|
והנה אחרי שבירת הכלים דמלכים דאצילות, שהוא החיה דכל פרט, וירידתם לבי"ע שהוא הנר"ן דכל פרט, נתגלו ונפרדו מהם הקליפות.
כל זמן היות הכלים בעולם האצילות, נאמר בהם לא יגורך רע. הרי שהרע בשורשו בבחי' היותו בכח, היה כלול בטוב. אלא שבתוך הטוב עצמו יש הדרגות, שהרי יש י' ספירות דאצילות, שהם ביטויים לי' אופנים של טוב שקיים באצילות. ולכן אף הרע בהיותו בכח באצילות, אין הכונה שלא היה לו שם לעצמו באצילות, אלא ששמו היה טוב. ואחר שהכלים יורדים לבי"ע, הם מתגלים בצורה של טוב ורע. והוא הלשון של רבינו הרש"ש 'נתגלו', כלומר, מתחילה הם היו גלויים כהויה אבל לא כהויה של רע, ובירידתם לבי"ע נתגלו כרע, והשתא יש לפנינו טוב ורע.
שהרי באצילות שכולו טוב, כולו אחד, לא טוב היות האדם לבדו, מכלל שטוב הוא אחד. ולכן כל זמן היות האורות בעולם האצילות, הרי שהאורות הם בחי' אחדות, על אף שיש בהם הבחנה של י' ספירות, שיש בהם הבחנה גם של שורש הרע. מ"מ על אף היותם בחינות רבים אחד הם. אבל כאשר הם יורדים לבי"ע והם מתגלים כרע, יש כאן כח של טוב וכח של רע. שבהיותם באצילות הם היו בבחי' אחד. ולכן אחר ירידתם לבריאה יש שני בחינות שמתחדשים. אחד, שהם מתגלים כרע, ושנית שהם נפרדים מהטוב, שהרי כל זמן היותן באצילות היו אחד עם הטוב, וכאשר הם יורדים לבי"ע הרי שהטוב עומד לעצמו והרע נפרד, 'ונפרדו מהם הקלי'', הרי שהטוב לעצמו והרע לעצמו.
כי באמת, בעצם ירידתם לבי"ע הרי שהם נתגלים כרע, אבל עדיין אין הכרח להתפרדות הקלי', וזה סוד עץ הדעת טוב ורע, שהרע והטוב מאוחדים זה בזה. וזהו עבודת האדם בסוד 'הבדלה הכנעה המתקה', שמתחילה הם ביחד, ועבודת האדם להבדילם להכניעם, ואח"כ להמתיקם.
פנימיות הדברים. כמו שהוזכר, שבשורש הטוב והרע אחד, ולכן גם כאשר הכלים יורדים לבי"ע, מתחילה הם מתגלים כאחד, אלא שאחדותם בשרשם הוא בסוד הקדושה דאצילות, משא"כ בירידתם לבי"ע היא אחדות בסוד השלילה, שהרע דבוק בטוב ויונק ממנו. ועבודת האדם לגלות את ההפרדות, את ההבדלה, להבדיל בין טוב ורע, אם אין דעת הבדלה מנין, שסוד הדעת הוא הבדלה, להבדיל בין טוב לרע. ואח"כ להכניע, ואח"כ להמתיק, לחזור ולאחד את הטוב והרע כמו שהיו בשרשם באצילות. וזהו לאחר הפיכת הרע לטוב.
וזה סוד ההמתקה שענינה הפיכת רע לטוב. וא"כ מתחילה הם היו אחד באצילות ואח"כ יורדים לבי"ע ועדיין הם מאוחדים, ועבודת האדם להפרידם, ואח"כ לחזור לאחדם כמו שהיו בשרשם באצילות. אלא ששם היו בכח לבד, וכאשר מתאחדים לאחר שירדו לבי"ע ונתפרדו זה מזה, הוא אחדות לאחר הפיכת הרע לטוב, ולא בגדר של כח ושורש הרע שבטוב, אלא כתפיסה, שהרע שבו שיצא לפועל נתהפך לטוב.
