישנן יסוד זה עשרות, מאות ואף אלפי פעמים, עד שייהפך לקניין בו.
הפסוק אומר: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח). והנה מפשטות לשון הכתובים משמע שה"עזר כנגדו" הוא בבחינת "טוב", ואדם נקשר לכך בעולם הזה.
אבל זו אינה האמת. "לבדו" הכוונה היא ללא קשר בין הנשמות, אך אין הכוונה "לבדו" ללא קשר בין הגופים. אדם שהקשר שלו עם ה'עזר כנגדו', וכן עם שאר ענייני העוה"ז, הוא בבחינת גוף - קשה לו להפרד מהעולם הזה, קשה לו להפרד מהבנים שלו וקשה לו להפרד משאר דברים.
אולם אדם שמבין שכל ההתקשרות גם כאן בעולם הזה היא התקשרות לרוחניות הפנימית של כל דבר, לנשמת החיים שנמצאת בו - ממילא באופן טבעי הוא מעדיף לעזוב את העולם, ולהתקשר לעולם של נשמות בלי לבושים, לעולם של נשמות בלי גופים, כך שלא יהיה לו מונע ומפריע.
העצבות נולדת באדם מאותה הרגשה - שלפעמים נמצאת בהכרה, ובד"כ נמצאת בעומק בתת ההכרה שלו - שהוא רוצה קשר לעולם הזה, הוא לא מוכן לוותר עליו! כל זמן שאדם מחובר לענייני העולם הזה, לענייני החומר - כשרוצים לנתק אותם ממנו, הדבר מוליד בו עצבות.
עבודת האדם היא, אפוא, להתבונן התבוננות אמיתית, שקטה, להבין ששמחה אמיתית אינה יכולה לנבוע מחיבור לעולם הזה. כולם יודעים את מאמר הגר"א ז"ל באיגרתו, שהעולם הזה דומה למים מלוחים. יודעים, אבל השאלה כמה זוכרים זאת, וכמה חיים עם זה!
אם לאדם ישנה אמונה אמיתית בדברי חז"ל, הוא ודאי אינו מעוניין לשתות את אותם 'מים מלוחים', כי הוא יודע שעי"ז יהיה צמא יותר! אם כן, הסיבה שהוא פורש מענייני העולם הזה, אינה מחמת הקרבה למען הרוחניות, אלא מחמת הידיעה האמיתית שהוא מחובר ל"הבל ושוא נתעה"! לא פרישות מכח הכרח, מכח יאוש, מכח שיש משקל מאזניים שבצד אחד מציעים לו נצח, ובצד השני מציעים לו את ענייני העולם הזה, והוא מעדיף את הטוב הגדול על פני ה'טוב' הקטן.
כשאדם מתבונן בצורה של טוב גדול לעומת טוב קטן, הרגשתו היא שיש כאן ויתור מסויים מצדו, ואם זהו ויתור, הרי אף שישנה הרגשת שמחה על קניין הטוב הגדול, אך עדיין קיימת גם תחושת עצבות מסויימת הנובעת מהרגשת הויתור על ענייני העולם הזה ופרישות מהם.
אבל כשיאמין באמת לדברי חז"ל שהעוה"ז דומה למים מלוחים, ממילא יבין שהויתור שלו על ענייני העולם הזה אינו ויתור מחמת שהוא מוותר על טובה והנאה. הויתור הוא מחמת שהוא מכיר שזוהי בחינת "שם כספו על קרן הצבי" - הוא לוקח את כספו, את הכיסופים שלו, ובמקום להניח אותם על "דודי" שדומה לצבי, הוא מניחם על קרנו של צבי שבורח ממנו ולא נשאר לו מהם מאומה!
ההתבוננות בזה צריכה להיות איטית, בהדרגה, ומכח שמחה. אדם חייב לשם כך להשתמש במשלים.
ניתן דוגמאות וכל אחד ירחיב את הדברים לפום שכלא דיליה.
לפני תקופה כידוע נפל אולם שמחות. הבה נצייר לעצמנו, ששבועיים לפני קריסת האולם היה מגיע אלינו אדם ומציע לנו לקנות ממנו את האולם. שואלים אותו בכמה הוא רוצה למכור אותו? והוא עונה: 20 שקל. שואלים אותו: וכי בר דעת אתה? כיצד יתכן שהנך מסכים למכור אולם ב-20 שקל? והוא מסביר: "אני יודע את האמת. גילו לי מן השמים שעוד שבועיים האולם יקרוס"...
