|
הקדמה
ידוע שישנה בכל דבר תפיסה פנימית ותפיסה חיצונית. שהרי בכל דבר יש בחי' גוף ונשמה, האותיות הכתובות הן בחי' של גוף, ובתוך האותיות יש נשמה. וכשברור לאדם גילוי הנשמה הפנימית שבתוך האותיות, אזי יש לו בירור בכל הדברים לאמיתם, משא"כ כאשר אין מבורר לאדם מהו שורש גילוי הנשמה שבדבר, אזי אין בהירות בכל מהלך הדברים.
בפשוטן של דברים כאשר לומדים את כתבי הרש"ש, יש הרבה חידושים אשר אינם כתובים להדיא בדברי האריז"ל, וכבר נלאו רבים וטובים למצוא מקורות לדברי הרש"ש בכתבי האריז"ל, וחלקם של הדברים נעלמים. ובוודאי מה טוב ומה נעים כשמוצאים מקור מפורש, אלא שיש לידע שישנם שני סוגי מקורות, יש מקור כתוב, ויש מקור פנימי. הדברים שכתובים יש להם נשמה, וכאשר משיגים ותופסים את מהות הגילוי, את הנשמה של הגילוי, אזי ממילא נולדות מכך מסקנות נוספות.
ואם כן צריך להבין בכל מקום את מהות שורש החידוש, ולפי זה אפשר להבין מהיכן הרש"ש הוציא את חידושיו, כי בוודאי חלק מהמקורות כתובים להדיא בדברי האריז"ל, וחלקם רק נרמזים, ויש מהם שגם רמזים קשה למצוא להם. אלא שכל זה כאשר נחפש מקור לפשוטן של דברים, אך כאשר משיגים את מהות שורש הדברים מהיכן נאמרו, אז מקבלים בהירות מה היה המקור.
כי מקור הוא לא בהכרח מקור כתוב, אלא מקור לפי שורש התפיסה, ששורש התפיסה מוליד את הבהירות, וממילא בהתפרטות מתגלים חידושים.
נבהיר אם כן מהו שורש החידוש שבכתבי הרש"ש. עיקר דברי האריז"ל היו מראשית ההשתלשלות עד סופה, וכלפי סדר העבודה ובעיקר בייחודים, נגלו יותר עולמות אבי"ע מאשר הא"ק, כי הכוונות הם עד חיצוניות דעתיק שמשם יש המשכה, אבל עולמות דא"ק כמעט ואין בהם השתמשות לפי צורת העבודה שבכתבי האריז"ל. כאן באה נקודת החידוש שבכתבי הרש"ש, שהוא כורך בחדא מחתא את עולמות אבי"ע עם א"ק.
בהקבלה למציאות שם הוי'ה, הרי ארבעה עולמות אבי"ע הם כנגד ד' אותיות הוי'ה, וא"ק הוא כנגד קוצו של יו"ד. נמצא שעיקר הגילוי שמוזכר בכתבי האריז"ל הוא בבחי' ד' האותיות ובבחי' העולמות הקשורים באותיות אלו, והם בבחי' 'יש' בערכין. משא"כ א"ק הוא גילוי של ה'אין'. א"כ בעומק, תוקף נקודת הגילוי שבכתבי הרש"ש, הוא גילוי האין, גילוי א"ק.
ביאורם של דברים. ה'אין' הוא הכח המאחד של הכל. ובאמת נקודת הפנימיות של תורת הרש"ש היא גילוי האחדות של כל המדרגות, ששורש אחדותם מכח ה'אין' שהוא בחי' א"ק. נמצא שצריך להביט בכל כתבי הרש"ש, ובעומק בכל התורה כולה, כיצד נגלית נקודת האחדות.
וכאשר נבין כיצד נגלית נקודת האחדות, נבין מהיכן הוא שאב, הן את כל שורש חידושו, הן את יסודותיו, והן את תירוציו במקומות הסתירה וכדומה, כי לעולם היסוד הוא גילוי נקודת האחדות.
יש אחדות בכלליות ויש אחדות בערכין, אבל תוקף נקודת החידוש שבדבריו, הוא להביט על הכל באופן של אחדות. בע"ה נראה להלן כיצד ההבחנה הזאת נגלית בכל מקום ומקום, והיא מכריחה את יסודות הרש"ש.
