|
גם נודע כי המלכים יצאו בתחילה בבחי' כלים דנפש לבד, שהם המלכות דכל מלך, וכל מלכות כלולה מעשר. וגם הג"ר יצאו בבחי' כלים דנפש, אלא שכל אחת מהג"ר כלולה מעשר מלכיות, וכל מלכות כלולה מעשר. אמנם זה הכללות שהיה בהם, עדיין לא היה מבורר ומתוקן כראוי. עד שיצא שם מ"ה החדש ותיקנם בבחי' פרצוף כראוי כמ"ש בע"ה.
הנה המציאות של הבריאה בשית אלפי שנין היא בסוד רוח ונפש, ששרשם סוד מ"ה וב"ן דא"ק, בחי' יסוד ומלכות. אף שאנו מגדירים שבתוך שית אלפי שנין יש הבחנה של נרנח"י, אבל בעומק הוא נרנח"י דנפש ורוח. כי כל הקומה כולה של שית אלפי שנין היא מטבורו דא"ק ולמטה, ששם יש גילוי של רוח ונפש בלבד.
ומתחילה יצאו המלכים בסוד מלכות. ורבינו הרש"ש מבאר כאן שאין הכונה כפשוטו שיצאו בסוד מלכות פרטית, אלא יצאו בבחי' מלכות דא"ק, ויש בה י"ס, וגם הג"ר שבה יצאו בחי' נפש. אלא שמכיון ששרשן במלכות דא"ק, לכן הם מוגדרים שיצאו בבחי' מלכות.
ולכן ברור הדבר, שמלכות דא"ק עצמה מתפרטת לעשרה, שהרי רואין שבבחי' זו"ן דא"ק שהם שית אלפי שנין יש בהם י' ספירות, א"כ גם מלכות דא"ק מתפרטת לעשרה. אף שהיסוד הזה ברור בכל מדרגה. מכל מקום ברור הדבר במלכות דא"ק שיש בה עשר ספירות שנתפרטו בפועל, שזוהי כל מציאות שית אלפי שנין.
נמצא א"כ, שאין ההבנה כפשוטו שהמלכים יצאו בבחי' מלכות לבד, ונתווספו להם אח"כ המדרגות היותר עליונות כפשוטו. אלא שעצם תפיסתם בבחי' מלכות דא"ק, זה גופא נקרא שיצאו בבחי' מלכות. ואח"כ יצא מ"ה החדש ותיקנם בבחי' פרצוף כראוי, היינו שתיקן את החלקים שאינם מתוקנים, והוסיף את החלקים שעדיין לא נאצלו. ואין הכונה שהוסיף להם את כל המדרגות מרוח ולמעלה עד יחידה הכללית, אלא רק בבחי' נרנח"י דרוח. נמצא א"כ שעצם תפיסת המלכים היא בבחי' מלכות דא"ק ולא מלכות פרטית, ותיקונם והשלמתם של המלכים הם בסוד רוח דא"ק.
לפי היסוד הזה אפשר לפענח כמה דברים תמוהים ואכהמ"ל, ראשית נבהיר מה שנוגע כאן להשתא, שהעמדנו את היסוד שאין הכונה כפשוטו שהם יצאו רק בבחי' מלכות, אלא שהם יצאו מבחי' מלכות הכללית דא"ק.
והכלים דז"ת דזו"ן דעתיק וא"א ואו"א וזו"ן דכל נקודה, נפלו הפנים שלהם לבריאה, והאמצעי ליצירה, והחיצון לעשיה, כל פרצוף לפרצוף שכנגדו בבי"ע. כלים דזו"ן דעתיק לעתיק דבי"ע, ודא"א לא"א דבי"ע, וכן כולם.
שהרי קיימא לן שז"ת נפלו לבי"ע, וכבר הוגדר הדבר לעיל שנפלו לבי"ע הפרטיים שלהם, וביארנו לעיל שיש נפילה כללית של אצילות לבי"ע הכלליים, ויש נפילה של אצילות דכל עולם לבי"ע הפרטיים של אותו עולם.
