|
וכמ"ש בדרוש הדעת וז"ל כל פרצופי אבי"ע כלולים ממ"ה וב"ן שהם חסדים וגבורות. בעומק, באמת כל הבריאה כולה כלולה מימין ושמאל, חסדים וגבורות, דכר ונוקבא, קו ורשימו וכו', וכל הערכים המקבילים ליסוד הזה. וכל בחי' משתיהם יש בה נרנח"י שבכל פרצוף. ותחלה יצאו ז' מלכים, והם זו"ן, ז' קצוות שבכל פרצוף בבחי' נפש, הנקרא ז' מלכיות שבז' הקצוות מבחינת ב"ן היינו, שכיון שיצאו בבחי' נפש שמקביל לבחי' מלכות, ולכן נקראים ז"ק דב"ן. ונשברו. ואח"כ באו ז' קצוות של מ"ה מבחי' נפש, והמשיכו עמהם נפש דב"ן ונתקנו. ואח"כ עד"ז באו רוח ונשמה וחיה ויחידה דמ"ה, והמשיכו את רוח נשמה חיה יחידה דב"ן שלא נאצלו עדיין, ובאו כולם כלולים בסוד תוספת בזו"ן, שהם ז' קצוות שבכל כלל ובכל פרט, וכל זה תבין ממצות ירושת המתים בפרשת פנחס.
מבואר כאן שמתחילה יצאו ז' קצות מבחי' ב"ן בבחינת נפש ונשברו, ואח"כ יצאו ז"ק דמ"ה מבחי' נפש ותקנום, כי נפש דמ"ה מתקנת נפש דב"ן. הבחנה נוספת: שאח"כ יצאו רוח נשמה חיה יחידה דמ"ה, והמשיכו רוח נשמה חיה יחידה דב"ן שלא נאצלו עדיין, כלומר לא שתקנו את רנח"י דב"ן, אלא המשיכו אותם מחדש.
הרי יש כאן שתי הבחנות בהארת מ"ה בשם ב"ן. ראשית הוא תיקון דבר שנשבר בחי' נפש. והבחנה שניה היא, המשכה חדשה לדבר שעדיין לא נאצל, בבחי' רוח נשמה חיה יחידה. כי הדבר הנשבר אינו בסוד תוספת, אלא הוא עצם הדבר שנתמעט.
נעמיק מעט בדברים בע"ה. מבואר שבתחילה יצאו הן בבחי' מ"ה והן בבחי' ב"ן רק בחי' נפש, ורק לאחמ"כ באו רוח נשמה חיה יחידה. והדברים סותרים להיסוד הידוע שבחי' מלכות בחי' ב"ן יצאה רק בסוד נקודה אחת, כתר או מלכות. ובבחי' ז"א יצאו ו"ק, רוח ונפש, וכאן מבואר שבז"א יצאו בתחילה רק בבחי' נפש לבד.
הסתירה הזו היא דוגמא בעלמא לריבוי סתירות מופלג שאנו מוצאים בסגנון הזה. נבהיר את היסוד הפנימי כיצד מביטים על הדבר וממילא אין סתירה, ובכח הפרט נלמד על הכלל ונשכיל כיצד כל הסתירות לא שהם בגדר סתירה ויש עליה ישוב, אלא שמעיקרא ליכא סתירה.
ביאור הדברים. ידוע היסוד שכל בחי' מתפרטת לעשר, כמ"ש להלן ובעוד כ"מ. וצריך להבין שזה אינו כפשוטו שהוא מתפרט התפרטות החלטית, כי התפרטות החלטית היא בגדרי עולם העשיה, עולם החומר, שההתפרטות בו היא התפרטות חושית. משא"כ בתפיסה רוחנית, גדר ההתפרטות היא תפיסת הדבר במבט של עשרה כוחות. ובכל עולם ועולם ביטוי הכח הוא לפי ערכו. אבל גדר הדבר שכל מדרגה מתחלקת לי' אינה התפרטות כפשוטו, אלא שאנו מביטים עליה כעשרה כוחות. הבחנה שקיים בדבר י' כוחות.