נמצא א"כ, שבתורת הקדמה ופתיחה לתחילת הלימוד, צריך להעמיד את היסוד הברור, לראות בכל דבר אחדות, וכאשר רואים בכל דבר אחדות שהיא בחי' הנשמה הפנימית, אזי מקבלים בהירות בכל ההתפרטות.
יהא ה' בעזרינו, שהיסוד הזה יעמוד לנגד עינינו בהתגלות הנפש, ואזי נלך בטח. כי כאשר האדם זוכה לדעת את שורש הדברים, הפרטים הן בבחי' "תימצא" כמעט מאליהם ע"י יגיעה קלה, משא"כ כאשר השורש נעלם, והפרטים הם רבים עד אין סוף, וא"א לעמוד על מתכונתם.
לאחר שהוקדמו הדברים הללו בע"ה ובס"ד נפרש את כתבי הרש"ש לפי היסוד האמור.
***
רחובות הנהר
[דף ב.] ידוע כי ה' נקודות יצאו מעינים דא"ק מבחי' ב"ן.
ה' נקודות ששרשם מבחי' ב"ן יצאו מאורות העינים. ועל אף ששם ב"ן אין מקומו באורות העינים, אלא למטה מטבורו של א"ק, אבל מקום יציאתם לחוץ הוא מאורות העינים.
ובעמקן של דברים. שם ב"ן הוא בחי' מלכות דא"ק, מקור שורש ההתפרטות. חמש נקודות הן חמש בהתפרטות מוחלטת בערכין דא"ק. וכאשר מקור יציאתן של ה' הנקודות אינו במקומן אלא מאורות העינים שהוא בחי' מקום האחדות [בערכין], שהרי האורות של העינים בפנימיותן הם מע"ב או ע"ב דס"ג. הרי שנגלה כאן מקור של אחדות יותר עליון באורות העינים, מאשר אילו היו יוצאים הה' הנקודות ממקומן שבשם ב"ן. נמצא אם כן איפוא שיציאתם מהעינים הוא ערך גילוי אחדותם של החמש. ולהלן נבאר בע"ה כיצד מתאחדים החמש, אבל נתבאר שמקור יציאתן ממקום יותר עליון הוא גילוי אופן אחדותם של החמש.
"וכולן יצאו שלימות כל אחת שלימה בכל חלקי הנקודה ההיא, באופן שכל אחת ואחת כוללת ה' פרצופים עתיק וא"א ואו"א וזו"ן".
מתבאר מדבריו, שתחילת הוית כולן שווה זו לזו, 'וכולן יצאו שלימות'. עמקם של דברים, שהחמש שוות זו לזו, 'כולן' כלומר כללנו את כולן בהויה אחת. כי אילו מקום יציאתן היה במקום הב"ן, מקום ההתפרטות, אזי הן לא היו שוות זו לזו. כמו שנראה להלן שיש בהן חילוק. ההבחנה שנגלית בהן שהן שוות זו לזו, שכולן יצאו שלימות, היא מחמת שיצאו ממקום עליון [בערכם] שהוא מקום העינים.
"כל חלקי הנקודה ההיא" היינו שהם ה' חלקים, וכל אחת מאלו כוללת ה' פרצופים, עתיק וא"א נחשבים כחד, או"א וזו"ן, הרי ה'.
ויש כמה אופנים במנין הפרצופים, יש מנין של ארבעה פרצופים, או"א וזו"ן, אך עתיק וא"א שהם כנגד קוצו של יוד, מצד היותם 'אין' לא נמנים כפרצופים, כי ה'אין' אין בו צורה, וכל ענין הפרצופים הוא ענין של צורה.
אופן שני הוא מנין של חמשה פרצופים כמו שמוזכר כאן בדברי רבינו הרש"ש, מצד ההבחנה הזאת, העתיק וא"א חשובים כחד, החלק העליון של הפרצוף הוא עתיק יומין והחלק התחתון הוא א"א.
והבחנה שלישית, ששה פרצופים, ומצד כך, מחלקים את ע"י וא"א לשני פרצופים.