וכאשר רצה המאציל העליון להעלות הכלים הנז', שנפלו לבי"ע עם האורות דרפ"ח ד"פ ע"ב הנ"ל שנשארו בהם למ"ן שהרי תכלית השבירה היא עלייתם בחזרה לשרשם, ואין לך עליה בלי מ"ן, וא"כ האורות של רפ"ח הם המ"ן לצורך עלייתם של הכלים וכמ"ש להלן. להשלים בירורם ותיקונם, מבואר בלשון רבינו הרש"ש שהוא לא התחלת בירורם ותיקום אלא רק השלמה, כי עצם ירידתם לבי"ע והתגלותם כטוב ורע, זוהי התחלת בירורם ותיקונם. כי כל זמן היות האורות באצילות והיו רק בכח, הרי שעדיין לא היה בירור במהות הדבר. וכאשר האורות משתלשלים לכלים ויורדים לבי"ע, הרי עצם גילויים כרע, זוהי בירורם והתחלת תיקונם. כי התחלת תיקון כל דבר הוא הכרת מהות הדבר, ואחר שיש לך הכרת מהות הדבר, אזי יש צורת עבודה מבוררת עם הדבר. כל זמן שלא נודע מהות הדבר, הרי שהעבודה לא ברורה בזה הדבר. רק כאשר הדבר נגלה בו מהותו, מתברר מהותו, זוהי שורש התחלת תיקונו. ולכן בירורם ותיקונם מתחיל בעצם ירידתם מאצילות לבי"ע. ורק ההשלמה הוא ע"י האורות רפ"ח שהוא המ"ן שעולים, וכמשי"ת.
ולהוציא הט"ס העליונות דב"ן החסרים מכל פרט, אשר עדיין לא יצאו. וי"ס דמ"ה ע"י זווג עליון דע"ב וס"ג דא"ק.
כמו שביארנו לעיל, יש לנו שני סוגי הארות שנשלמים ע" הזווג דע"ב וס"ג דא"ק. ראשית בירור ותיקון הכלים שנשברו, ושנית הוצאה מחדש של הארה שלמה, בסוד הט"ס דב"ן וי"ס דמ"ה החדש. וכמו שהארכנו לבאר שהם שני אופנים של תפיסה. יש אופן של תפיסה כדבר שנשבר וצריך לתקנו. ויש אופן של תפיסה, כדבר שלכתחילה יצא בשלימותו. והם שני אופנים בעבודת הנפש: בסוד הנפילה, בסוד לית נהורא אלא מתוך חשוכא, בסוד שבע יפול צדיק וקם, הקלי' קודמת לפרי וכדו', שהעבודה מכח שלילה לחיוב, מכח הרע לחזור לטוב. ויש עבודה בסוד האלקים עשה את האדם ישר, לכתחילה להכנס למהלך של שלימות.
ונודע כי אין זווג בעולם זולתי ע"י העלאת מ"ן מן התחתונים. והנה עדיין אדם אין להעלות המ"ן הנז', כי הנה ידוע כי תמיד אי אפשר לבירורים בשום אופן להעלות למ"ן, בלי מי שיעלה אותם, והוא ע"י התחתונים. ר"ל ע"י הפרצופים התחתונים שכבר יצאו ונתקנו, והם נקראים בנים בערך הפרצופים העליונים שעליהם. והענין כי כל פרצוף תחתון מחבירו נקרא בן אליו, והוא מברר בירורי פרצוף העליון ההוא שעליו, ומעלה אותם לפרצוף שעל גבי פרצוף שעליו לתקנם.