לפי זה נבין שכל מדרגה יש בה הרבה יחסיות איך להביט עליה. לדוגמא לענינינו, מלכות יצאה רק בבחי' נקודה, על אף שהנקודה הזאת ג"כ מתפרטת לעשרה. אלא שההגדרה הפשוטה המבוארת בספרים בפשוטן של דברים הוא, שהמלכות יצאה רק בסוד נקודה שהיא רק חלקי עשר מהקומה הפרטית של המלכות עצמה, אלא שהנקודה הזאת עצמה ג"כ מתפרטת לעשרה.
אבל עומקן של דברים הוא כשמביטים על כל הקומה בכלליות שיש י' ספירות, א"כ מלכות נתפסת כאחד חלקי עשרה, ומצד כך היא מוגדרת בבחי' נפש לבד, כי עצם הוייתה בקומה הכוללת שהיא אחד חלקי עשרה הרי שהיא בבחי' נפש. ומצד כך אנו מגדירים שז"א יצא ברוח ונפש, כי מצד המבט הכולל של הדבר הרי ז"א הוא בחי' רוח, וכיון שהעליון כולל את התחתון לכן מוגדר הדבר שז"א יצא עם נפש ורוח. [משא"כ מנשמה ולמעלה שהוא אור האחדות, אין שם את ההתפרטות של ההגדרה שיצאו רק נשמה רוח ונפש, אלא מוגדר הדבר שיצא הכל.]
עומקן של דברים. שההגדרה שהדבר יצא בבחי' נפש או רוח ונפש, אינה כפשוטה, אלא שלפי המבט הכולל של כל הקומה אנו מביטים כן, וההבטה הזאת היא גופא הגדרתם שיצאו בבחי' נפש או רוח ונפש. ולכן מצד יחסיות אחרת אנו מגדירים שבמלכות יש קומה שלימה של עשרה, ומצד יחסיות נוספת אנו מגדירים שבז"א יש רק נפש ולא רוח, כמו שמוגדר לפנינו.
כי מצד המבט על היחסיות של ז"א כלפי הקומה כולה, אנו מגדירים שיצא בבחי' רוח ונפש, כי עצם הדרגתו בקומה הכללית הוא בבחי' רוח שכולל את התחתון, ולכן הוא רוח ונפש. משא"כ מצד ההסתכלות על ז"א מצד עצמו, יש בו מבט שיצא רק בבחי' נפש לפי ערכו.
יסוד הדברים, שכל הסתירות שנמצא, לעולם הם אופנים שונים של מבט ביחסיות שונה. אילו אנו מגדירים הגדרה מה יצא בפועל, ומה גדלו של הדבר בפועל, הרי שהגדרת השאלה היא חדה מאד, ממה נפשך, האם יצאו רק חלקים אלו או גם אלו. משא"כ כשאנו מגדירים שלעולם הגדרת הדבר הוא רק כיצד להביט על הדבר מצד היחסיות המדוברת, לפי זה, מחד אפשר להגדיר שבערך מסוים הגדרתו כך, ומאידך בערך אחר הגדרתו שונה.
ולפי זה בעניננו, ההגדרה שמלכות יצאה בנקודה אחת, היא לפי הערך הכולל על כל קומת העשר ספירות. וז"א יצא בבחי' רוח ונפש בערך הנ"ל, אבל בערך של כל עולם עצמו, בסוד שאדם נולד עם נפש, זכה יתיר נטיל רוח זכה יתיר נטיל נשמה, שזה נאמר בתפיסת שית אלפי שנין, שבה הכללים מקבילים כלפי זו"ן, א"כ מצד כך אנו מגדירים שכל זו"ן יצאו בערך של נפש בלבד. כלומר בערך להשגת האדם בערכו בתוך הזו"ן, אנו מגדירים שיצא בבבחי' נפש בלבד.
סיכום בקצרה, כל הגדרה שנמצא היא יחסית לנידון שלפנינו, ולכן הגדרות הפוכות, הם שתי הבחנות לענין שונה.
וכן עד"ז י"ס דעגולים הם גבורות, ויצאו תחילה בבחינת נפש לבד שבהם בסוד נקבה תסובב גבר, ואח"כ יצא היושר שהוא חסדים בה' מיני נפש ורוח שבו, ואז נשלמו העגולים בנרנח"י שבהם, עכ"ל.