כאן הוסיף לנו רבינו הרש"ש חידוש נוסף בגדרי הנפילה, ותוקף יסוד חידושו הוא, שכל מדרגה שנפלה, נפלה למדרגה המקבילה שלה בבי"ע. אין הכוונה מקבילה ממש, שזו"ן נפלו לזו"ן דבריאה, אלא שזו"ן דעתיק נפלו לעתיק דבריאה, וזו"ן דא"א לא"א דבריאה, וכן זו"ן דאו"א לאו"א דבריאה וכו'.
ביאור תוקף נקודת החידוש שנתבארה כאן הוא, שהנפילה היא נפילה לאותו שֵם שנפל משָם, אם נפל מעתיק, נפל לעתיק. נפל מא"א, נפל לא"א. וכו'. עומק פנימיות החידוש. הנה כבר הוגדרה לעיל ההבנה שמהות השבירה אינה כפשוטו, אלא ענינה מבט תחתון על עולם עליון, שלפי מה שהתחתון תופס את העליון לפי ערכו של תחתון הרי שהוריד את ערך העליון לפי תפיסת התחתון, וזוהי גופא השבירה.
ולפי זה מובן וברור מאד מקור ויסוד חידושו של רבינו הרש"ש, שזו"ן דעתיק נפלו לעתיק דבריאה. כלומר. בריאה מביטה על עתיק לפי תפיסת העתיק שבה. שהרי העתיק נגלה בכל עולם לפי ערכו, וכלפי עולם הבריאה יש בו גילוי שהוא עתיק דבריאה, וכאשר מי שנמצא בעתיק דבריאה מביט על העתיק הכללי, הרי שהוא מביט על העתיק הכללי במבט של עתיק דיליה. וזוהי גופא ההגדרה שזו"ן דעתיק נפלו לעתיק דבריאה. כלומר, כאשר הובהר לנו היטב מהי מהות השבירה, שענינה מבט תחתון על עולם עליון לפי ערך תחתון, א"כ ברור הדבר שהמבט של התחתון הוא באותה ספירה, באותו שם ספירה של העליון, כי בכח העתיק דיליה הוא מביט על העתיק העליון, ובכח האריך דיליה הוא מביט על הא"א העליון, וכן שאר הבחי'.
א"כ ברור הדבר, שנפילת העתיק היא לעתיק התחתון המקביל לעתיק דעולם העליון, וכן א"א וכו', כי הכלי להביט הוא אותו השם, עתיק מביט על עתיק, א"א על א"א וכו'.
א"כ כשמבינים את העומק, אין כאן נקודת חידוש בדברי רבינו הרש"ש, אלא יש כאן בירור והכרח לתפיסה שהוגדרה מהי מהות השבירה, כשמובנת מהות השבירה, מובן להיכן נפלו האורות העליונים.
באמת אנו מוצאים הבחנות נוספות בשבירה, להיכן נפלו הכלים העליונים, כמו שמצאנו בדברי האריז"ל, [אף שלא ניכנס לעת עתה לכל פרטי השבירה שנמצאים בדברי האריז"ל שלא הוזכרו כאן בדברי רבינו הרש"ש, ויזכנו ה' להאריך בהם ולבארם בפירושינו על ע"ח.] נבהיר את היסוד הפנימי כיצד להביט על הסתירה שנמצאת לכאורה בין דברי רבינו הרש"ש כאן לדברי האריז"ל.
דברי רבינו הרש"ש כאן הובהרו היטב מקורם ויסודם. לאחר שנבארה התפיסה המבוארת, ניתן מבט נוסף למושג שבירה, להיכן הכלים נופלים. אחר שהתבאר שמושג השבירה עניינו תפיסת ערך עליון לפי ערכו של תחתון, לפ"ז נבין שהתחתון כאשר הוא מביט על העליון, יש בזה אופנים רבים של הבטה.
