|
א- בהתקשרות הפשוטה לבורא ית' אין נקודת חידושעל מעמד הר סיני נאמר: "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' אליכם בחורב" (דברים ד, טו). מבטו של כל נברא צריך להיות מופנה תמיד אל הקב"ה. אם ישנה איזושהי מחיצה דקה בין הנברא לקב"ה, זוהי כבר בחינה של "תמונה". ההתקשרות האמיתית לבורא עולם, היא באותה נקודה שאין מחיצה כלל וכלל בין הנברא לבוראו. הפניית מבט כלשהו, על נברא כלשהו, כנקודת ממוצע - נכונה רק ביחס לגילוי מהו רצונו יתברך. אבל עצם ההתקשרות הינה התקשרות ישירה בין הנברא לבוראו. אשר על כן, כל דבר המהווה חציצה להתקשרות זו יש לסלקו. ההכנה בת שלושת ימים שקדמה למתן תורה, בעומק זהו סילוק של כל בחינה של צורה, בחינה של דמות, בחינה של מעמיד שנותן מקום למחיצה בין הנברא לבורא. בעצם, ההתקשרות של הבורא לנברא, היא מצד אותה נקודה פנימית שאין בה גדר, אין בה תפיסה, אין בה אחיזה. וכאשר מנסים להעמיד את כל ההתקשרות עם הקב"ה דרך נקודה נתפסת - בין אם זה אדם שהוא 'אמצעי', ובין אם אלו מעשים המהווים אמצעים - זוהי מניעה מלהתקשר באמת לקב"ה. כל כח הגבול שנמצא, בכל האופנים: הן בנפש, הן בזמן, הן במקום - הוא רק כלי לחלק מעבודת הבורא, אבל עצם עומק ההתקשרות לבורא ית' היא ללא מחיצות, ללא כלים, ללא הבנה, ללא תפיסה, ללא ממוצע. "אליו ולא רק למידותיו"! "מידותיו" זו אותה נקודה שישנו ממוצע כביכול בין הקב"ה לנבראים. אלו הן כל ה"מידות". אבל מה שמתגלה בנקודה של "אליו ולא רק למידותיו" זו אותה נקודה של התקשרות לקב"ה להדיא, בלי ממוצע בין הבורא לנברא. בעצם, נקודה זו היא הנקודה הקשה ביותר לנברא. נברא מטבעו מחפש נקודה שיש לו בה אחיזה, שיש לו בו תפיסה, והוא מחפש זאת באופנים שונים: באדם מסוים, במעשים, בכח מקבל, בכח משפיע, בהשכלה - כל אחד ואחד לפי נפשו. ובאמת, סך כל קיצור האופנים הוא עשרה, אבל מצד התפרדותם רבים הם עד למאוד. כל נפש ונפש מוצאת לעצמה איזו נקודת אחיזה שדרכה היא נאחזת כביכול בנקודת התקשרות. יש וההתקשרות נמצאת לגמרי במצב של שבירה, והיא כבר אינה התקשרות לקב"ה, ויש וההתקשרות היא בקב"ה, אבל דרך כלים מכלים שונים.אך באמת, ההתקשרות היא אליו ולא למידותיו! אם כן מידות למה? אלא שרצונו יתברך שנפעל וננהג על פי המידות, שנקיים את גדרי התורה שהם לפי המידות וכו'. אבל עומק ההתקשרות שבנפש היא אליו יתברך, ובנוסף על כך ישנה ההתקשרות למידותיו וכל ההנהגה התלויה בכך. זהו בעצם מה ששלמה המע"ה קרא תגר על כל מעשה בראשית: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". שבעה פעמים "הבל". בעצם ישנם עשרה פעמים "הבל", אלא שהוא דיבר רק מצד הז' הנתפסים יותר, אבל בעומק, ודאי שיש עשרה פעמים הבל.העומק של ההבל הוא אותה נקודה, שאדם צריך לתפוס את הקב"ה. המידות הן עשרה, וכאשר האדם הופך את המידות להבל, הוא מקבל התקשרות לקב"ה.