כלומר, כשם שביושר בתחילה יצאו בבחי' נפש ואח"כ תוקן והושלם הדבר ע"י בחי' מ"ה, כך גם בעיגולים יצאו בתחילה בבחי' נפש, והקו המשיך ותיקן את העיגולים.
וצריך לדעת שהלשון 'תיקן והמשיך' אין שייך בעיגולים. כי מצאנו לשונות שהשבירה היתה ביושר ולא בעיגולים, וכיון שאין בהם שבירה, אינן צריכים תיקון.
ועומקם של דברים, שהיושר הוא נקודת ההשגה, וכמו שהגדרנו לעיל שמהות השבירה היא עצם ההשגה. כי בפנימיות אור אין סוף ממלא את כל החלל כולו, וכאשר האור נתפס ומושג בכלי מקבל, זוהי גופא שבירתו. ולכן בעיגולים אין ערך לומר שהיה בהם שבירה, כי ענין העיגולים הוא אור של השתוות. בין אם נגדיר כן כאור של ידיעה שלמעלה מהבחירה או כאור אין סוף ממש, מ"מ לכל ההבחנות הרי העיגולים הוא אור של השתוות של אי השגה, וא"כ אין שייך בהם בחי' שבירה. [ומה שמצאנו שיש בעיגולים שבירה, ביאורו, מצד היחסיות של העיגולים ליושר, יש בהם שבירה. אולם עיגולים כשלעצמם אין בהם שבירה. ושבירת העיגולים הוא מצד ההבחנה של הנהגה כללית, שזהו חסרון באמונה שהכל מושגח בפרטיות. ונמצא שהשבירה בהם היא רק מצד התפיסה בהם בערכין של יושר, שהיושר הוא הנהגה פרטית, והעיגולים הנהגה כללית.] אלא שייך בהם בחי' של התווספות, שאח"כ יצאו היושר בה' מיני נפש ורוח שבו ואז נשלמו העיגולים, והיינו השלמה ולא תיקון הנשבר. [ובעומק הדק יותר, גם ההשלמה בעיגולים הינה רק לערכין ביושר, ונתבאר במ"א.]
לפי זה נבין את הנקודה שנזכרה לעיל, שהמ"ה שמאיר בב"ן מאיר בשני אופנים, אחד באופן של תיקון, שבב"ן היתה שבירה וע"י הארת מ"ה הוא נתקן. ואופן השני הוא אופן של המשכה חדשה של דברים שלא נאצלו. וכפי היסוד הידוע שכל שתי הבחנות שמצאנו אין הגדרת הדבר בעומק שכלפי הנפש בלבד היה ביטוי של תיקון שבירה וכלפי הרוח ולמעלה בלבד היה סוד של המשכה של דבר שלא נאצל. אלא הגדרת הדבר שהם שני מבטים שונים, יש מבט שהוא המשכה של תיקון הנשבר, ויש מבט שהוא המשכה חדשה.
עומקן של דברים, שבכל דבר אפשר להביט עליו מצד נקודת השבירה שבו, ומצד נקודת הפנימיות שלמעלה מהשבירה שבו. מצד נקודה השבירה ההתייחסות היא שהדבר כולו נשבר ונצרך תיקון, שהרי בערך של עולם העליון, כל התחתון הוא בבחי' של זו"ן, וכולו נשבר וצריך תיקון, ומצד כך לא רק בחי' נפש נתקנת מחמת שנשברה, אלא כל הקומה כולה נשברה בערכין, ונתקנת.
א"כ אנו מכריחים את היסוד שהגדרת הדבר שיש חלקים שנתקנו ויש חלקים שנמשכו מחדש, אין הגדרת הדבר כפשוטו שנפש לבד נתקנה ומרוח ולמעלה נמשך מחדש. שהרי בערך של העולם העליון כל הנרנח"י של התחתון נשברו, וא"כ גם יחידה שבו צריכה תיקון ולא המשכה. וכן להיפך בערך של עולם יותר תחתון הרי העולם העליון לא היתה בו שבירה, וא"כ גם נפש שבו אינו בגדר תיקון אלא בגדר המשכה.
הרי שמוכרח הדבר שכל דבר אפשר להביט עליו בשני מבטים, אפשר להביט עליו במבט שהוא נשבר ונתתקן, ואפשר להביט עליו במבט שהוא נמשך מחדש.