נבאר את הדברים בע"ה. הבריאה בנויה בסוד העלאת מ"ן לצורך הורדת מ"ד. א"א לבירורים בשום אופן להעלות למ"ן בלי מי שיעלה אותם. בעומק יותר, בראשית הנבראים עדיין לא היה מי שיעלה אותם, והשי"ת צפה במעשיהם של צדיקים שעתידים להעשות, והיו היו גופא העלאת המ"ן. כי יש שני אפנים של העלאת מ"ן, יש אופן קודם היות האדם, ויש אופן כאשר יש אדם. והם שני השורשים הכלליים בנבראים, כח הידיעה והבחירה. כח הידיעה הוא כח הצפיה שהשי"ת צפה מראש על מעשיהם של צדיקים, בסוד 'הכל צפוי'. משא"כ מצד ההבחנה שצריך פעולת התחתונים להעלות מ"ן, והוא בסוד 'והרשות נתונה'. הרי שיש אופן של העלאת מ"ן מצד תפיסת הידיעה ויש מצד תפיסת הבחירה. מ"מ בלי העלאת מ"ן לעולם אין השפעה מלעילא לתתא.
מי מעלה את המ"ן, 'ע"י הפרצופים התחתונים שכבר יצאו ונתקנו', [להלן נבאר אי"ה מדוע דווקא "שכבר יצאו ונתקנו", החלק שכבר נתקן בהם] הפרצוף התחתון הוא זה שמעלה את המ"ן לצורך העולם שמעליו, בסוד חזו במאי ברא קאתינא לגבך. צריך להבין את העומק שבדברים. סוף מעשה במחשבה תחילה, באופן כללי כל פעולה יש לו שלשה חלקים. א. סיבת הפעולה. ב. עצם הפעולה, ג. תולדות הפעולה. סיבת הפעולה מתחילתה כבר מבטת לתולדות הפעולה. אם אין תולדות או שהתולדות אינם נראים כדבר חיובי הרי שהסיבה איננה, וממילא המדרגה האמצעית שהיא הפעולה, אינה פועלת. וזהו סוד של סוף מעשה במחשבה תחילה, שהמחשבה שהיא סיבת הפעולה מביטה על התכלית שהיא התולדות של הפעולה, וכאשר היא הבטה חיובית ורצונית בתולדה, אזי נשלמת המדרגה האמצעית שהיא הפעולה עצמה. וזה נקרא "בירורי פרצוף העליון ההוא שעליו", שעצם הבאתו לידי פעולה שעושה תולדות, זהו גופא בירורו.
לפי זה נבין את יסוד העלאת מ"ן כמו שמבואר כאן בלשונו רבינו הרש"ש שכל פרצוף מעלה לפרצוף שע"ג הפרצוף שמעליו. כלומר שהמדרגה התחתונה מעלה מ"ן לפרצוף העליון יותר, לצורך המדרגה האמצעית. עומקן של דברים לפי הנ"ל, כי הפרצוף העליון הוא בחי' המחשבה שמביט על סיבת הדבר האם לעשות את הדבר אם לאו, וכאשר הוא מביט על התולדה, זה גופא העלייה שבחי' בן מעלה מ"ן לפרצוף שע"ג הפרצוף שעליו. כלומר, ההעלאה עניינה עצם ההבטה שסיבת הדבר מבטת האם לפעול את הדבר. כלומר היא מבטת על התוצאה האם היא רצויה אם לאו. עצם ההבטה על התוצאה, זה גופא נקרא שפרצוף התחתון שנקרא בן מעלה לפרצוף שע"ג הפרצוף שמעליו. וכאשר הסיבה העליונה מבטת על התכלית, שהוא ענין העלאת המ"ן, והתכלית נרצית ומקובלת כלפי הסיבה. אזי המדרגה האמצעית פועלת את הדבר ויוצרת את התולדה. ולכך העלאת מ"ן הוא דוקא 'ע"י הפרצופים התחתונים שכבר יצאו ונתקנו', כלומר שהסיבה מביטה על תכלית הפעולה, שמהותה הולדת הויה המתוקנת. וא"כ ההויה המתוקנת שהיא סיבת הפעולה, היא נקראת מ"ן.