האם במצב כזה מישהו היה מוכן להשקיע באולם אפילו 20 שקל? אף אחד! למה? כי ברור לו שבעוד שבועיים גם 20 שקל הוא לא יהיה שווה!
אבל אם אותו אדם היה מציע לו לקנות ממנו את האולם ב-20 שקל, ולא היה מגלה לו שיפול בעוד שבועיים - באופן טבעי הוא היה מעוניין להשקיע. למה? כי הוא חושב שהאולם שמחות שוה הרבה מעבר לסכום פעוט זה של 20 שקל.
וכאן יסוד הטעות! גם אם לא היו מבקשים ממנו שהוא ישלם, אלא היו משלמים לו 20,000 שקל על האולם - גם אז לא היה צריך להסכים לקחתו! שכן כמה טרדות, כמה דאגות, כרוכות בניהול וטיפול בנכס מעין זה!
אלא שאדם מיד מסתכל על הרווח הממוני, במקום להסתכל על הנקודה האמיתית: אני משלם על האולם את הנפש שלי, אצטרך להשקיע בו כוחות נפש עצומים: את המח, את הלב ואת הזמן! וכנגד זה משלמים לי בדבר שאינו שווה כלום - בכסף!
זהו המבט הצרוף שאיתו אדם צריך לחיות!
כשאדם מעמיד לעצמו תכלית אחת בחיים, שהוא מבקש את הקב"ה בכל לבו, וכל דבר ודבר בחיים הוא מודד אותו עד כמה הוא יתן לו קרבת ה' וכמה לא - פתאום משתנים פני הדברים לחלוטין: מה שבמבט הפשוט שבעיני כל אדם נראה כעסק טוב ומצליח - בעיני המבקש ה' אלו יסורים שלא יעלו על לב.
המבט צריך להיות ישר, צריך להרגיל את המחשבה, ולאט לאט לטהר את הלב, שהמודד של כל דבר שעומד לפני אדם בחיים הוא האם דבר זה מקרב אותי לקב"ה או חס ושלום להיפך. גם את הכסף יש להכליל בנקודה הזו. כסף הוא אחד הכלים שיכול לקרב את האדם לבוראו, וח"ו גם להיפך. אבל הוא לא נקודה עצמית, הוא חלק מהכלים של העולם הזה.
המשקל האמיתי - מהו רצון ה'
ניתן דוגמא נוספת.
אדם מוזמן לחתונה ביום פלוני בשעה פלונית. מיד הוא חושב לעצמו: "נו, אי אפשר לא ללכת, הצד השני יפגע, זהו חיוב של 'בין אדם לחבירו', חייבים לנסוע!"
יכול להיות שהמילים הללו נכונות, אבל צורת החשיבה איננה נכונה כלל וכלל! ונבאר מהי צורת החשיבה הנכונה עפ"י תורה.
דבר ראשון על האדם לבדוק לעצמו מה בא כאן על חשבון מה? להעמיד את שני הצדדים - ימין מול שמאל: האפשרות הראשונה היא לנסוע, לגמול חסד עם החתן ועם משפחתו. האפשרות השניה היא לשבת וללמוד תורה. כיון שרצונו להתקרב לקב"ה, עליו לעמוד ולבדוק מה יותר מקרבו לקונו, האם מה שילמד עכשיו או מה שיגמול חסד בנסיעתו לחתונה.
ודאי שעמוד התורה גבוה מעמוד החסד, אבל אין זאת אומרת שתמיד צריך לשבת וללמוד ולא ללכת לחתונות, שהרי כלל נקוט בידינו, שכל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים מבטלין עבורה תלמוד-תורה. אבל המשקל שאתו אדם צריך לגשת לבירור הענין הוא: היכן אני אהיה יותר קרוב לקב"ה: כשאלך לחתונה, או כשאשב ואלמד תורה?
קרבת ה' אין הכוונה דוקא בהרגשים. ודאי שיותר קל להתבודד בבית מדרש וללמוד, ולהרגיש הרגשות עילאיות, מאשר להסתובב ברחובות ולשמח חתנים, אבל קרבת ה' נמדדת בנקודת האמת: מהו רצון הבורא בענין? לנסות תמיד להתקרב לאמת של הקב"ה. ואפילו שהצד השני לפעמים יותר קשה, פחות נח, עם פחות הרגשים - עושים אותו, כי הוא אמת ומתחברים לאמיתותו של עולם, לבורא עולם.