שרשם של הבחנות אלו, כי בעצם הבריאה נבראה בסוד אות ה', ומצד ההתגלות הפשוטה של ה' הוא ה' פרצופים, והה' עצמה אחת מצורות ההרכבה שלה, הוא ד' ו', ומצד כך יש אופן של ד' פרצופים או של ו'. הרי שבה' עצמה נגלה אופן של ארבע חמש ושש, זהו המבנה של הפרצופים.
"וסדר שבירת הכלים היה בכל נקודה ונקודה מהם, דכל א' וא' מהם הג"ר, עתיק וא"א ואו"א שבו נתקיימו" רק נפגמו ונתבטלו כל אחד לפי ערכו "וז"ת, זו"ן שבו נשברו, כמבואר כל זה באורך בע"ח שער ט' פ"ו ופ"ז, ופ"ג משער י"ז, ובכמה מקומות משער הלקוטים ומשער מאמרי הרשב"י ע"ה, וכן במבו"ש ש"ב ח"ג פ"ו יעו"ש".
מבואר כאן בדברי רבינו הרש"ש הבחנה שניה לחמשה פרצופים, כי ההבחנה הראשונה היתה שכולם שוים בכל חמשת החלקים, כמ"ש 'בכל חלקי הנקודה ההיא' שכל אחת כוללת ה' פרצופים. אבל בהבחנה השניה של שבירת הכלים, יש ביטול להויה הקודמת, 'זו"ן שבו נשברו'.
ובפשוטם של דברים, שבתחילה היו בכל אחת מהנקודות ה' פרצופים, והשתנה המצב, ומהשתא זו"ן שבכ"א נשברו. אבל בעמקן של דברים, גדר השבירה אינו כפשוטו שהיה דבר והשתנה מהמצב הקודם, שהמצב הקודם איננו קיים רק נשאר ממנו רשימו להמצב העכשוי. אלא ביותר עומק שני המצבים קיימים.
והם שתי הבחנות כיצד להביט בדבר. יש אופן להביט על הדבר שהזו"ן שבו נשברו. וזהו מצד המבט היותר חיצוני, שהזו"ן נשברו, ואע"פ לפי היסוד שכל אור נשאר ממנו רשימו, וא"כ נשאר רשימו לההבחנה שכל הה' פרצופים שלמים. אולם ישנה הבחנה פנימית, ולפיה שני המצבים קיימים יחדיו, שישנו מבט להסתכל על כל נקודה שה' הפרצופים שבה שלמים, ויש מבט להסתכל על הנקודה באופן שהזו"ן שלה נשברו.
ובעומק זוהי ההגדרה שנשאר רשימו מהמצב הקודם, כלומר שנשאר רושם שאפשר להתחבר למצב הקודם. לפי פשוטן של דברים כוונת הרשימו היינו שהיה אור והסתלק וא"א להתחבר אליו ונשאר רק רושם בלבד מן האור. אבל עמקן של דברים הוא שסוד הרשימו הוא רושם ואופן שאפשר לחזור למצב הקדום.
ובמאמר המוסגר, זהו יסוד כללי, כי כל הבריאה כולה, כל שינוי שבה הוא לא שינוי החלטי, רק גילוי של עוד אופן. אלא שהאופן המחודש יותר נגלה, והקדום יותר נגנז פנימה. אולם בעצם בכל דבר שמשתנה, שני המצבים קיימים.
והנה שורש כל השינויים שבבריאה הוא השבירה. נמצא, שבפשטות אחר השבירה אפשר להתחבר רק ללאחר השבירה ולא לקודם השבירה, אבל לפי הנאמר, אף לאחר השבירה יש אופן להתחבר אל הלאחר השבירה, ויש אופן להתחבר ללפני השבירה.
וכן הדבר לגבי השבירה השניה של חטא אדם הראשון, יש אופן להתחבר ללאחר החטא שזוהי ההבחנה הגלויה, ויש אופן להתחבר לקודם החטא שזוהי ההבחנה היותר נעלמת, אבל קיימת. וכמ"ש ברמח"ל באדיר במרום.
נמצא א"כ שהשינוי שהשתנה הוא גילוי הבחנה נוספת ולא שינוי כפשוטו.