וזה גופא נקרא בירור הפרצוף האמצעי. שענינו, עצם הדבר שהוכר הצורך בפעולה מחמת הכרת התולדה שתיעשה מהפעולה, ועי"ז הפעולה נעשית, זה גופא נקרא הבירור של המדרגה האמצעית הנזכרת. כל פרצוף תחתון ביחס לעליון נקרא בן, וטעם הדבר, שהוא נקרא בן כלפי הפרצוף שמעליו, בן כלומר, הוא התולדה שלו. בכל זווג יש תולדה, אם בגשמי או בשורש רוחני הולדת נשמה. אבל לעולם בכל זווג יש תולדה, והתולדה נקראת הבן של הזווג.
כאשר אנו מבחינים את הדבר בכללות הקומה, שיש את סיבת הדבר, בחי' הכתר, בחי' הרצון, ויש בחי' או"א שהם הפועלים ומולידים את הזו"ן שהם בחי' בן. לעולם יש לנו את ג' המדרגות הללו, בכל הבחנה שנזכיר. יש הבחנת של סיבת הפעולה, את הפעולה, ותולדות הפעולה. וזהו גופא עליית המ"ן, וזה גופא תיקון המדרגה האמצעית שהיא פועלת את התכלית. עצם מה שהיא מביאה את גילוי התולדה זוהי תיקונה.
הפרצוף האמצעי שאנו מגדירים שהוא מתברר. ענין הבירורים הוא העמדת הדבר והשתמשות בו להביא לידי גילוי התכלית. והבן היא סיבת התכלית של הפעולה הנזכרת. וכאשר המדרגה מזדווגת ומולידה בן, זהו גופא נקרא בירורה ותיקונה.
כתיב, לא תוהו הבראה לשבת יצרה, פרו ורבו ומלאו את הארץ. כלל ידוע הוא, שכל שורש כולל את כל הענפים כולם. והרי אם המצוה הראשונה היא פרו ורבו ומלאו את הארץ, הרי שכלול בה כל התורה. פרו ורבו ומלאו את הארץ, היא הבחנה של זווג לצורך הולדת בן. זו כל מהות הבריאה כולה, לפעול פעולה לשם תולדה. כל הנבראים כולם פועלים לצורך תכלית, הם נעים לקראת תכלית, הם הולכים לקראת תכלית, הם מכוונים את מעשיהם לקראת התכלית, בין אם זה בדעתם, בין אם זה בפנימיותם, הבריאה כולה צועדת והולכת ומתקרבת לקראת התכלית. ולכן כל פעולה הוא בבחי' של פרו ורבו ומלאו את הארץ. ועצם ההליך להביא לידי פרו ורבו, זהו גופא בירור הדבר ותיקונו.
לא כפשוטו שכשיש העלאת המ"ן אז המדרגה העליונה מתבררת, אלא הבירור שלה היא עצם ההולדה של הבן. כאשר מביטים על התכלית וישנה החלטה לפעול את הדבר, לגלות את התכלית, הרי שהפעולה בעצם פעולתה היא גופא תיקונה.
וכמ"ש במ"ש ש"ב ח"ג פ"ט, וז"ל וכל תחתון מחבירו נקרא בן אליו, והוא המעלה המ"ן שלו. נמצא כי כל הפרצופים דכל העולמות נקרא בנים שהן זו"ן. אלא שכל פרצוף נקרא בן שהוא זו"ן, בערך הפרצוף שעליו, ונקרא או"א בערך הפרצוף שתחתיו, ונקרא א"א בערך הפרצוף התחתון השלישי אליו, ונקרא עתיק בערך הפרצוף התחתון הרביעי אליו. נמצא שכל פרצופי כל העולמות נקראים זו"ן שהם ו"ק.