בשעה שאברהם אבינו קיבל אורחים, הקב"ה היה אצלו, והוא עזב אותו משום ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה". הבה נתבונן: מה היתה המחשבה שעמדה בפני אברהם אבינו האם ללכת או לא ללכת? - ודאי מחשבה אחת ויחידה: היכן אהיה קרוב יותר לאמת של הקב"ה! לא מצד ההרגשים, כי ודאי שבקבלת פני שכינה ההרגשים לכאורה יותר גבוהים מההרגשים שבהכנסת אורחים. אבל אברהם אבינו שחיפש את האמת, קרבת ה' אמיתית, בירר לעצמו האם הקב"ה מעדיף שיישאר כאן או שילך לקיים מצות הכנסת אורחים.
נתנו כמה וכמה דוגמאות, אך צורת החשיבה צריכה להיות אחת: מבוקר ועד לילה, מלילה עד בוקר, בכל עת ובכל שעה, ההחלטה והגישה לכל דבר צריכה להיות עפ"י השיקול האם הדבר מקרב אותי לקב"ה, או חס ושלום להיפך.
השכר המובטח הוא "איש לפי מהללו" - לפי מה שהוא מהלל ומשבח, מהו הדבר אליו הוא משתוקק. כשאדם ירגיש בנפשו שהעולם הזה לא מקרב אותו לבוראו, הוא לא יפרוש ממנו מכח נקודת עצבות, אלא יפרוש ממנו בשמחה. מדוע? כי הוא מבין, מכיר ומרגיש, שהעולם הזה מרחיק אותו מהקב"ה ולא מקרב אותו.
דברי ה'חובת הלבבות', שצורת חייו של החסיד היא, שבכל יום ויום משתוקק לפרידת הגוף מן הנשמה, ל"והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", לחזור באמת לקב"ה - דברים אלו אינם מדרגה עילאית למי שמחפש אמת, זו מדרגה שצריכה להיות לכל יהודי שחי בצורה פשוטה של חיפוש קרבת אלקים.
כשאדם יודע שהגוף מעלים על הנשמה ומעלים על קרבת ה' ואמיתת המצאו יתברך, הוא מעדיף את פרידת הנשמה מן הגוף, מאשר להישאר בתוך הגוף.
"ועשית עמדי חסד ואמת" - חיים של נתינה
עד עתה ביררנו את הנקודה הפשוטה, שאם אדם מחפש את קונו, עליו להשתוקק לעזוב את ענייני העולם. כעת נבאר את הנקודה היותר עמוקה, מדוע קיימת באדם השתוקקות לענייני העולם הזה, ומטבעו הוא מתקשר אליהם, וכיצד ינתק את קשרי נפשו לעוה"ז, ואזי תהיה נפשו פנויה לחשוב מחשבת תכליתו.
כשיצאו כלל-ישראל ממצרים, אמר להם הקב"ה: "כי עבדי הם" (ויקרא כה, מב). המהלך של היהודי, התכלית שלו, היא להגיע לבחינת עבד באמת. "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו". אדם צריך לחיות בצורה שהוא לא מחפש להנות ולקבל, אלא בבחינת "ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים". מה הכוונה? - מי שלא חי בבחינת "חסד של אמת", הריהו חי במצרים! הגאולה ממצרים, הגאולה מן המֵצָרִים, מכל המפריעים לאדם בעבודת קונו, נעוצה בצורת החיים של "ועשית עמדי חסד ואמת". "חסד ואמת" הכוונה היא חסד של אמת, שאינו מצפה לגמוּל עליו.
אם המבוקש של אדם בכל מקום הוא לעשות "חסד", ולא לחפש את עצמו, מה נוח לו, מה טוב לו, מה הוא מקבל - צורת ההסתכלות אצלו משתנה לחלוטין. אלא שבאופן טבעי, כל אדם מחפש את עצמו, מה נוח לו, מה טוב לו, מה נעים לו.
אבל אדם צריך לישב ולהתבונן בכך שלא למען זה הוא נברא. הקב"ה יצר את האדם והוא קבע מהי תכליתו. אדם לא יכול בשום פנים ואופן לקבוע מהי התכלית של חייו, ואין גם שום אפשרות לאדם להתמקח עם בוראו!