לדוגמא, מי שנמצא בעשיה, יכול להביט מתוך העשיה במה שלמעלה ממדרגתו, וכן יכול להביט על היצירה ועל הבריאה, על האצילות, על העתיק על א"ק וכו', ולכן כיון שעל מה שהוא מביט, שהן מדרגות שלמעלה מערכו, הן בחינות רבות. א"כ ברור הדבר שגם הנפילות מהיכן נפל ולהיכן נפל, הן רבות. אילו המבט היה רק על דבר אחד, א"כ ברור שיש רק נפילה אחת, להדבר שעליו מביטים אל המביט. משא"כ כאשר ההבטה יכולה להיות במדרגות רבות, א"כ כל מדרגה שהתחתון מביט עליה, הוא מוריד את ערכה לתפיסתו, וזוהי שבירה. נמצא, ששבירות ונפילות הם כפי ריבוי אופני ההבטה שהתחתון יכול להביט על מדרגות שלמעלה מערכו.
וזה גופא צריך להבחין, שבאופן כללי ישנן שתי תפיסות לדבר, תפיסה ראשונה מה שנזכר כאן שעתיק עליון נופל לעתיק תחתון, וזו תפיסה פשוטה יותר, שהתחתון מביט בכח עתיק דיליה על העתיק העליון וכו'.
אבל יש צורה אחרת לדון בדברי האריז"ל, שהנפילה מהעליון לתחתון היא לא בערך של הספירה ממש של העליון. לדוגמא בעלמא, שממנה נבין את שורש הפרטים שהוזכרו באריז"ל שלא הוזכרו כאן ברש"ש. יש את ספירת הכתר ויש את ספירת הת"ת. ספירת הכתר היא הכח הכולל, וגם ת"ת היא קו האמצעי שהוא קו כללי. אלא שהחילוק ביניהם הוא, שהכללות שנמצאת בכתר והכללות שנמצאת בת"ת איננה אותה כללות. הכללות של הכתר היא כללות שלמעלה מההתפרטות, משא"כ הכללות שנמצאת בת"ת היא כללות ע"י קיבוץ ההתפרטות, קיבוץ הפרטים.
ולכן כאשר ישנו מבט של ספירת הת"ת על ספירת הכתר, יש הורדה של ערך הכתר לערך הת"ת. ואזי נתפס שהכללות שנמצאת בכתר אינה בערך שלמעלה מההתפרטות, אלא בערך דשורש דשורש של ההתפרטות. הרי יש כאן הגדרה של נפילת ספירת כתר לת"ת, אולם לא לאותה ספירה בערך התחתון. וכן מצד כך יש הבחנות שחכמה נופלת לחסד ובינה לגבורה, וכדומה לזה רבים, שחלקם הוזכרו וחלקם לא, אלא בבחי' תן לחכם ויחכם עוד. שלפעמים ההבטה - הנפילה, היא מאותו שם של העליון אל התחתון, כגון מעתיק דאצילות לעתיק דבריאה. ולפעמים אינו כן, אלא שכיון שיש מכנה משותף אל הספירות, והתפיסה העליונה והתחתונה איננה אותה תפיסה, אזי זה הוגדר שהעליונה נפלה לתחתונה, על אף ששמותיהם אינן שוים, אלא שמחמת שיש בהם נקודה משותפת כגון בחי' של כללות או בחי' של חסד או גבורה, כיון שיש בהם שוויון מה, הוגדר שהעליון נפל לתחתון, כי התחתון מביט על השורש שלו, שהוא העליון - לפי הבטת התחתון, ולכן היא היא נפילתו.
תוקף הדברים בקצרה. כיון שהתחתון מביט על העליון בריבוי ההבטות, ולכן ריבוי הנפילות הם כערך ההבטות. אלא שבדברי רבינו הרש"ש הוזכרה ההגדרה הכללית, ההבטה שהתחתון מביט על העליון מאותו כח ושם השוה לתחתון ולעליון. ובדברי האריז"ל הוזכרו בחי' נפילות בהקשר של יחסויות מסוימות שקיימות בספירות, ולאו דווקא בשם אותו תואר של אותה הספירה.
לא נרחיב כאן בביאור פרטי הנפילה שבדברי אריז"ל, אבל ביארנו כאן שתי הגדרות, מה שהוזכר בדברי אריז"ל ומה שהוזכר בדברי הרש"ש.