מתבאר שכל מדרגה היא בתורת הערכין, ביחס לתחתון אליה יש לה ערך אחד, ביחס לשני מדרגות וכו'. הרי שכל מדרגה היא בערכין של זו"ן ואו"א וא"א ועתיק. אבל רבינו הרש"ש מחדד את הדברים, שכל הפרצופים נקראים זו"ן שהם ו"ק. ולכאו' הרי כמו כן כל העולמות נקראים אריך ועתיק וכו', ומדוע ההדגשה שכולם נקראין זו"ן שהם ו"ק. [על אף שבדקות אפשר לומר שהמדרגה התחתונה שאין למטה הימנה היא נקראת רק זו"ן ולא או"א. אבל לפי יסוד הרש"ש הרי ההתפרטות היא לעולם עד אין קץ, וא"א לומר שיש מדרגה אחרונה]. אלא שבעומק הדברים אנו רואים שהחתירה של רבינו הרש"ש לא להגדיר רק שכל מדרגה יכולה להקרא בכל השמות, אלא שיש כאן חתירה להגיע ליסוד שכל הבריאה כולה נקראת זו"ן שהם ו"ק.
והעומק שבדברים יש בה כמה פנים. נבאר עתה פן אחד. כמו שהגדרנו שאא"ס אין בו צורה כלל, משא"כ הנבראים בסוד היותם בעלי גבול, הרי שעצם גבולם הוא גופא ציורם. הגדרת ו"ק הוא גדר הציור שבאותו עולם, והגדרת ג"ר הוא גדר המקיפים והעיגולים שבאותו עולם, כלומר ההויה הבלתי מושגת, הרי שהיא בלתי מצטיירת בערך לאותה תפיסה.
לכן, כשאנחנו רוצים לבטאות שכל הבריאה כולה היא בערכין של גבול, אנו מבטאים את הדבר שכל הבריאה כולה נקראת זו"ן שהוא ו"ק, וגם א"ק בערך הכולל העליון שהוא אא"ס קודם הצמצום, נקרא זו"ן שהוא ו"ק. והגדרת הדבר, שלעולם התפיסה בתוך החלל היא בסוד ו"ק, בסוד צורה, ולעולם העבודה היא להאיר את האא"ס שלמעלה מהצורה בתוך הצורה. אם אנו מגדירים שא"ק איננו בערכין של ו"ק אלא בערך של ג"ר, הרי שא"כ אנו מגדירים אותו כהארה בלתי מצטיירת בתוך הצמצום, וזה אינו כן, כי הוא אינו רק בלתי מצטייר בערכין, כי בלתי מצטייר מוחלט הוא רק באא"ס דקודם הצמצום, ולא בתוך הצמצום.
וכאשר אנו רוצים להגדיר שכל הארת ג"ר בו"ק דאותו עולם, איננה רק הארה פרטית של בלתי הצטיירות בערכין בהאור המצטייר דאותו עולם שהוא ו"ק, אלא זהו היא הארה ששורשה בלתי מצטיירת כלל, הרי שאנו מבטאים את הדבר שכל א"ק בכללותו הוא מוגדר כו"ק, והרי כשם שהא"ק מקבל מהאור א"ס שהיא הארה בלתי מצטיירת כלל, הרי שבשורש אנו מעמידים שהג"ר שנכנס בתוך ו"ק הוא אא"ס שנכנס בתוך א"ק. היינו הארה בלתי מצטיירת כלל בתוך הציור. מכאן נלמד שכל הארת ג"ר בו"ק, שרשה בהארת ג"ר בו"ק דא"ק, היינו האא"ס הבלתי מצטייר בתוך הציור. וא"כ בכל הארת ג"ר בו"ק בפנימיותה, זה הארה בלתי מצטיירת כלל בתוך הציור. שזה כל תכלית הנבראים, לגלות את האא"ס הבלתי בעל גבול בתוך הגבול.