נקודה נוספת המבוארת בדברי רבינו הרש"ש היא שגילוי ההבחנה השניה שהוא סוד השבירה, 'זו"ן שבו נשברו', היינו זו"ן שבכל נקודה ונקודה מהם כלומר אל תחשוב שמי שנשבר הוא רק הזו"ן הכללי, משא"כ הג"ר הכלליים אין בהם שבירה כלל, לזה מגלה רבינו הרש"ש, שבכל נקודה הזו"ן שבה נשברו, ולפי זה גם זו"ן דעתיק ודאריך אנפין ודאו"א נשברו, וכן זו"ן דזו"ן. ועומק נקודה זו תבואר אי"ה להלן.
"ואעפ"י שהניח שם הרח"ו ז"ל שאלתו בצ"ע". שהקשה: היתכן שהזו"ן שבמלכות נשברו, והרי מתחילה לא יצאה כי אם נקודה אחת, נקודת הכתר או המלכות, וא"כ איך שייך לומר שזו"ן שבה נשברו, כיון שיצאה רק בסוד נקודה שאין בה י' ספירות, וכיצד יתכן שזו"ן שבה שאינם קיימים כלל, נשברו.
"הנה ידוע ופשוט וברור הדבר, כי זה בתחילת לימודו עם האר"י זלה"ה, שעדיין לא נתיישב הענין בלבו. והוא מחמת שהבין שמקרה המלכים ההוא היה בכללות וגם בפרטות, ולכן יצא לו קושיא, אבל האמת הוא, כי לא היה בכללות רק בפרטות לבד, ואז אין קושי'. וכמו שאח"כ כתב הרח"ו זלה"ה עצמו בפשיטות ובאורך וביותר פרטות בשער הלקוטים ובשער מאמרי הרשב"י ע"ה ובכמה מקומות, כי לא בפרטי הה' נקודות בלבד היה מקרה המלכים, אלא היה בכל מין י"ס וי"ס דכל פרצוף דפרטי אבי"ע וכו'".
ביאור הדברים. שבתחילת לימודו של מהרח"ו סבר שמקרה המלכים היה בכללות וגם בפרטות, כלומר בין בכללות שזו"ן הכללי נשברו, וכן זו"ן הפרטיים של כל אחד נשברו, ולפי זה הקשה הרי במלכות אין זו"ן, שהרי יצאה רק בסוד נקודה. תשובה לדבר אומר רבינו הרש"ש, שזו"ן הכלליים לעולם לא נשברו כל חלקיהם אלא רק זו"ן שבכל נקודה נשברו.
וביאור עומק הדברים, ראשית כל צריך להבין את שורש התפיסה הפנימית איך דנים על הנידון שלפנינו בפרט, ועל נדון תפיסת הקבלה בכלל. יש לפנינו נדון היכן היתה השבירה, האם היא היתה בכל קומת הזו"ן, או שהיתה [רק - גם] בזו"ן הפרטיים שבכל עולם ועולם. אם היא היתה בזו"ן הכלליים בלבד, הרי שבעתיק וא"א ואו"א לא היתה שבירה כלל. אבל אם היתה בזו"ן הפרטיים שבכל אחד, הרי שגם בעתיק וא"א ואו"א היתה שבירה.
ולכאו' אי אפשר להגיד מסברת עצמינו היכן היתה השבירה, הרי קבלה היא מה שקבל האריז"ל מאליהו הנביא, ומה שקבל ידעינן, ומה שלא, לא. ולפי זה כל הבירור היכן היתה השבירה אין בזה ענין של סברא, אלא רק נדון אם יש לנו קבלה מבוררת היכן היתה השבירה והיכן לא היתה. וכיון שאין לנו קבלה מבוררת, הרי שעלינו לדייק לשונות, או הכרחים מכח תולדות הפרטים שנתגלו שנתגלה בכתבי האריז"ל, זוהי צורת הלימוד הסיבה המוכרת והידועה.
אבל כמו שהקדמנו שיש לכל דבר גוף ונשמה, והדרך הזו של צורת הלימוד שהוזכרה עתה היא דרך של גוף, דרך של הכרח מלשונות וכד', באופן שאין קבלה מפורשת. משא"כ הדרך הפנימית יותר, היא דרך של נשמה. ונבאר את המושג של נשמה בערכין של שבירה, ומתוך הפרט יעזור ה' שנזכה להבין גם את הכלל.