עד השתא התברר בדברי רבנו הרש"ש נפילה של הזו"ן שנופלים מאצילות לבי"ע. בנוסף לכך הוא מוסיף: וכלים דאחוריים דג"ר, שהם א"א ואו"א דעתיק, וא"א ואו"א וזו"ן נפלו למקום זו"ן דכל אחד מהם באצי' עצמו, ולא אתקרי בהו מיתה. אע"פ שכל היורד מדרגתו מיתה קרינן ביה, אבל הוגדר כאן שהגדרת מיתה היא רק כשיש ירידה מעולם לעולם ממש, כגון מאצילות לבריאה, אבל כאשר הנפילה היא באותו עולם גופא, מהג"ר שבו להז"ת שבו, אין בו הגדרת מיתה. מחמת שבאופן כללי זה בערכין של אותו עולם, אף שבוודאי מה לי קטלא כוליה מה לי קטלא פלגא, וכל שיש ירידה ממדרגתו הוא בבחי' של אחד משישים ממיתה [לשון מושאל], אבל ערך כולל של מיתה הוא רק כאשר מתגלה תפיסה של עולם תחתון על העולם העליון לגמרי.
וזה בערך זו"ן. היינו שכלפי זו"ן וג"ר אמרינן שהג"ר ירד למקום זו"ן. אמנם בערך הפרצופים העליונים מהם, גם הם נקראו זו"ן, כי כל עולם, כלפי העליון ממנו נקרא זו"ן, אע"פ שכלולים הם מי"ס בנרנח"י שלמים, כלומר, העולם התחתון יש בו י"ס וה' פרצופים שלמים. אותו הכללות הוא בערך הפרצופים התחתונים מהם, אבל בערך הפרצופים העליונים מהם, כל אותו הכללות אינו כי אם פרטי הו"ק לבד, לכן גם הם נקראו זו"ן.
מבואר כאן, שכל עולם יש בו שתי יחסויות, יש בו יחסיות מצד מה שנמצא מתחתיו, ויש בו יחסיות למה שנמצא מעליו. ביחס למה שנמצא מתחתיו, הוא מתחלק לג"ר וו"ק, אבל ביחס למה שנמצא מעליו, כולו נקרא ו"ק.
ביאור הדברים. ההגדרה בכלליות במהות החלוקה בין ג"ר לו"ק, שו"ק הוא אור פנימי, וג"ר הוא אור מקיף. לכן, בערך לעולמות שלמטה ממנו, [שמלבישים לז"ת ולא לג"ר] הרי שיש כאן אור פנימי ואור מקיף. ולכן יש את החלוקה של ג"ר וו"ק, פנימי ומקיף. משא"כ כלפי העולם היותר העליון, הרי מצדו, כל העולם התחתון הוא כבר מושג. בלשון משל, זה נקרא שהעליון כולל את כל המדרגות שתחתיו, ובלשון נמשל, שהמדרגה התחתונה כבר הושגה. הרי שהיא כולה אור פנימי, ולכן כולה מוגדרת כו"ק. נמצא שביחס לתחתון ממנו, יש בו הגדרת ג"ר וו"ק, וביחס לעליון ממנו, כולו הוגדר כו"ק.
ולפ"ז, כל הנפילה שאנו מגדירים שהיתה מז"ת לעולם שלמטה ממנו, מאצילות שבו לבי"ע שבו, ומג"ר שבו לז"ת שבו, היא רק בערך התחתונים ממנו, משא"כ בערך העליונים ממנו, הגדרת הדבר שכל הו"ק כולו נפל ללמטה.
ביאור הדברים. הוגדר הדבר שזו"ן דכל עולם נפלו לבי"ע, משא"כ הג"ר נשארו באותו עולם. אולם בערך העולם שלמעלה ממנו, כל התחתון נקרא זו"ן, ומצד שנקרא זו"ן, מוסיף רבינו הרש"ש, ומקום זו"ן בערכם הוא כמו בי"ע בערך זו"ן. כלומר. בערך לעולם העליון יותר, הרי כל התחתון מוגדר כזו"ן, וא"כ כולו [ג"ר וו"ק שבו] נופל לעולם שלמטה ממנו, לבי"ע שלמטה ממנו, וכל זה בערך להעולם העליון, כל העולם התחתון הוא כבי"ע דיליה, כזו"ן דיליה.