ולכן החידוד בדברי רבינו הרש"ש הוא לבטאות שכל הבריאה היא בערכין של זו"ן שהם ו"ק, ולא רק שכל מדרגה יש לה את כל השמות, אלא החתירה היא כאן לבטאות שכל דבר הוא בערכין של ו"ק, ובע"ה להלן נבחין הבחנות נוספות בעומק ההגדרה שכל הבריאה היא רק ו"ק.
וכמ"ש בשער ג' שער עיגולים ויושר פרק ג'. וז"ל: דע כי בחינת זו"ן שיש בכל העולמות כולם, הם נקרא ז' קצוות של גוף של אותו העולם, כי כן יצאו בעת האצילות הראשון, שנאצלו חסרים ג"ר לז"א וט"ר לנוקבא. ואלו הב' צריכים ג' זמנים, עיבור יניקה ומוחין להשלימם. נמצא, כי בכל עולם ועולם אינם צריכים מוחין ועיבור, רק זו"ן של אותו העולם בערך א"א ואו"א של אותו העולם, שהם שלמים כפי אותו העולם. אמנם בבחינת הכולל, יהיו כל הה' פרצופים של אותו העולם נקראים זו"ן של עולם שלמעלה ממנו, ויהיו חסרים מוחין בבחי' הכולל, כנזכר. והבן זה היטב, עכ"ל:
היינו שבערך לאותו העולם הרי שהחסרון קיים רק בבחי' נוק' וז"א, שלנוק' חסרים ט' ראשונות ולז"א חסרים ג"ר. עומקן של דברים, שבבחי' א"א ואו"א דאותו עולם לא חסר בהם כלל. והרי הכלל הברור הוא שרק באא"ס אין חסר, משא"כ תוך הצמצום מוגדר כחסרון, וא"כ איך אפשר לומר שבא"א ואו"א דאותו עולם, לא חסר בהם כלום? ובוודאי שבפשוטן של דברים יש לומר, שאין הכונה שהם שלמים ממש, אלא שבערך לאותו עולם אין בהם חסרון. משל לכוס מלאה מים, שאומרים שאין בכוס חסרון, אין הכונה שיש בכוס את כל המים שבעולם, אלא שבערך הכלי קיבול של הכוס, הוא מלא ואין חסר בו מים. אלו הם פשוטן של דברים, והם אמת.
אבל ביותר עומק, הגדרת החסר הוא בערך להמקבל, ועצם כך שהוא מקבל את הדבר ומגביל אותו לכליו ולערכו, זהו גופא החסרון שבדבר. הרי יסדנו וחזרנו ויסדנו, שכל ההגדרות הם בערך למקבל, וא"כ החסר הוא לא במדרגה עצמה, אלא הוא בערך לתפיסת המקבל באותו ערך. וכאשר המקבל תופס את המדרגה בערכין של צורה, הרי שבערכו היא מדרגה חסרה. משא"כ בבחי' הג"ר שבאותו עולם, שהוא למעלה מהמושג של מי שנמצא באותו עולם, הרי שבערכו אין בג"ר השגה, אין בו הצטיירות, ולכן הוא מוגדר כאיננו חסר. כי החסר הוא רק בערך תפיסת המקבל של המדרגה, ולא בערך המדרגה עצמה כלל. ולכן בערך לעולם היותר העליון, הרי שכל הה"פ התחתונים מוגדרים כחסרים, מחמת שכלפי העולם העליון, כל העולם התחתון הוא בעל צורה, ועצם היותו בעל צורה הרי שהוא בעל חסרון. נמצא א"כ, שהחסר שבכל מדרגה היא מצד תפיסת הצורה שהמקבל תופס את הדבר.