טבע האדם שנוח לו לשמוע דבר חידוש, לשמוע נקודה חדשה, לצפות שהנקודה החדשה תעורר אותו, תביא אותו לפן חדש, להסתכלות חדשה איך לעבוד את הקב"ה, אבל באמת "אני ה' לא שניתי" - הנקודה הפנימית של העבודה היא אותה נקודה של התקשרות פשוטה לקב"ה, ואין בה שום הסברים. יש את מציאותו ית', ולית מחשבה תפיסא ביה. את עצמותו ית' לא שייך להסביר, לא שייך להבין. וגם עומק ההתקשרות לא ניתן להסבר. אלא שעבודת האדם לעסוק בריבוי המחשבה במציאותו ית', עד אשר הקב"ה מזכהו והוא שוכן בקרבו. אז מקבל האדם את אותה התקשרות נכספת.החיפוש כל הזמן לחידוש, החיפוש לשינוי, החיפוש לנקודות מסוימות שעוד לא שמענו - בעומק הכל נובע מאותה נקודה: שמצד ההתקשרות הפשוטה לא-ל יחיד - אין נקודה של התחדשות! "החודש הזה לכם ראש חודשים" - "החודש", ההתחדשות, היא "לכם". כל נקודת ההתחדשות, נקודת השינוי, היא "לכם", אבל מצדו ית' כביכול "אני ה' לא שניתי" - אין התחדשות, אין שינוי.וכשאנו מדברים מצדו ית', הכוונה לעומק ההתקשרות שבנפש אליו ית'. ב- בנפש האדם טמונה נקודת הפניה אל השי"תכאן הנקודה צריכה בירור, ובירור החלטי! "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", ואיש לדרכו פנו, כמש"כ הזוהר הק'. כבר חמשת אלפים שבע מאות ששים וחמש שנה מתגלגלים כאן בעולם. כולנו נכללנו באדם הראשון, כולנו היינו בו, והנשמות התפרטו כל אחת ואחת לפי בחינתה. אבל כל הגלגולים הללו, כל הבירורים הללו, באים לברר נקודה אחת בלבד: האם האדם מוכן לברר את עצמו שכל חיותו תהיה רק אליו ית', ותו לא מידי!שלמות בענין זה - אין בכח האנושי להשיגה, כמש"כ המס"י בפרק הקדושה. העבודה המוטלת עלינו היא רק ההפניה לדבר, קביעת הנפש בעצם הנקודה שכל החיים ממוקדים אליו ית', ואין דבר אחר מלבד זאת!בכל אחד מהגלגולים ישנו איזה ניצוץ קטן שאדם פונה אליו ית', וזהו באמת מה שנשאר מכל אותו גלגול. אלא שלאט לאט הגלגולים הולכים ומתרבים, ומצטברים כל אותם ניצוצות, אותם חלקי נפש מכל גלגול וגלגול שאדם הפנה את עצמו אליו ית' ולא לדברים אחרים, וכך, מכל הגלגולים שעבר כל אחד ואחד - הן בעלמא הדין והן בעלמא דאתי מצד ה"ילכו מחיל אל חיל" - נוצרת שלמות קומת הנפש. כח שפנה לזולתו - צריך תיקון, ואותם חלקי הנפש שפנו רק אליו יתברך, הם אלו החלקים שיקומו בתחיית המתים. תחיית המתים, כלומר: אותה נקודה שהנפש פונה אליו יתברך ומחפשת רק אותו יתברך ולא דברים אחרים. אותם חלקי נפש שבוררו, שפנו רק אליו ית' - הם גופא תחיית המתים, ותו לא.והנה, עברנו כבר את ה'רובו ככולו' של השית אלפי שנין, ואותה נקודה של פניה אליו יתברך - כל אותם כוחות שנצטברו בכל הגלגולים - הכל כבר נמצא בנפש כל אחד ואחד, אבל בהעלם. ועבודת אנשי דורנו היא בבחינת "מכה בפטיש" - להוציא את ההעלם לגילוי, לברר את כל כוחות הנפש שאינם פונים אלא אליו ית'. החיפוש של נקודת האמצעי נמצא בכל דור ודור, כל אחד ואחד לפי עניינו, וההבנה שצריכים אמצעים ולא לפנות אליו יתברך, היא נקודת השבירה של כל הדורות.