ובדקות יותר יש שלש הבחנות מתתא לעילא. הבחנה ראשונה שהדבר נשבר והומשך לו תיקון, הבחנה שניה שלא נשבר, אלא עדיין לא נאצל, ונמשך לו כתוספת, וההבחנה השלישית היא, כמו שכתוב בתחילת ההקדמה, שבתחילה יצאו ה' הנקודות כולן שלימות. ואם יצאו כולם בשלימות הרי שלא היה דבר שעוד לא נאצל בהם. א"כ בעומק ישנן שלוש הבחנות. וכמו שיסדנו לעיל, אין שלשת ההגדרות שלוש סתירות, אלא שלשה מבטים איך להסתכל על הדבר.
יש מבט להסתכל על כל דבר שהוא נשבר ונצרך לו תיקון, יש מבט להסתכל על כל דבר בסוד ההדרגה של זכה יתיר נטיל רוח זכה יתיר נטיל נשמה, ומצד כך הבחינה העליונה עדיין לא נאצלה והיא מתחדשת. ויש הבחנה בסוד אור ההשתוות שהוא כולל את הכל, ומצד כך כבר מתחילה יצאו כולם שלמים בה' נקודות שלמות, וא"כ לא נצרכת המשכה חדשה.
הרי שעומקן של דברים להביט על כל דבר לפי כל המבטים שקיימים.
מ"מ הביא מכאן רבינו הרש"ש ראיה לדבריו דלעיל, שהשבירה לא היתה בזו"ן הכולל לבד, אלא שהיתה בכל כלל ובכל פרט, כלומר בכל פרט בזו"ן שבו הפרטיים היתה שבירה, וכן כל קומה תחתונה שכלפי העליונה ממנה היא בבחינת זו"ן, הרי שכולה נשברה. כמו שמבואר בתורת חכם.
באופן שכל י"ס דכל פרצוף דפרטי פרצופי אבי"ע נכללים בה' נקודות, ובכל נקודה ונקודה מהם היה מקרה המלכים, באופן שדברי האר"י זלה"ה חיים וקיימים, כי אעפ"י שימצא בדברי הרח"ו ז"ל איזה קושיא וצ"ע, לא מפני כך נדחים דברי רבינו האר"י ז"ל, כי זה הקושיא היא מחוסר ידיעתנו שלא הבננו דבריו, אבל סוף סוף דבריו דברי אלהים חיים אמת:
נמצא א"כ שמוכרח הדבר כמו שמוגדר לעיל, שבכל עולם יש בו שבירה, שהרי בערך העולם העליון, כל התחתון מוגדר כזו"ן. ולכן מוכרח הדבר שבכל עולם ועולם היה מקרה המלכים, כלומר שבירתן. כי עצם ההשגה היא היא השבירה, ובכל עולם שאנו מגדירים בו השגה, הרי שהגדרת השגה היא גופא הגדרת שבירה.
ולכן בעומק מי שמתקן את הנשבר הוא שם מ"ה, שהוא סוד הביטול, בחי' כח מ"ה, בחי' מה פשפשת מה מצאת, כולו סתום כדבקדמיתא, שעמקן של דברים, שהשבירה ענינה השגה, והתיקון עניינו ביטול השגה. ולכן התיקון הוא ע"י שם מ"ה, שהוא שם של ביטול השגה.
לפי זה נבין, שהוגדר לעיל שבשם מ"ה יש שני אופני הארה, אופן של תיקון הנשבר, ואופן של המשכת דבר מתחילה. ולפי הנ"ל, הגדרת השבירה היא ההשגה ותיקונה ביטול ההשגה, משא"כ הגדרת המשכת שם מ"ה מתחילה, הוא אור ישר של אי ידיעה.
כלומר, יש אי ידיעה שבאה מתוך ידיעה, בסוד תכלית הידיעה שנדע שלא נדע, שדייקא מתוך הידיעה מגיעים ללא נדע, שזוהי ההגדרה שב"ן נשבר ומ"ה מתקנו, כלומר ב"ן בחי' ידיעה ולכן יש בו שבירה, והמ"ה מתקנו בביטול ההשגה, בחי' התכלית של נדע.