נבהיר את הדברים, בכלליות כל עולם מתחלק לג"ר ולו"ק. מבט נוסף, כל עולם עליון ביחס לתחתון, העולם העליון הוא ג"ר, והעולם התחתון הוא ו"ק. ולפ"ז יש כאן נקודת חידוש. כי בפשטות אנו אומרים שז"ת נפלו לבי"ע שתחתיהם, משא"כ ג"ר נפלו לאותו עולם. אך לפי נקודת החידוש שכל עולם בערך לעליון, העליון ג"ר והתחתון כולו ו"ק. א"כ לפי ההגדרה שהג"ר העליון נופל לו"ק, היינו שהעולם העליון כולו נפל לתחתון שהוא בערכו ו"ק. כי כל עולם העליון הוא ג"ר וכל התחתון הוא ו"ק, א"כ כשהעליון נופל לו"ק הרי עולם העליון נופל לעולם התחתון. וכן התחתון שבערך לעליון ממנו נקרא ו"ק, א"כ ו"ק זה [שבערך עצמו הוא כולל ג"ר וו"ק] נפל לבי"ע שתחתיו, ולפ"ז גם ג"ר שבו [לפי ערך עצמו] נפלו לעולם שלמטה ממנו, והבן מאד.
וזה מה שכתוב כאן, שמקום זו"ן בערכם הוא כמו בי"ע בערך זו"ן. כלומר, שכמו שבתוך אותו עולם אנו מגדירים שאצילות נופל לבי"ע דאותו עולם, כך בערך של עולם עליון ביחס לתחתון, העליון נקרא ג"ר והתחתון זו"ן. ולפי זה ג"ר נפלו לזו"ן, כלומר העולם העליון נפל לתחתון,
וכן א"א בערך עתיק, ועתיק בערך מה שלמעלה ממנו וד"ל.
כלומר. בפשטות אנו מבינים שהגדרת השבירה, שז"ת של האצילות נופלים לבי"ע, וג"ר שבו נופלים לז"ת שבו. ולפ"ז הנפילה של הג"ר היא רק באותו עולם, כמו שכתוב לעיל, שכלים דאחורי הג"ר נפלו רק באצילות עצמו. א"כ נפילה מעולם לעולם שייכת רק לז"ת, משא"כ ג"ר לעולם נופלים רק באותו עולם, מהג"ר לו"ק.
אבל רבינו הרש"ש מחדש, שכיון שבערך העולם העליון, כל התחתון הוגדר כזו"ן, א"כ כשג"ר נופלים לזו"ן, הרי שעולם העליון נופל לתחתון. וכן התחתון [שביחס לעליון נקרא זו"ן] נופל כולו לעולמות בי"ע, ולא כפי ההבחנה הפשוטה שג"ר נופלים באצילות עצמה.
נבהיר את הדברים לפי הנ"ל, הגדרנו שיש שתי בחי' בשבירה, יש נפילה של אצילות פרטית לבי"ע דאותו עולם, ויש נפילה שאצילות הכללית נופלת לבי"ע הכלליים. אך לכאו' עד כאן בדברי הרש"ש מצאנו רק את הלשון שאצילות הפרטי נופל לבי"ע פרטיים שבאותו עולם, אלא שאנו הוספנו שגם אצילות הכללי נופל לבי"ע הכלליים. אבל בדברי רבינו הרש"ש לא הוזכרו הדברים. וכאן בדבריו מסביר זאת רבינו הרש"ש, שלפי הערך שכל עולם תחתון ביחס לעליון ממנו הוא בבחי' של זו"ן והעליון הוא ג"ר, א"כ העליון נופל לתחתון. ולפ"ז אצילות ביחס לבי"ע, הם ג"ר וו"ק, וא"כ אצילות כללית נפלה לבי"ע הכוללים.