מתבאר כאן נקודה נוספת עמוקה יותר. שיש לנו שני סוגי השלמות. הנוק' יצאה בסוד נקודה וחסר לה ט' ראשונות, וז"א נחסר לו רק ג"ר. נבין, שיש כאן שני מהויות של חסרון, ושני מהויות של השלמה. בפשוטן של דברים היא שאלה כמה חסר לכל אחד, לנוק' ט' ולז"א ג"ר. אבל בעומקן של דברים, זו אינה רק שאלה של מספר כמה חסר, אלא זו שאלה של מהות, מה חסר. בז"א חסר ג"ר, כלומר הזו"ן שבו קיימים, הצורה שבו נתפסת, ונחסר בו הארת הבלתי צורה בצורה. בפשוטן של דברים, כאשר הוא מקבל את הג"ר הרי שהוא מרחיב את הצורה. אבל בעומק, ההבחנה היא להיפך, לגלות את הג"ר בו"ק, ולהפוך את הצורה לבלתי צורה. מצד תפיסת הצורה, הרי שהיא מסתכלת על הג"ר במבט של צורה, ולכן היא רוצה להרחיב את הצורה. היא לא באה לבטל את הצורה. מצד תפיסת ז"ת שהוא בתפיסה של צורה, כאשר היא רואה אור עליון יותר שהוא בלתי צורה, לא מושג, הוא תופס אותו לפי ערכו שהוא בערכין של צורה, והוא רוצה להרחיב את גבולי הצורה שלו, ע"י השגת אור עליון זה.
משא"כ מצד המבט של הג"ר על הו"ק, [ולא מצד המבט של הו"ק על הג"ר,] תכלית הארת הג"ר בו"ק, הוא לא להאיר את הג"ר בו"ק ולהרחיב את גדרי הו"ק גם לג"ר, ולהפוך את הבלתי מצטייר למצטייר. אלא להיפך, להאיר את הג"ר בו"ק, ולהפוך את הו"ק לג"ר, להפוך את המצטייר לבלתי מצטייר. הרי שיש לנו הבחנה מהתחתון לעליון ומהעליון לתחתון. התחתון מביט על העליון כמצטייר, ולכן הוא רוצה להרחיב את צורתו גם במקום הבלתי מצטייר לפי ערכו. משא"כ מצד הבטת העליון על התחתון, תכליתו להאיר את הבלתי צורה בצורה. זהו ההשלמה שקיים בז"ת.
האופן השני של השלמה שקיים בנוק', שיצאה בסוד נקודה וחסר לה ט' ראשונות. הרי עצם היותה נקודה הרי שהיא בלתי מצטיירת, שהרי סוד הנקודה אין בה ציור. מצד תפיסת המלכות, התפיסה היא שהמלכות אין בה צורה, וצריך להשלים בה צורה. כלומר, היא בלתי מצטיירת וצריך ליצור בה צורה. כדוגמת מים שאין בהם צורה, וע"י שמקפיאים אותם אפשר ליצור בהם צורה וכדו', הרי שהתפיסת בהנוק' שהיא בלתי מצטיירת, וצריך להאיר בה צורה, להפוך אותה לזו"ן. ואחר שגילינו בה צורה, צריך לתת לה גם ג"ר, להרחיב את הצורה. הרי שיש בה שני סוגי השפעות, השפעה ראשונה שבסוד נקודה היא איננה מצטיירת, וראשית צריך להשלים בה זו"ן, שיהא לה צורה. ואח"כ להשלים לה ג"ר, שהיא הרחבת הצורה. זהו התפיסה התחתונה בהשלמה של הנוק'.