אם נבין מהי שבירה, נוכל לדון איפה היתה שבירה. כי כאשר לא מובן לנו מהי מהות השבירה, לכך המושג שבירה נתפס אצלינו כדבר מופשט, שהיתה שבירה, ומהות השבירה לא ידעינן, רק אנו מגדירים שהכלים נשתברו וירדו למטה, והאורות נתעלו במקורם. אם זו היא ההגדרה, אין לנו הכרח לומר היכן היתה שבירה והיכן לא היתה, אלא מה שכתוב כתוב ואם קבלה נקבל, ומה שלא כתוב לא ידעינן.
אבל אם נבין מהי מהות השבירה, הרי שנוכל להבין היכן היתה השבירה.
ובעומק יש לנו לידע שההכרח של הרש"ש היכן היתה השבירה, הוא לא רק מצד הלשונות שכותב ומביא, "ואח"כ כתב הרח"ו עצמו באריכות ופשיטות", אלא אפי' אם זה לא היה כתוב, מכח ההשגה שהוא הבין מהי שבירה, הוא יכל לדון היכן היא השבירה.
במאמר המוסגר נבהיר שמן הפרט נבין את הכלל, בענין השבירה בפרט ובכל תורת הקבלה בכלל, שרוב רובם של השאלות והנידונים, הם מחמת שלא באו מפורש בכתבי האריז"ל מה מצב עמידתם, או שבאו באופנים של סתירות. ובדרך כלל צורת הלימוד היא לנסות להכריח להסיק וכו', אולם זוהי דרך מצד תפיסת הגוף. אבל הדרך מצד תפיסת הנשמה היא שלעולם צריך להבין בכל ענין מה מהותו, וכשנבין מה מהותו נוכל לדעת את גדרו ומקומו, האם הוא נאמר על מדרגה זאת או אחרת וכו'.
נחזור לענינינו לבאר בע"ה מהי המהות של שבירה. דהנה כל כתבי האריז"ל הוא לשון של משל, כמ"ש ברמח"ל ובגר"א ועוד. ולפ"ז לשון שבירה הוא לשון של משל, א"כ שומה עלינו להבין מהו הנמשל של השבירה?
נבהיר את המושג שבירה בע"ה. בפשטות מגדירים שהיתה שבירה, ולכן נפלו הכלים למטה. הרי שפשוטן של דברים שהיתה שבירה, ומכח השבירה נפלו הכלים למטה. אבל בעמקן של דברים, הם אינם שני דברים אלא אחד, כלומד הורדת הכלים למדרגה התחתונה יותר, זוהי גופא שבירתם. לא שהיתה שבירה ומכח השבירה נפלו למטה, אלא עצם הורדתם למטה זו היא שבירתן.
וכדברי הזהר הקדוש דכל מאן דנחית מדרגיה מיתה קרינן ביה, הרי שהורדת דבר ממצב עליון לתחתון, מעולם עליון לעולם תחתון, זוהי גופא שבירתו.
כל דבר בנוי מעולמות ונפשות, וכל מה שיש בעולם יש בנפש כנודע. כאשר מדברים בעולם ולא בנפש, אין לנו הבנה מה קורה בעולמות, זולת למי שזוכה לראות ראיה רוחנית וגם מי שיש לו ראיה, צריך לדעת עד היכן הוא רואה, האם הוא רואה את העולמות בשעת שבירתן וקודם להם, או אפשר שרואה את עולם הבריאה או היצירה שהן דרגות הנבואה. אבל לראות קודם השבירה הוא רק בנשמות החדשות של אלף השביעי.
א"כ, בירור גילוי הדבר מהי מהות השבירה שהיתה שם. ענינה, תפיסת ערך עליון לפי ערך תחתון, זוהי גופא שבירתו. כאשר התחתון מביט על העליון לפי ערכו של התחתון, זוהי גופא שבירת העליון. אין שבירה של עליון אלא רק ביחס למי שתחתיו. השבירה היא לא עצמית, כי לעולם כל גדר וגדר הוא בערכין דמקבל כמשנ"ת כ"פ. א"כ גם השבירה היא בערך למקבלים. נמצא שכל שבירה היא רק בערך לתחתון אליו, וענינה של השבירה היא עצם הבטת התחתון על עליון לפי ערכו של התחתון, זו גופא שבירתו.