המצרים אמרו: "הבה נתחכמה לו - למושיען של ישראל", הם רצו להתחכם לבחינה של "ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים", הם רצו את מצרים, הם לא רצו את ה"ועשית עמדי חסד ואמת". בחינה זו של "הבה נתחכמה לו" קיימת בכל אדם ואדם החושב שהוא יכול להתחכם כביכול עם הבורא ולחיות למען עצמו.
כשאדם חי בהבנה שהיחיד הקובע כאן בבירה מה לעשות הוא הרבש"ע, והקב"ה כביכול אומר לו: "יהודי יקר, אינך חי למען עצמך, אתה חי כאן למען לעבוד את הקב"ה באמת" - צורת חייו מקבלת גוון שונה לחלוטין.
כשאדם מעוניין לתת, ובאמת לתת, לא משנה לו אלו כלים הקב"ה מעמיד לרשותו. השינוי נובע מחמת הרצון של הקבלה, ולא מחמת הרצון של הנתינה.
"יוסף הוא המשביר לכל הארץ", אין אפליות, ישנה השפעה אל כולם. מהיכן זה נובע? מאותה בחינה של "ועשית עמדי חסד ואמת", חסד של אמת.
כשאדם חי בצורה כזאת שהוא בבחינת "יוסף המשביר לכל הארץ", לא איכפת לו אם הוא בעולם הזה, לא איכפת לו אם הוא בעולם הבא; היכן שהקב"ה שם אותו, תמיד הוא מחפש דבר אחד: היכן אני יכול לתת! ממילא הוא לא מתקשר לשום כלי מצד חיצוניותו, אלא מחמת נקודת ההשפעה שהוא משפיע על ידו, וכשעולה ברצונו יתברך להחליף לו את הכלים מהתם להכא ומהכא להתם, כמו שיוסף עשה לכל המצרים במצרים - לא איכפת לו הדבר, כי הרצון שלו הוא להשפיע היכן שנצרכת השפעתו ולא היכן שהוא רוצה.
כל זמן שאדם מחפש לקבל, הקשר שלו לעולם הזה הוא הדוק. הוא יכול להמיר אותו רק מאהבת העולם הזה לאהבת גן-עדן, אבל זו אינה אהבת האמת. אין כאן אמת, יש כאן רצון עצמי, שמתחלף בהכרה שהטוב האמיתי זו הרוחניות, אבל אדם צריך לחיות את האמת שיש בורא ואנחנו נבראים, והקב"ה אומר לנו דבר אחד: "עבדי הם"! איננו יכולים לברוח, אי אפשר להתחכם!
גנב שגונב משלם כפל, גזלן משלם קרן, אבל שניהם נשארו עם כלום בידיים. אדם לא יכול לגזול מהעולם הזה, לא יכול לגנוב. בסופו של דבר לא יישאר לו מכך מאומה! כשאדם מפנים את הדבר, מרגיש אותו באמת, הוא מגיע להכרה אמיתית שעליו לעבוד את הרבש"ע באמת.
הדברים עמוקים והם צריכים הרחבה עדיין, אבל פתחנו פתח להבין שתי סיבות איך אפשר להתנתק מן העולם הזה, ונסכמן בקצרה:
א. ההתנתקות צריכה להיות מתוך הבנה שהעוה"ז הוא בבחינת 'מים מלוחים', מהגישה הפשוטה שאדם מחפש את קרבת ה' בכל דבר, וממילא הוא מבין שמהעולם הזה הוא מקבל את ההיפך. לכן, פרישתו מענייני העוה"ז נעשית מתוך שמחה, ולא מתוך עצבות ורצונו להיות בעוה"ב ולא בעוה"ז.
ב. כשאדם מבין שהוא עבד של הבורא והוא חי למען הבורא, לא משנה לו היכן הוא עצמו נמצא, ממילא אין לו שום הפרעה של התנתקות מהעולם הזה וכניסה לעולם הרוחני. והרי שמצד בחינה זו, שהיא עליונה מן הראשונה, אין לו נפק"מ היכן הוא נמצא.
והנה כאשר יפנים האדם דברים אלו אל לבו, נפשו תשקט, ואזי יהיה בכוחו ליישב נפשו ומוחו לקבוע לו עתים מזומנים שעת השקט, לחשבון נפשו, חשבונו של עולם.
יעזור השי"ת וכל אחד מאתנו, כל אחד מהכנסת ישראל, יזכה לחפש את הקב"ה באמיתת לבבו, ומתוך כך ימצאנו בלבבו פנימה.