אלא שבהכרח "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" (דברים ד, ל). כל יחיד ויחיד מגיע למצבים של "בצר לך" - הן בגשמיות הן ברוחניות - ובשעה זו הוא פונה לצדיק פלוני ולבעל מופת אלמוני - ואין מושיע. ואז, בצר לו, פונה האדם אליו יתברך! ובאמת, זוהי כל נקודת החיות שלו. מעבר לזה אין לו שום חיות אחרת. ג- "לית אתר פנוי מיניה" - גם בנפשו של אדםכאן מגיעה נקודת הבירור שעל כל נפש ונפש לברר את עצמה: האם באמת היא פונה אליו יתברך ולא לזולתו! והבירור צריך להיות אמיתי, שכן אדם מטבעו מכליל ב"אליו ולא לזולתו" כל דבר שנתפס אצלו כנקודה רוחנית. אם הוא לא פונה חס ושלום לגויים, אז הוא פונה ליהודים, והוא קורא לזה "אליו ולא לזולתו" וכו'. אבל באמת כמו שכתוב בספרים הקדושים, כל כוחות הנפש צריכים להיות מופנים "אליו ולא רק למידותיו". ומה שבכל אופן רואים אנו שישנה פניה למידות, היינו משום שמצד המצוות דאורייתא, גדרי הטבע מעידים בכך. אבל עומק הנפש היא אותה נקודה שקשורה לקב"ה בעצמו. השי"ת חותמו אמת, ועליו נאמר כביכול: "אני ה' לא שניתי". "חידוש" פירושו שאדם רוצה תוספת עליו יתברך, ובאמת עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כי הוא הכל ואינו חסר דבר. אלא שעבודת הנפש היא לקבל את נקודת האמת כמות שהיא, ולחיות אתה באמת.כשתופסים את הנקודה מצד החיצוניות, תופסים זאת כעבודת ה', או יותר גבוה כמסירות נפש, כל אחד ואחד לפי לשונו. אבל באמת, זה הרבה יותר פשוט מכך. זו אינה עבודה, ואף לא מסירות נפש. זוהי פשוט ידיעת אמיתת המציאות כמות שהיא ש"אין עוד מלבדו". העבודה היא רק לסלק את ריבוי ההבלי הבלים הנתפשים בנפש - כל מיני הבנות, כל מיני תפיסות, כל מיני הרגשים. אבל באמת עבודת ה' איננה בבחינת עבודה, זוהי "עבודת מתנה", כלומר: הכרת המציאות כמות שהיא. כמו שאדם רואה שולחן, רואה כסא, שומע קול - כך הוא חש את הקב"ה בעצם, והוא פונה אליו לא מכח יאוש ולא מכח בקשת עזרה בלבד, אלא הוא תופס את עצם המציאות שחוץ ממנו ית' אין לו בחיים כלום ואין בעצם המציאות זולתו. חידוש נובע מאותה נקודה שכביכול אדם מצמצם את הקב"ה ונותן לדבר חדש להכנס בנפש ולקבל עוד דברים, ולקבל עוד דברים ועוד... אבל אדם צריך להבין שאין עוד מלבדו! המילים "לית אתר פנוי מיניה" לא נאמרו בענין המקום בלבד, אלא על כל תפיסת הנפש של האדם, שהנפש כולה מלאה בו ית' ואין נקודה שנחללת [מלשון חלל] ממנו יתברך וניתן למלאותה בדבר אחר, אלא הכל מלא ממנו יתברך. כלומר, עיקר ה"לית אתר פנוי מיניה" אינו רק במקום, אלא הוא בנפש האדם, שהנפש מלאה רק ממנו יתברך ותו לא מידי. ואף כאשר ישנם לבושים, וגדרי התורה מחייבים את הלבושים - מצד עומק תפיסת הנפש, גדר הדבר ש"לית אתר פנוי מיניה", שהנפש פונה אליו ית'. ואף שסוכ"ס יש כאן לבושים? - מיניה וביה, הוא פונה לעולם רק אליו ית' בלבד ותו לא. דברים אלו הם עצם המציאות של הנברא, עצם התפיסה האמיתית של ההויה. אין זה חידוש או מימרא בעלמא, זהו גילוי תפיסת המציאות כמות שהיא, וכאשר זוכה האדם באמת לתפוס את הדברים ולחיות איתם, הריהו ממלא את הקב"ה בכל מכל כל אצלו בנפשו, וכל פעם שהוא מרגיש חלל והוא מחפש את החידוש, הוא מבין שנקודת החיפוש נובעת מכך שהקב"ה אינו נמצא אצלו בנפשו בגילוי ממש, וממילא נקודת ההשלמה של הדבר היא להכניס את הקב"ה ולא לחפש את החידוש [זולת בחינת "הגוף" שבכל עולם שצריכה חידוש].