ואלו הדברים שכתוב כאן מפורש "ומקום זו"ן בערכם הוא כמו בי"ע בערך זו"ן", היינו שכמו שזו"ן נופלים לבי"ע, כך גם העליון ביחס לתחתון הוא נופל לו"ק שהוא התחתון. כלומר, כמו שבי"ע מקבלים נפילה מעולם למעלה מהם, כך גם זו"ן מקבלים נפילה של ג"ר, שהם עולם למעלה מהם.
כי בפשוטו, זו"ן מקבלים נפילה של ג"ר דאותו עולם, אבל אם הוגדר שכל התחתון הוא בחי' של זו"ן לעליון, א"כ כמו שאצילות נופל לבי"ע, וזוהי נפילה מעולם לעולם, כך גם נפילת הג"ר לזו"ן, הרי בערך הכולל, העליון נקרא ג"ר ותחתון זו"ן, א"כ גם הנפילה מג"ר לזו"ן היא נפילה מעולם לעולם.
כאן הוגדר היסוד שאמרנו, שכשם שיש נפילה פרטית מאצילות לבי"ע דאותו עולם, כך יש מאצילות הכללי לבי"ע הכללי. שהרי הבי"ע הכללי הוא נקרא זו"ן בערך האצילות שנקראת ג"ר בערכם, וכיון שהג"ר נופלים לזו"ן, א"כ האצילות הכללית שנקראת ג"ר נופלת לבי"ע שנקרא זו"ן בערכו.
א"כ היסוד שביארנו שיש נפילה פרטית באותו עולם, שאצילות דאותו עולם נופלת לבי"ע דאותו עולם, ויש נפילה כללית שהעולם העליון נופל לעולמות התחתונים, הוגדר כאן ברש"ש להדיא. שזה מחמת שהעולם העליון נקרא ג"ר ביחס לתחתון שנקרא ו"ק, וא"כ לפי"ז הגדרת הנפילה מעולם לעולם היא הגדרה מג"ר לו"ק.
ואם יבא התמה ויתמה, למה לנו להגדיר שאצילות דאותו עולם נפלה לבי"ע דאותו עולם, אחר שכבר אנו מוכרחים להגדיר שיש נפילה מעולם לעולם, כמו שהרש"ש אומר שג"ר נופל לו"ק והתחתון נקרא ו"ק ביחס לעליון, הרי מוכרח שהנפילה היא לא רק בפרטיות באותו עולם, א"כ נגדיר רק בכלליות שהנפילה מעולם לעולם, ומדוע הוצרכנו לפרט שיש נפילה פרטית באותו עולם.
תשובה לדבר. כשהרש"ש מגדיר שהיתה נפילה מעולם לעולם, הוא לא מגדיר זאת כנפילה מעולם לעולם, אלא כנפילה באותו עולם, מג"ר לו"ק שבו. שבערך התחתון לעליון, העליון נקרא ג"ר וא"כ הרי זה שוב רק באותו עולם. כלומר, רבינו הרש"ש נשאר ביסודו שאין נפילה מעולם לעולם, ועל אף שכביכול הוא מודה בדברים שיש נפילה מעולם לעולם כנ"ל, אבל לשיטתו זה לא נפילה מצד הגדרה שהם שני עולמות, אלא היא נפילה רק מצד ההגדרה שבערך הזה, העליון הוא ג"ר והתחתון הוא ו"ק. ולכן זה נפילה שבאותו עולם, שמצד כך הם מוגדרים כקומה אחת של י' ספירות, ולא כשני עולמות.
נמצא, שלעולם היסוד הוא שאין נפילה מעולם לעולם, והנפילה היא רק בתוך אותו עולם, אלא שבערך מסוים אנו מסתכלים על העליון כג"ר ועל התחתון כו"ק, ולכן שייך לומר שהיתה נפילה מעולם לעולם, מחמת שבערך המדובר הם נקראים באותו עולם.
א"כ רבינו הרש"ש נשאר בתוקף יסודו, שהנפילה היא רק באותו עולם, ולא מעולם לעולם. ונבאר להלן, מה היה ההכרח הפנימי שהיתה נפילה רק באותו עולם, ולא מעולם לעולם.