ויש אופן של האי ידיעה מעיקרא, שהוא ענין אור המ"ה החדש שממשיך המשכה חדשה ולא תיקון לשבירה. ולכן זה מוגדר שהשבירה היתה רק בנפש ולא ברוח, [על אף שכבר הוגדר מאידך שהשבירה היתה בכל בחי', אלא שבערך המדובר מגדירים שהשבירה היתה רק בנפש]
ועומקן של דברים, כי סוד הנפש הוא הדבר המושג לאדם, וסוד הרוח הוא נקודת בחירתו, וסוד הנשמה הוא למעלה מבחירתו. ולפי הערך המדובר, הדבר היחיד שמושג בהחלטיות הוא בחי' נפש, ולכן השבירה הגמורה היא רק בערכין של נפש.
אמנם צריך להבין מה שכתב הרב ז"ל כי בכל פרצופי אבי"ע היה מקרה המלכי' ההוא, איך אפשר שהמקרה ההוא היה בבי"ע, והלא ג' עולמות בי"ע אינם עולמות גמורים כמו עולם האצילות, כי אינם אלא התפשטות כוחות הנוקבא דאצילות וחייליה וצבאיה, וכולם בחי' נוק'. ואין בהם דכורא כלל, כמ"ש במ"ש ש"ב ח"ג פ"ח וכמ"ש בע"ח, וכל קיומם והעמדתם הוא בכח שארית בירורי הכלים ורפ"ח אורות דמלכים דאצילות, וכשיושלמו להתברר כל הבירורים, אז נאמר הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, ואז השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, כמ"ש בע"ח ש"ג ספ"ב ע"ש:
ביאור קושיית הרש"ש: איך אפשר לומר כדברי הרב ז"ל שבכל פרצופי אבי"ע דב"ן היתה שבירה, הרי הגדרת ענין השבירה היא השגה, וא"כ הדבר שנשבר הוא עצם ההשגה, כי עצם ההשגה היא גופא השבירה. ולפי זה צריך תלמוד, איך אפשר שג' עולמות בי"ע נשברו הרי אינם עולם גמורים אלא התפשטות כוחות הנוק', וא"כ אינם הויה בעצמה אלא חלק מחלקי הארת המלכות דאצילות. וא"כ אין להם הגדרה שנתפסת כהויה עצמית, וא"כ איך שייך בהם שבירה. כי שבירת דבר - השגתו, הוא רק כאשר הוא נתפס כהשגה, כיש. ועד כמה שאינן יש בפני עצמן, אין להם הגדרה של שבירה בפני עצמן, אלא הם נכללים בשם השבירה הכולל שבאצילות.
כי זה פשוט שמתוך היותם חלקי מלכות דאצילות, א"כ אם היא נשברה גם הם נשברו, וזה לא הוקשה לרבינו הרש"ש שיהיו כלולים בשבירה דאצילות. אלא שהוקשה לרבינו הרש"ש שמשמע בדברי האריז"ל שהיתה שבירה בהם כלפי עצמם, ולא מצד היותם חלק מחלקי מלכות דאצילות, ומצד כך קשה, שכיון שאין להם הויה עצמית, דבר שאין לו הויה עצמית אינו נשבר. כי מהות השבירה היא מצד היש שבדבר, ועד כמה שהדבר אינו יש בפני עצמו אלא הוא חלק מדבר אחר, הרי שכל שבירתו היא רק ביחס להדבר שהוא חלק ממנו ולא כלפי עצמו, כי אינו יש בפני עצמו ואין שייך בו שבירה.
ועוד, כי אם היו בהם מלכים היכן נפלו הכלים שלהם בעת מיתתם, כי במלכי האצילות נתבאר כי הכלים הפנימיים דמלכים נפלו לבריאה והאמצעיים ליצירה והחיצוניים לעשייה, אבל במלכי בי"ע לא נתבאר היכן נפלו, וכעת לא השמיענו הרב ז"ל כזאת להיכן נפלו, וכיוצא באלה שאלות רבות.
עוד קשה לרבינו הרש"ש, גם אם נאמר ששייך שבירה בעולמות בי"ע, להיכן הם נפלו, הלא שבירת האצילות מתחלק לג', הפנימי לבריאה והאמצעי ליצירה והחיצוני לעשיה, אבל בעולמות בי"ע, ראשית אין לנו ידע להיכן נפלו, ושנית, גם אם נפלו, צריך לחדש צורת חלוקה, כי אין מתחתיהם שלשה עולמות.