את המושג ההתחדשות מצינו במיעוט הירח, והוא הגיע שם מחמת החטא של "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" וכו', כידוע. מצד זה נובעת נקודת ההתחדשות."החודש הזה לכם ראש חודשים" - "לכם" לישראל, ולא לאומות העולם. כל זה נובע מהחטא הקדמון שמכוחו נעשתה התחלקות הנשמות בין נשמות ישראל לנשמות עכו"ם. מה שאין כן בנשמת אדם הראשון שהכל נכלל בבת אחת. כל נקודת ההתחדשות, כל נקודת ההתחלקות, נובעת מחוסר מילוי של פשיטות של הקב"ה. ד- השלימות היחידה - הפניה אליו ית'באמת הדברים הללו כוללים הכל, כי הוא יתברך הכל ואין זולתו. וכאשר האדם מכניס את הקב"ה בנפשו, בכל דבר ודבר - הריהו מקבל את הכל. כאשר אדם מכניס השגה, הבנה, השכלה, הרגשה, בכל ביטוי כלשהו - הוא מכניס בחינה של חלק בנפשו, כלומר יש כאן את נקודת הגבול שבנפש, והוא ממלא אותה בתוספת על מה שקיים אצלו, אבל לשלמות הוא לא מגיע.בעומק הדברים, כל נקודה צריכה להיות מלאה בהכל ולא בחלק, יש למלא את כל חלקי הנפש רק ממנו יתברך.כל הדיבורים הנאמרים, באופן כללי יש להם שלושה פנים: ישנם דיבורים שבאים למלאות את ההדרגה - עוד מדרגה רוחנית, ועוד מדרגה רוחנית וכו'. זוהי בחינת ה"יש". ישנם דיבורים שבאים למלאות את הנפש, אבל לא בתפיסה של "יש", אלא לשלול ממנה את הקבלה מנקודת ההדרגה. אין זו שלילה כפשוטו, אלא סוג של חיות, כי עצם השלילה גם היא נברא של הבורא, וזהו סוג נוסף של חיות. והסוג השלישי של הדיבורים, שהוא למעלה מכל זה, הוא מה שאדם דבק בו יתברך, וממלא את הכל בו יתברך ממש כביכול.מצד התפיסה הראשונה והשניה, "עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר" (קהלת יב, יב), ובאמת אין גבול לדיבורים ואין גבול לחידושים, בבחינת "ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים". אבל מצד הנקודה העליונה, שהיא היש האמיתי, האדם ממלא את הכל רק בדבר אחד: הוא ממלא את הכל בו יתברך, ומצד זה אין התחדשות, כי לדבר בו יתברך לא ידענו, לא שמענו, לא נדע ולא נשמע, אלא זוהי תפיסת הנפש שאדם תופס כביכול את הקב"ה, וחי אתו בכל דבר ודבר. מצד התפיסה הזו אין נקודה של 'התחדשות', אלא נקודה של 'גילוי', של אין חסר, אין נפרדות, אין נבדלות, אלא הכל מלא ממנו יתברך ממש.עוד דיבורים ועוד דיבורים. כל אחד מאתנו עבר גלגולים רבים, ושמע הרבה דברים - הן בעלמא הדין והן בעלמא דאתי בגן עדן, כל אחד לפי עניינו - אבל האם על ידי כל זה הבאנו את הגאולה? האם על ידי כל זה הגיעה שלמות לנפש? שלמות חלקית בודאי, אבל אימתי נזכה להגיע לאותה נקודה של שלמות גמורה ולא שלמות חלקית - רק כאשר נכניס את הקב"ה לתוך כל דבר, והוא לא חסר מידי. הכנסה של כל מיני רעיונות, הכנסה של כל מיני היבטים, אף שהם לכאורה נקודות אמיתיות, אבל לנקודת השלמות לא מגיעים כך! עוד ריבוי ועוד ריבוי, עוד תוספות ועוד תוספת, אבל "אליו ולא רק למידותיו". מצד המידות שייך