וכמ"ש בע"ח כי הכל מיוסד על ערכי הכינויים לבד, אבל אין ביניהם שינוי כלל, אלא לפי זכות האורות ושינוי עילוי המקומות, כך הוא שינוי מיעוט הרגשתם בתחתונים, וד"ל, ראשית דבר מאחריתו.
היסוד שמבואר כאן מתפרש להדיא בע"ח ש"ג, וכמו שיבואר דבריו לקמן בדברי רבינו, שכל יסוד החכמה הפנימית של הקבלה הוא רק בערכי הכינויים. אבל באמת אין ביניהם שינוי כלל. פשוטן של דברים הוא, שיש השתלשלות שיוצרת ריבוי אורות, וכל אור הוגדר במקומו. וכאשר אנו מחדשים את היסוד של ערכי הכינויים, שפעם העולם נקרא ו"ק ופעם ג"ר, כל פעם לפי הערך המדובר. עדיין לפי פשוטן של דברים אפשר לדחוק ולומר, שכמו במשל גשמי, אדם נקרא גם אבא וגם בן וגם סבא, כל שם בערך שלו, לפ"ז א"כ אין כאן חידוש בערכי הכינויים שבקבלה, שהרי מובן גם בעוה"ז שכל דבר יש לו יחסויות שונות.
אבל בעמקן של דברים, אין המשל דומה כלל לנמשל, שהרי במשל שיש לאותו אדם כמה שמות, אב סב ובן, אולם לא נגלית אחדות עצמית בהגדרה זאת, אלא שהם יחסויות לכמה וכמה אופנים. משא"כ בעומק פנימיות הקבלה אין באורות שינוי עצמי כלל, אלא לפי זכות האורות ושינוי עילוי המקומות, כך הוא שינוי מיעוט הרגשתם בתחתונים. ועומק הדבר. שסוד ערכי הכינויים הוא, שזה בעצם אור אחד. אלא שלפי הערך שנקלט בתחתון, כך אנו מגדירים את האור, כי השינוי הוא הרגשת התחתון, והוא שינוי ההגדרות. ולא כפשוטן של דברים שיש ריבוי אורות, אלא סוד ערכי הכינויים עניינו, שיש בעצם רק אור אחד, והאור האחד הוא לעולם מאיר באופנים רבים, ולפי אופן הערך שמאיר לאדם שנמצא במדרגה פלונית, כך ערך הכינוי בערכו.
נבין את הדברים, בפשטות לימוד הקבלה, אנו יודעים את כל סדר העולמות מריש דרגין עד סוף דרגין, והם הגדרות של שמות העולמות, ולא ביחס למישהו, אלא זוהי מהות העולמות, כל עולם לפי ערכו ומהותו, והרי שהוית העולם היא הויה עצמית, וכל אחד חש אותה לפי ערכו.
אבל כאשר אנו מגדירים שכל השמות [שזו מהותם] הם לפי שינוי מיעוט הרגשתם בתחתונים, [והבן שאין הויה לעולם אלא אך ורק ביחס לתחתונים] א"כ בעומק, כל השם של העולם הוא רק ביחס להרגשת התחתון, וכיון שיש ריבוי מדרגות במיעוט הרגשות התחתונים, לכן כפי ריבוי מדרגותיהם כן ריבוי ערכי הכינויים.
אילו הוית העולם היא הויה עצמית, אזי השם הוא שם עצמי, ולא רק ביחס למקבל. אבל כיון שאנו מגדירים שהוא רק בערך מיעוט הרגשתו בתחתונים, א"כ כפי שינוי מדרגתם של התחתונים כך ערכי הכינויים של העולמות. כי זה לא ערך לעצמו, אלא ערך להרגשתם. וכאשר האדם משתנה ממדרגה למדרגה, הרי שהעולם מקבל שם שונה, כי ערך הרגשתו משתנה, וכפי ערך הרגשתו כך משתנה שם העולם. כאשר כפי ערך השגתו הוא לא מושג זה נקרא ג"ר, וכאשר הוא מושג הוא נקרא ו"ק.