אמנם לפי מה שנודע מכמה מקומות, ובפרט בדרוש שביעי משער שלשים, כי אין כל פרצוף נקרא בשם פרצוף אלא עד שיהיה כלול מי"ס, אשר כל ספי' מהם כלולה מאבי"ע. ונמצא, כי כל פרצוף מפרטי פרצופי אבי"ע הוא כלול מי"ס כוללות, והם עשרה פרצופים מלבישים זה את זה בשוה, מתחילים מטיבורא דא"ק עד סוף העשיה, וכמ"ש לקמן בע"ה. וכל ספי' מאותם הי"ס דכל פרצוף יצא מעינים דא"ק, וירדו דרך אח"פ וקבלו הארתם, וירדו והלבישו לתנה"י דא"ק, ובהגיע האור לגבול האצילות אירע בהם ענין ביטול המלכי' ונפלו הכלים, פנימי אמצעי וחיצון עם אורות דרפ"ח, לבי"ע התחתונים דאותה הספירה כמ"ש בדרושי הרב ז"ל. וכן היה בכל ספי' מי"ס דכל פרצוף דפרטי פרצופי אבי"ע, שבצאת הכלים והאור שלה מעיני א"ק, ובהגיע האור לגבול האצילות, היה בהם ביטול המלכים באצילות שבהם כסדר המפורש בדרושי הרב ז"ל אבל לא בבי"ע התחתונים. באופן שכל דרושי הרב אינם מדברים אלא בפרצופי אבי"ע דספי' אחת מי"ס דכל פרצוף מפרטי פרצופי אבי"ע. הרי איך היה ביטול המלכים בבי"ע. ואיך אינו אלא באצילות שבהם כנ"ל:
נבאר את החידוש שנתבאר כאן בדברי רבינו הרש"ש: שהשבירה שהיתה באצילות, היתה באצילות של אבי"ע שבכל עולם. כלומר, כל עולם הרי מתחלק לאבי"ע, ואצילות שבו נשבר, ולפי זה הנפילה לא נפלה לבי"ע הכוללים [ולכן יבואר שהיתה גם נפילה של אצילות הכולל לבי"ע הכוללים] אלא לבי"ע הפרטיים. לדוגמא: אצילות דעשיה שנשבר, פנימיותו נפל לבריאה דעשיה, ואמצעיתו ליצירה דעשיה, וחיצוניותו לעשיה דעשיה. וכן בכל עולם ועולם.
עומק תוקף נקודת חידוש דברי רבינו הרש"ש, שהשבירה לא היתה רק באצילות הכוללת, אלא היתה באצילות דכל עולם ועולם. ועומקם של דברים, כמו שהוגדר לעיל היסוד, שמה שנשבר אינו זו"ן הכלליים, אלא זו"ן שבכל עולם ועולם, וע"פ אותו שורש עומק יסוד, מתבאר שהאצילות שנשבר אינו רק האצילות הכולל אלא בכל עולם ועולם נשבר האצילות הפרטי שבו.
עומקן של דברים: הרי דבריו צריכים תלמוד גדול, שהדברים כפשוטן מרפסין איגרא, שהרי אנו יודעים שבאצילות נאמר לא יגורך רע, ומקום הרע רק מבריאה ומטה, וכל ענין השבירה הוא במקום שיש רע. ולפי זה היה צריך להיות לכאו' להיפך, שהשבירה תהיה דייקא בבי"ע שבכל עולם ולא באצילות שבכל עולם. שהרי באצילות אין רע ובבי"ע יש רע, ורבינו הרש"ש מבאר להיפך, שהשבירה היתה דווקא באצילות ולא היתה בעולמות בי"ע.
ביאור הדברים. אין כוונת הדברים כפשוטו שהאצילות נשברה והבי"ע לא. כי ברור הדבר שהוא להפך, אלא שאצילות ביחס לאצילות לא נשבר, שהרי נאמר בו לא יגורך רע, ומה שאצילות נשבר הוא בערך לבי"ע. ולפ"ז ההגדרה שהכלים נפלו לבי"ע, עומקה שהשבירה היא רק ביחס לבי"ע, ולא ביחס לאצילות.
