|
פרשת ויחי
'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה'. (מז, כח) הענין. לעיל כתיב, שיעקב אמר לפרעה, 'מעט ורעים היו ימי שני חיי'. ענין 'ורעים', ח"ו שהימים עצמם רעים. אלא שעסקו של יעקב היה עם הרע, כמ"ש 'לא שלותי ולא שקטתי וכו'', צרת עשו, צרת לבן, צרת דינה, צרת יוסף. ועתה במצרים עסקו היה עם הטוב, שבע עשרה, גימ' טוב.
'ויאמר יוסף אל אביו בני הם'. (מח, ט) וברש"י, 'הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר'. וענין שטרות אלו,, בבחינת אירוסין, שאוסרה לכל העולם. ונשואין מכניסה לרשותו בחיבה ואהבה. נמצא שהאירוסין זוהי בחינת יראה ודין, ונשואין בחינת אהבה. ונודע שעד בא יעקב למצרים, ק"ל שנה מחייו תיקן ומתק הגבורות של הדינים. ובמצרים חי י"ז שנה, במדת הרחמים. וזה שאמר 'ויאמר מי אלה', אותיות אלקים. שהם בחינת מדת הדין, ועדיין לא זכו למדת רחמים של אהבה, שיזכו לברכה מיעקב. וע"ז אמר, 'הראה לו שטר אירוסין ונשואין'. זוהי בחינת האהבה שנתחדשה רק בישראל נשואין, ולא בעכו"ם, שרק מיחד, וממילא נאסרת לכל העולם. אבל ליכא חלות קדושין. וזה שאמר יוסף שיש כאן בחינת שלמות יעקב, שזו מדת האהבה. ובקש יוסף רחמים שינוח רוה"ק שיזכו לבחינת רחמיו של יעקב. והוא מ"ש יוסף, 'בני הם אשר נתן לי אלקים בזה'. דוקא כאן במצרים, ששם נשלם מדת הדין, והוחל מדת הרחמים.
מח, יט יוסף עניינו לשון תוספת. אולם יש ב' מיני הוספות. יש הוספה בהכפלת הדבר, ועניינה ריבוי בכמות, וזו בחינת מנשה, אותיות משנה, הכפלה. ויש בחינה של ריבוי באיכות, וזה אפרים, לשון פרה ורבה. שהולדות אינם שוים לאב, אלא פעמים טובים יותר, פעמים פחות. וזש"כ 'גם הוא יגדל'. בחינת גידול בכמות, 'ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו', כלומר, שהריבוי באיכות. ולכך תחלה נולד מנשה, שתחילת העבודה להרבות מעשים, מנשה. ואח"כ לגלות איכות, עומק פנימי יותר. אולם בברכה סידרם לפי החשיבות, ועיקר המעלה בחינת אפרים, ריבוי איכויות.
'ועשית עמדי חסד ואמת'. (מז, כט) וברש"י, 'שלא יעשוני מצרים עבודת כוכבים'. ולפ"ז יש לפרש מלת 'ואמת', שמדתו של יעקב אמת, ואם יעשוהו לעכו"ם, יבטלו את מדת האמת שבו.
(מז, כט) ענין שביקש יעקב דוקא מיוסף להעלותו ממצרים. מצרים סוד מיצר, מלכות, וכל ההתעלות ע"י יסוד, יוסף.
'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה'. (מז, כח) ענין מנין שנים אלו, דתכלית הגלות, ברור לקבלת התורה, כנודע. ולכך נצרך דגם בהכנה יהיה כח של התורה, והתורה נקראת טוב, 'כי לקח טוב', גימ' י"ז. ולכך ישב יעקב י"ז שנה שלו, בטובה, כנגד טוב של התורה, שזו היא מדתו של יעקב, תפארת.
'ועשית עמדי חסד ואמת'. (מז, כט) וברש"י, 'חסד שעושין עם המתים שאינו מצפה לגמול'. וצ"ב דלקמן אמר יעקב, 'ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך', ופרש"י, 'לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, נתתי לך נחלה שתקבר בה'. ונראה, דעיקר גמול החסד, בזה שהמקבל משועבד לנותן לעולם, ואף נעשה לחלק ממנו, והוא דבר נצחי. ולכך, בחסד שעושה עם המת, א"א להתחבר בו, ולכך נקרא חסד של אמת. אולם מ"מ כנגד כך נתן לו יעקב תמורה נצחית, שאף לאחר מיתתו אינה פוסקת, והיא מקום הקבורה. שאע"פ שכל נכסיו מסולקים ממנו, חוץ ממקום קבורתו. וזה שכר כנגד חסד שהוא נצחי.
'וישתחו ישראל על ראש המיטה'. (מז, לא) ופרש"י, 'תעלא בעידניה סגיד ליה'. ואח"כ פ', שהפך עצמו לצד השכינה. וצ"ב שסותר דבריו, האם נשתחוה ליוסף או לשכינה. ונראה דיוסף כנגד דוד, שזכה לעת עתה למלכות, והיא מדת שכינה. ולכך שפיר כאשר נשתחוה ליוסף נשתחוה לשכינה. ולכך דוקא התנצל יעקב, שמבקש מיוסף לקוברו, מפני שספק בידו מפני המלכות, והוא לא קבר את רחל שמדתה מלכות, כנודע, והבן.
(מח, יד) ענין ששם יד ימין על ראש אפרים, שמרמז על חסד. ואפרים גימ' אשל, ר"ת אכילה שתיה לינה, שנאמר באברהם שמדתו חסד.