כי אין יש אלא אור אחד בלבד, שכפי הארתו למקבל, כך הגדרתו. אותו אור בערך לאחד נקרא אצילות, ובערך לשני נקרא עשיה, וכדו'.
לפי זה נבין את עומק יסודו של רבינו הרש"ש שאין נפילה מעולם לעולם, אלא הנפילה היא רק באותו עולם, מאצילות דיליה לבי"ע דיליה. עומק הדברים, מה הכריחו לומר כן, לשדד מערכות ולהגיע ליסוד הזה, כי באמת אין מושג של הבטה מחוץ לעולם. והאדם לא יכול להביט מחוץ לעולמו, ואם מצינו שיש נפילה, כלומר שהתחתון מביט על העליון, א"כ ההבטה היא בערך דאותו עולם, שהרי אי אפשר לו לאדם להביט מחוץ לעולמו. שכמו שהאדם מבין שהוא לא יכול להביט מעבר לחלל הכללי, אלא הוא יכול להביט רק תוך א"ק, כל אחד לפי ערכו בתוך א"ק. כך בעומק כל אחד יש לו חלל משלו, וא"ק וצורת אדם משלו, והוא לא יכול להביט על אדם אחר. ולכך מכיון שאדם לא יכול להביט מחוץ לעולמו, א"כ לא יכולה להיות נפילה מעולם לעולם, שכמו שלא יאמר נפילה מחוץ לחלל לתוך החלל, כך לא יאמר שיש נפילה מעולם לעולם.
כי בעצם יש רק אור אחד, שלפי ערך תפיסת המקבל כך משתנה הגדרתו. וא"א להגדיר שיש עולם אחר גמור, כי לא קיים מושג של הבטה על הויה לגמרי אחרת. כי אין יש אלא הויה אחת, וההויה הזו כפי שהיא נקלטת במקבלים, לפי ערך קליטתם כך ערך הגדרת הדבר. לכן א"א להגדיר שיש נפילה מעולם לעולם, כי אין שני עולמות, אלא יש רק עולם אחד. והעולם האחד הזה, כאשר מביטים עליו, כפי ערך ההבטה כן ערך הגדרתו.
ולכן אין נפילה מעולם לעולם, ואם מצאנו נפילה מעולם לעולם, גדרו, שבערך המדובר הוא באותו עולם. שהעליון נקרא ג"ר והתחתון ו"ק, אבל א"א להגדיר שיש שני עולמות בערך המקבל.
אע"ג שאנו מגדירים שיש אצילות ויש בי"ע, וכל אחד עולם לעצמו, באמת זו אינה הגדרה ביחס לאותו מקבל. הגדרת העולמות כשני עולמות ויותר ענינה, שמצד ההסתכלות החיצונית על שני המקבלים, הרי שכל אחד תופס את הדבר בערך שונה לגמרי, ולכן אנו מגדירים את זה כשני עולמות. אבל בערך המקבל עצמו, יש לו רק צורת אדם אחד, והוא לא רואה עולם אחר, ולכן בערכו לא שייך לומר שיש נפילה מעולם לעולם, שהרי הנפילה היא ענין של מבט, ובערכו יש רק צורה אחת. והבן ששורש ההסתתכלות שיש עולמות רבים, הוא ממבט של אבי"ע, שיש ד' עולמות. משא"כ המבט שאין יש אלא עולם אחד שורש בא"ק, ומצדו אבי"ע לבוש לו, ולא עולמות נפרדים, והוא הדבר אשר דברנו שכל סוד גילוי רבינו הרש"ש, הוא גילוי אור א"ק.
קשה מאד לבטאות את הדברים, כי זה ענין של אבנתא דליבא, אבל חייבים אנו להבין, שאין יש אלא צורת אדם אחד, ואין הבחנה כלפי המקבל, צורה של שני עולמות, ולכן מוכרח הדבר שאין נפילה מעולם לעולם, אלא רק באותו עולם.
זהו העומק של סוד האחדות שנגלה כסדר בכל דבריו של רבינו הרש"ש.
|