לפי זה נבין יסוד עמוק. מבואר בע"ח שער ג' וכן מבואר ברש"ש שמה שאמרינן שזו"ן של כל עולם נשברו, כל זה הוא בערך של אותו עולם, אך בערך של עולם תחתון כלפי העולם העליון, כל העולם התחתון נשבר. והוא לפי היסוד שכל עולם תחתון ביחס לעליון ממנו הוא במדרגת זו"ן. ואע"פ שכלפי התחתון יש בו כל הה' פרצופים, אבל בכלליות כל העולם התחתון כלפי העליון נקרא זו"ן לבד, ולכן כיון שכל זו"ן נשבר, הרי שכל העולם התחתון נשבר.
וכאן יש לעמוד ולתמוה, ממה נפשך, מה נשבר בתחתון, האם נשברו בו כל הי' ספירות שבו, או רק ז' תחתונות שבו. אם אנו מגדירים את השבירה כפשוטו שהיתה פעולת שבירה, א"כ איך נוכל להגדיר כן שכל עשרת הספירות של העולם התחתון נשברו כי כלפי העליון הוא בדרגת זו"ן, ורק כלפי העולם התחתון עצמו לא נשברו ג"ר דיליה, הרי היתה פעולה אחת של שבירה, וממה נפשך, הג"ר של התחתון נשברו או לא? אם השבירה היא 'מצב' כפשוטו, כיצד שייך להגדיר את תורת הערכין שכלפי העליון נשבר כולו וכלפי עצמו רק ז"ת דיליה?
אך לפי עמקן של דברים, ששבירה ענינה מבט של תחתון על העליון, נבין תחילה מדוע רק הזו"ן נשברו ולא הג"ר, כי זו"ן הם בחי' של אור פנימי בבחי' נפש ורוח, משא"כ ג"ר כנגד נשמה חיה ויחידה שהם אינם בבחי' אור פנימי ממש, כי יחידה וחיה וכן עיקר הנשמה אינה מתלבשת בשלימות רק מקפת, ולכן הם מוגדרים כבלתי נשברים.
כלומר מה שנתפס אצל האדם כפנימי, הרי שהוא תופס שהוא משיג את הדבר, וזו גופא השבירה. משא"כ מה שהאדם זוכה לידע שאיננו משיג, שאיננו מוריד את זה מערכו, זה נקרא שהדבר לא נשבר.
ועתה נוכל להבין שהגדרת הדבר שג"ר לא נשברו וז"ת נשברו, הוא ש'ידע' הוא שבירה, ו'לא ידע' הוא בלתי שבירה. זו"ן שהם בערכין של דעת שנכנסים בפנימיות, בחי' אור פנימי, לכן הן מוגדרים כשבורים, שהאדם תופס את האור בערכו, ומוריד את האור העליון לערכו, ולכן זה נקרא שהעליון נשבר. אבל ג"ר לא נשברו, מכיון שהוא רק אור מקיף להאדם, והאדם יודע שאינו משיג את המקיף, לכן הוגדר שהג"ר לא נשברו, כי הוא לא הוריד את העליון לערך התחתון.
הרי שחידדנו מהו המושג של שבירה. כאשר אדם חושב שהוא משיג את הדבר, עצם השגתו את הדבר זוהי שבירתו, כי בעצם כל הבריאה כולה היא בסוד אור ד'לא ידע', וכל אור שיורד לערכין ד'ידע' הוא שבירתו.
הרי שהוגדר שזו"ן בערך של אותו עולם נשברו, וג"ר בערך של אותו עולם לא נשברו. ועתה נבין שכל העולם התחתון הרי הוא ביחס של זו"ן כלפי העליון, ובערך הזה כל י' ספירותיו נשברו.