(מז, כח) ימי יעקב קמ"ז, ונפחת לו ל"ג, כנגד שאמר לפרעה מעט ורעים כנזכר בחז"ל. וענין מנין זה, דרשב"י נפטר בל"ג בעומר, שהוא בחי' הוד שבהוד, דין כנודע, ולכך כשאומר שימיו מעט ורעים, שהוא מדת דין נפחת ל"ג מימיו, שהוא בחי' אבל שאוכל עגול, גלגל חוזר בעולם.
'האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו, האלקים הרעה אותי'. (מח, טו) אמר לשון ענוה, באבותיו התהלכו מכחם, כמ"ש ריש פ' נח, ובעצמו אמר שה' רועה אותו, מכוחו יתברך.
'ישימך אלקים כאפרים ומנשה'. (מח, כ) וברש"י, 'הבא לברך וכו''. הענין. כל דור, תחתון לדור שלפניו. ובאפרים ומנשה נתחדש שיהיו כבני יעקב ממש, והם כדור לפני וזו הברכה.
(מח, יד) הטעם שהקדים יעקב אפרים לפני מנשה. אפרים לשון פרו, והוא התפשטות מן השורש. ומנשה לשון שנה, חזר, והוא בחינה שהענפים חוזרים לשורש. ולכך אפרים קודם, דקודם יש התפשטות מן השורש, ורק אח"כ שיבה אליו. ולכך אפרים בחינת ימין, אור ישר. ומנשה שמאל, אור חוזר.
'וידגו לרוב בקרב הארץ'. (מח, טז) שהים מכסה הדגים. יוסף בחינת יסוד, וים מלכות. והיא כיסוי ליסוד. ענין שיוסף מכוסה, שהיא בחינת יסוד, וזה האבר המכוסה ביותר באדם, דכשעולה מבית המרחץ מכסה רק את האבר הזה.
(מח, יד) בחינת אור ישר, חסד. בחינת אור חוזר, דין. כענין שמצינו ביעקב, שימין מצדו היא שמאל מצד יוסף, כיון שעומד כנגדו. נמצא שמה שהוא ימין בהיות אור ישר, כשיחזור יהיה בחינת שמאל, בחינת דין.
'שכל את ידיו'. (מח, יד) בתרגום, 'אחכמינון'. בחינת חכמה, שכל. אותיות שוות.
'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה'. (מז, כח) הענין. לעיל נאמר, 'ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים'. וכן 'כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא'. טוב, גימ' י"ז. וזה השנים שהיה להם טוב שם, שאחר שמת יעקב, התחיל השעבוד. ובחינת טוב, מדת יוסף שומר הברית, ויעקב כלכל את יוסף י"ז שנים להעמידו על מדתו, וכן נתן יוסף ליעקב טוב לפי מדתו. ולכך דוקא לאחר מכן זכה יוסף שממנו יצאו שבטים כבחינת אב. והענין אב נותן, בן מקבל. ולאחר שהחזיר לאביו י"ז שנה אלו, הפך להיות ממקבל, בן, לנותן, אב.
ענין שיעקב שכל את ידיו. (מח, יד) אפרים, לשון פרה ורבה, בחינת התפשטות, קו ימין. מנשה, לשון שנה, חזר, בחינת קו שמאל, צמצום, חזרה לשורש. ולכך הפך. וז"ש 'המלאך הגואל אותי מכל רע', בחינת שמירה, מנשה. 'וידגו לרב', בחינת אפרים התפשטות.
ענין שמשמת יעקב נסתמו עיניהם מצרת השעבוד. בחינת גלות מצרים, גלות דעת. ולכך משה הגואל, כנודע. ולכך משמת יעקב, בחינת דעת, נסתם בחינת דעת. ועוד, מצרים סוד מקבל, מיצר, צמצום. ולכך, כל זמן שהיה יעקב חי, בחינת אב, נותן, לא שלטו. אולם כשיש רק בנים, מקבל, יש להם מקום שליטה.
'וימת יוסף בן מאה ועשר שנים'. (נ, כו) ענין שנים אלו, קי' גימ' נס, לשון ניסיון. ועיקר מדתו של יוסף, שעמד בנסיון היסוד, שהוא עיקר הנסיון בעוה"ז.
'בקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה'. (מט, א) ביאורו. שכינה בחינת גילוי, מלכות. ומכח מדה זו רצה לגלות הקץ.
ברש"י, 'למה פרשה זו סתומה וכו' נסתמו עיניהם ולבם וכו''. הענין. מצרים בחינת תאוה, כנודע. ובתאוה אמרו, 'עין רואה לב חומד וכלי המעשה גומרים'. ועיקר השעבוד הוא ברוחניות. וז"ש 'נסתמו עיניהם ולבם' כי 'עין רואה ולב חומד', וכנגד כלי המעשה גומרים, התחיל לשעבדם.
ברש"י, 'בקש לגלות הקץ ונסתר ממנו'. (מט, א) הענין. גלות מצרים היא שורש כל הגלויות, וכן גאולת מצרים שורש כל הגאולה לעת"ל. ולכך, בתחלת גלות מצרים בקש לגלות גם גלות האחרונה שמושרשת בגלות הראשונה.
'אולם אחיו הקטן יגדל ממנו'. (מח, יט) גם בעשו מצינו שנדחה בכורתו, וגם בראובן מצינו שנדחה בכורתו. והענין. בכור בחינת ראשית, אולם בכ"ר אותיות שניות, ב' של יחידות וכו'. ויש בו גם בחינה שהוא שני.
'זבולן לחוף ימים ישכון'. (מט, יג) זבולן גימ' עם הכולל צו, בחינת מלכות. וז"ש 'לחוף ימים', ים בחינת מלכות. והענין, זבולן מביא פרנסה, וכל זה נצרך רק אחר חטא אדה"ר, בקללת 'בזעת אפיך תאכל לחם'. והיא בחינת רע, ושורשו במלכות.
|