לא כפשוטו שהאצילות נשבר והכלים נפלו לבי"ע, אלא להיפך, אצילות כלפי האצילות הרי נאמר בו לא יגורך רע, ואין בו שבירה כלל. אלא מה שנשבר, הוא רק בערך לבי"ע.
גדר הדברים: שהרי ביארנו שעצם הדבר שהתחתון תופס את העליון כמושג, היא גופא שבירתו. ולפ"ז עולם האצילות שמצד מהותו כל עניינו תמימות והתבטלות, א"כ ברור הדבר שבערכין דאצילות אין שבירה כלל. כי שבירה ענינה השגה, וההתבטלות היא היפך ההשגה, ולכן אין בו רע ואין בו שבירה. [חוץ מההבחנה של עולם האצילות כלפי היותר עליון ממנו ענינו השגה, וא"כ שייך בו שבירה] משא"כ בי"ע כל ענינה השגה, ולכן יש בה שבירה.
שורש כל ההשגה היא השגת אלקות, וכל שאר ההשגות הם נובלות מנקודת השגת אלקות. ולפ"ז מה שהאצילות נשבר ביחס לבי"ע עניינו, שבעולמות דבי"ע יש שם גילוי, אלקות בערכין של בי"ע, וגילוי האלקות בערכין לבי"ע הוא שבירה. כי כאשר האלקות מתגלית באצילות היא מביאה לביטול, ולכן הוגדר שהאצילות אין בו רע ושבירה. אבל כאשר האלקות בחי' שכינה שיורדת לתחתונים, מתגלית בהתלבשות לבי"ע, וכלפי התפיסה של בי"ע זוהי הופך להשגה, זהו גופא ההגדרה שהאצילות נשברת ויורדת לבי"ע. עצם ירידתה לבי"ע, כלומר שבי"ע תופסים שיש להם השגה באלקות, זו גופא שבירתה וירידתה.
א"כ לפי"ז האצילות לא נשבר מצד עצמו, רק בערך לתפיסת בי"ע באצילות. ולפי זה נבין ברור את עומק יסודו של רבינו הרש"ש שנראה כחידוש -שאצילות של כל עולם ועולם נשבר לבי"ע של אותו עולם, -כי שורש חידושו הוא ע"פ הנ"ל, כי כל עולם, גילוי ערך האלקות שבבי"ע שבו, הוא בערך לפי האצילות שקיים באותו העולם. כי השכינה שיורדת לבי"ע היינו מאצילות דאותו עולם לבי"ע דאותו עולם, וא"כ ברור הדבר שהשבירה היא באצילות שבכל עולם ועולם, וברור שהירידה היא לבי"ע של אותו עולם, ולא לבי"ע של עולם אחר. שהרי האצילות דיצירה לא יורדת לבי"ע דעשיה, ולכן ברור שנפילת כלים דכל אצילות היא לבי"ע דאותו עולם.
נבהיר עוד נקודה. דהנה מבואר הכא שאור דאצילות לא ירד לבי"ע, אלא רק כלים דאצילות. וביאור הדבר ע"פ הנ"ל, כי בעומק יש שתי הבחנות לכלים, הבחנה לעילא והבחנה לתתא, ההבחנה העליונה כלים מלשון כלות, לשון ביטול, והיא ההבחנה כלפי כלים דאצילות שהם בבחי' התבטלות, ולכן אין בהם שבירה, כי הם ביטול היפך ההשגה. וההבחנה התחתונה היא כלים מלשון כלי קיבול והשגה.
ולפ"ז ירידת כלים דאצילות לבי"ע עניינה, שמצד האצילות הכלים מהותם היא התבטלות מלשון כלות, ולכן אין בהם שבירה מצד עצמם. ותפיסתם ככלים של כלי קיבול, זו גופא ירידתם מאצילות לבי"ע, וזו גופא שבירתם. כי מצד התפיסה בכלים מלשון כלות, אין בה שבירה, כי היא בחי' ביטול. משא"כ תפיסתם בכלים מלשון כלי קיבול, היא גופא שבירתם.