אבל בעומק, מצד התפיסה העליונה, עצם היותה בסוד נקודה, הרי שהיא יצאה בלתי מצטיירת, ועצם היותה בסוד נקודה זהו גופא שלימותה, כי הרי תכלית הכל הוא להאיר את הבלתי מצטייר במצטייר. והבלתי מצטייר איננו מתפרט אלא הוא אחד, ורק מצד הציור יש התחלקות, אבל בבלתי מצטייר אין התחלקות. ולפ"ז, התפיסה העליונה בנוק', שההשלמה של הט' ראשונות איננה השלמה לגלות בה צורה והרחבתה, אלא לגלות שכל י' ספירות דכל עולם, אפי' בערך דאותו עולם הוא בלתי מצטייר. שהרי כאשר אנו משלימים את הג"ר אל הו"ק שבז"א, הרי אנו משלימים את הדבר להרחבת הצורה כמו שמבואר כאן בלשון רבינו האריז"ל שבבחי' הכולל יהיו כולם נקראים זו"ן בערך העולם שלמעלה ממנו. אחר שהג"ר הושלם עם הזו"ן הרי שהוא נתפס כולו כמצטייר. ומצד כך יש עומק בהשלמת הט' ראשונות לנוק', שבפשוטו היא השלמה מהיותה בלתי מצטיירת להיותה מצטיירת והרחבת צורתה. אבל ביותר עומק, תכליתה לגלות שכל הה' פרצופים נכללים בנקודה. לא שמשלימים לנוק' ט' ספירות, ומוסיפים על גבי הנקודה עוד ט' ספירות. אלא מגלים שכל הט' ספירות הם בסוד נקודה, וזה גופא ההשלמה.
לפי פשוטן של דברים ההשלמה היא להפוך אותה מבלתי מצטיירת למצטיירת, ע"י הוספת ו"ק והרחבת הצורה בהוספת ג"ר. משא"כ מצד נקודת העומק שבדברים, הרי שהגילוי שמתגלה בט' ראשונות, הוא גילוי שגם בערך לאותו עולם שהה"פ נקראים זו"ן, הם מתגלים כעצם היות הנוק' נקודה בלתי מצטיירת.
לפי זה נבין שיש שני הבחנות, איך יש הוספה של ט' ראשונות בנקודה של הנוק'. בפשוטן של דברים הנקודה קיימת, ומוסיפים אליה עוד ט' ראשונות. משא"כ מצד העומק, כל הט' נכללים בנקודה. לפי זה נבין, שהרי שמוצאים אנו סתירה בדברי רבינו האריז"ל, איזה נקודה היה קיים במלכות בשעת אצילותה, אם נקודת המלכות או נקודת הכתר. והנה בלשון שנתבאר כאן, שחסר לה ט' ראשונות, הרי שהיה קיים בה נקודת המלכות. משא"כ במקומות אחרים מצאנו שהיה בה את נקודת הכתר וחסר לה ט' תחתונות. וביאורם של הדברים לפי מה שנתבאר לפנינו. כי מצד התפיסה הפשוטה שחסר לה' ט', וצריך לתת לה את כח הציור והרחבת הציור, הרי שהנקודה העקרית שבה היה נקודה של כלי קיבול, וא"כ היא יצאה בסוד המלכות ועל גביה מוסיפים ט' ראשונות. משא"כ מצד ההבחנה שהיא נקודה בלתי מצטיירת שלמעלה מהצורה, והתכלית היא לכלול את הט' ספירות בנקודה, מצד כך היא יצאה בנקודת הכתר, שהנקודה היא למעלה מהט' ספירות, ותכלית כל הט' ספירות לכלול אותם בנקודה. ולא שהנקודה מקבלת את הט"ס, את הצורה והרחבת הצורה.
הרי שמצד ההבחנה הפשוטה, שהנוק' יצאה בסוד נקודת המלכות, והיא מושלמת בט' ספירות, מצד כך ז"א למעלה מהנוק', כי הנוק' יצאה בלתי ציור והיא צריכה הוספת כח הציור והשלמת כח הצורה. משא"כ ז"א יצא עם צורה, ורק שחסר לו השלמת הצורה. משא"כ מצד ההבחנה שנוק' יצאה בסוד נקודת הכתר, הרי שמתגלה בה כבר הארה שלמעלה מהצורה, ומצד כך, נוק' למעלה מז"א. וזה בסוד אשת חיל עטרת בעלה, סוד אור הלעתיד, סוד קוצו של יוד, סוד הכתר והאין, שהוא הכלי לההשראה של האא"ס, אור פשוט בתכלית הפשיטות.
|