ונבאר הדבר, כי הטעם שרק זו"ן נשברו, כי זו"ן מוגדר לאדם כאור פנימי, שעצם הדבר מושג לו, ולכן הרי הוא מביט על העליון בתפיסת התחתון באור פנימי. משא"כ הג"ר מוגדרים כאור מקיף בלתי מושג, ולכן אין בהם שבירה. וכל זה כלפי אותו העולם בעצמו. כי בעומק יותר, הרי המקיף והמקיף דמקיף גם בהם יש בחי' השגה, כי אם הם היו ערך שאינו מושג כלל, הם לא היו נקראים מקיף ולא מקיף דמקיף. אלא שבערך השגה פנימית הם מוגדרים כלא מושגים ובלתי נשברים, אבל בערך העולם העליון שאינו מושג כלל שנקרא אין סוף כלפי העולם התחתון, גם מקיף דמקיף נקרא מושג, כי כלפי הלא מושג של העולם העליון הרי גם המקיף דמקיף של התחתון נקרא מושג, ולכן הם נקראים שהיה בהם שבירה.
נבין את עומק הדברים, ששבירה ענינה תפיסת ערך עליון בכלי תחתון, ומכיון שהערך העליון הוא לעולם לא מושג, כי כל הבריאה לא מושגת, והתחתון תופס אור לא מושג בכלי השגה, לכן כל אור שיורד לערכו והשגתו הוגדר שהיה בו שבירה בערכין. כי כל השגה מוגדרת כשבירה. אלא שבערך להשגה יותר פנימית, ההשגה היותר עליונה מאיר בה ערך מסוים ש'לא מושג', ולכן בערך המושג התחתון היא נקראת שאינה נשברת. משא"כ בערך הכולל, כל השגה היא בערך של שבירה לפי ערך העליון יותר שלא מושג כלל.
לפי זה נבין את עומק היסוד מדוע מוכרח שהשבירה לא היתה רק בזו"ן הכללי אלא בזו"ן שבכל עולם ועולם, כי ענין השבירה הוא עצם ההשגה, ולכן גם בערכין דעתיק ואריך ואבא ואימא, הרי הזו"ן שבהם הם החלק ה'מושג' שבהם. וכיון שהוגדר שענין השבירה הוא תפיסת אור שמושג, א"כ מוכרח שגם בע"י וא"א ואו"א יהא בהם מושג של שבירה.
כי אם אנו מגדירים את השבירה כפשוטה, כשבירה סתמית ואינה מושגת, אזי יש מקום לדון האם בעתיק היתה שבירה או לא, ואין שום הכרח לומר אם כן או לא, ולזה אנו צריכים קבלה לקבל. אבל אם משיגים מהי שבירה, ששבירה ענינה תפיסת אור 'לא ידע' כ'ידע', א"כ בערך של כל עולם הרי זו"ן שבו הוא בערך של 'מושג', ולכן מוכרח הדבר שזו"ן שבכל עולם נשברו.
ולכן גם מוכרח שזו"ן הכלליים לא נשברו כולם והג"ר שבהם נשארו בשלימות, כי כלפי זו"ן הכוללים, הרי בערכם הג"ר שבהם נתפס כלא מושג, ולפי ערכם נשארו הג"ר שלמים.
כלומר ההבחנה היא בשני הצדדים, גם בזו"ן שבעליונים [ע"י א"א ואו"א] ששייך בהם שבירה, ומאידך הג"ר של זו"ן הכוללים שלא נשברו, ובעומק הם שורש של הבחנה אחת.
נמצא יסוד הדברים שנתבארו עד כאן, מהי מהות השבירה, וכאשר הבננו מהותה הוכרחנו היכן מקומה, כי מהותה תפיסת ערך עליון בכלי תחתון, שגדרו שכל הבריאה היא בסוד אור דלא ידע, ותפיסתו כהשגה היא שבירתו, ולכן הוכרח שכל השגה בכל ערך שהוא, בערך המושג שבו הוא נקרא שנשבר.
ולפי זה נבין מה שהרש"ש אומר שבתחילה לא נתיישב הדבר על לב המהרח"ו, כלומר שהשיג רק את המשל ולא את הנמשל, ולכן היה לו ספק היכן היתה השבירה. משא"כ כשנתיישב בלבו הנמשל של הדברים, אזי הובהר אצלו בצורה ברורה ביותר היכן הוא מקום השבירה. והשי"ת יתקן כל הנשברים בקרוב במהרה בימינו אמן.
|