א"כ נתבאר היטב עומק שורש דברי רבינו הרש"ש מהיכן חידש שהאצילות שנשבר הוא לא רק האצילות הכולל, אלא האצילות שבכל עולם ועולם, ועומק נקודת החידוש שהנפילה היא לבי"ע של אותו עולם.
אלא שצריך לדעת שעל אף היסוד של רבינו הרש"ש שאצילות דכל עולם נפל לבי"ע של אותו עולם, מ"מ יש נפילה של האצילות הכללית לבי"ע הכלליים. כלומר אין כאן שלילה לפשטות דברי האריז"ל שהאצילות הכולל נפל לבי"ע הכולל, אלא יש כאן תוספת חידוש, שהאצילות שבכל עולם נפל לבי"ע של אותו עולם.
וע"פ מה שנתבאר יובן, שבנוסף לכך -שבכל בי"ע הפרטי מאיר בהם האצילות הפרטי שלהם, ולכן הוא מוגדר שהוא נשבר וירד לאותו עולם מחמת שהוא הפך מכלים דביטול לכלים דהשגה, [בלשון יותר מדויק - לאורות דהשגה] שזוהי שבירתם. -בנוסף לכך יש שבירה כללית דאצילות שיורדת לבי"ע הכלליים.
ונבאר עתה מהי שבירה בכללות באצילות. דהנה עולם האצילות בכללות כולו מלשון 'אצל' ודביקות, ובכל עולם ועולם האצל של הדביקות נתפס לפי ערך של אותו עולם. כי בעולם הבריאה, ההשכלה באלקות נראית כאצל. ובעולם היצירה הרגשת המדות כאהבה וכדו' נראה אצל. ובעולם העשיה מעשה בשלימות נתפס כאצל, כבחינת אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ומצד כך נתפס בעשיה שמי שדבק בהלכה נמצא אצל ה'. ולפי זה האצילות דבריאה היא שבירה ביחס לאצילות הכולל. וכן אצילות דיצירה ועשיה הם שבירה ביחס להאצילות הכללית. כי הם הורדת תפיסת אצל, לערכם. כי תפיסת אצל באצילות הוא חוש פשוט שחש את הא"ס, ובבי"ע ישנם ביטוים אחרים לאצל, וזה שבירתם.
א"כ הגדרת הדברים שתפיסת ה'אצל' של בי"ע היא שבירה בערך התפיסה האמיתית של 'אצל' שמתגלה באצילות.
כלומר כשנחדד את הדברים נבין שיש שני סוגי שבירות. יש שבירה כללית של אצילות, ויש שבירה פרטית שבכל עולם.
השבירה הכללית היא תפיסת ה'אצל' בערכין דבי"ע, וא"כ הורדת הערך האמיתי של ה'אצל' שהוא חוש פשוט במציאות ה', ותפיסתו והגדרתו בערכין של מוחין, או מדות או עשיה בפועל כ'אצל', זוהי שבירת הארת האצילות הכללית [ולפ"ז תבין שאצילות הכללית נפלה לאצילות שבבי"ע, ולא לכל בי"ע.] ובנוסף לכך יש אצילות שבכל עולם ועולם, שהוא ערך של גילוי אלקות באותו ערך, וכאשר המקבלים תופסים את הגילוי אלקות כהשגה ולא כהתבטלות, זה מוגדר כשבירה פרטית שבכל אבי"ע הפרטיים.
ומעתה תבין שיש ב' בחינות ביחסיות של בי"ע לאצילות. א. שאינם עולמות גמורים אלא התפשטות כוחות הנוק', ומצד כך הם בטלים לאצילות, ואין שייך בהם שבירה. ב. שהם עולמות לעצמם, ומצד כך שייך בהם שבירה. ולפ"ז בעומק יש בחינה שבבי"ע לא היתה שבירה, ויש בחינה בבי"ע שהיתה שבירה.
והבן שמצד מבט אצילות, בי"ע אינם עולמות לעצמם, משא"כ מצד מבט על בי"ע הם עולמות לעצמם. ולעת"ל שיהיו כולם דבוקים בו ית"ש, אצל, אזי אין יש אלא מבט של אצילות, ולכך הם כעשן נמלחו וכו', ורבינו הגדול סתם דבריו מאוד ולא פירשם.
|