עוד מדרגה ועוד מדרגה, וחוזר חלילה עוד פעם, עוד עשר ועוד עשר כידוע, אבל מצד הפניה אליו יתברך אין תוספת ואין חסר - וזו השלימות היחידה שישנה. ריבוי הדבורים בעצם נובע מהסטיה בנפש שאינה מקבלת את הקב"ה כמות שהוא, אלא במידותיו, ומצד מידותיו אפשר לדבר ולדבר, לחדש ולחדש. ה- בחירת האדם אם יגיע לנקודה בעצמו או ע"י הקב"האחיזת הנפש צריכה להיות לחבר את עצמה לקב"ה באמת. הקב"ה הקציב לנו זמן לכך: "שית אלפי שנין הוי עלמא", ובהכרח שכל נפש וכל נפש תגיע לאותה נקודה, השאלה היא רק אם האדם ישלול מעצמו את הדברים, או שהקב"ה ישלול זאת ממנו, אך בהכרח שהאדם יתנתק בסוף מכל הנקודות הללו, ויפנה אך ורק אליו יתברך.כפי שאמרנו, בכל דור ודור יש לאדם צרה פרטית, שמכוחה הוא מפנה כח אחד בנפשו אליו יתברך, אבל בסופו של דבר באחרית הימים, הקב"ה יביא את האדם לכך שכל כוחות הנפש יהיו מוכרחים לפנות אליו יתברך. אלא שעדיין יש לנו את הבחירה להפנות מצד עצמנו את הכוחות אליו יתברך ולא לשום דבר אחר. העבודה שבנפש היא פשוטה וברורה: כל הרהור, כל מחשבה, כל נדנוד קל בלב שהאדם מרגיש, יתבונן להיכן הוא שייך - האם הוא פונה אליו יתברך, או לזולתו? אם הפניה היא אכן אליו יתברך, יבדוק אם ישנה אפשרות להאיר או לחדד יותר פניה זו, שתהיה בחיות, שתהיה בברירות, שתהיה עם תוקף פנימי של התקשרות. ואם הוא פונה לזולתו, עליו להשיח דעתו מעוד מחשבה כזו ומעוד מחשבה כזו, ולהפנות את כל הגיגי הנפש, את כל חושי והרהורי הנפש, רק לקב"ה. נוח לו לאדם להיתפס במידות, לדבר על ענייני המצוות, כגון: ארבע מינים, סוכות, תפילין, לדבר על הארות נפלאות, שמות נפלאים וכו', מאשר להתקשר באמת לא-ל יחיד ומיוחד! ואין הכוונה שהנקודה התחתונה אינה אמת, אבל יש אמת לאמיתה, והחותם האמיתי של הקב"ה הוא אחד - אין עוד מלבדו! כל חיי הנפש כמות שהם צריך להפנותם אך ורק לקב"ה! ו- שינון בלתי פוסק של נקודת האמתבאמת, תוקף הדברים כבר נאמר, אבל "קול גדול ולא יסף", ולא פסק - צריך לחזור לאותה נקודה, בכל מהלך החיים, בכל עת ובכל שעה. הן מה שאדם מדבר עם עצמו ומתבונן בעצמו, והן מצד מה שהוא שומע מאחרים, אבל לא לסטות מנקודת האמת כמלוא נימה.ודאי שמוכרחים לקיים את גדרי התורה, ואת רצונו יתברך להדבק במידות ובגבול כפי הגדר שקבע בחכמתו ית', אבל מאידך גם בשעה שנתן הקב"ה לעמו את אותו גבול במתן תורה, מ"מ הראה להם ברורות כי ההתקשרות הפנימית צריכה להיות אך ורק אליו יתברך!!! - "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו"! לכן, נדרשת בענין זה זהירות בכל יום בכל עת ובכל שעה, כי זהו עצם החיים - להתקשר אליו יתברך ממש! אם נמאס לאדם מנקודת הדיבורים הללו, יבין מכך כי הוא עדיין נמצא בנקודת ההתחדשות בלבד, בנקודת השינוי בלבד, ולא קיבל קשר פנימי אמיתי עם הקב"ה. ואין הכוונה שאבחנה זו צריכה להוליד בו שברון לב, כי בעצם נקודה זו סותרת לעצם מציאותו של הנברא, שהוא כולו התחדשות, כולו שינוי, וקבלת נקודה שאין בה שינוי היא בעצם תרתי דסתרי למהותו. אבל הקב"ה הוא כל יכול, ובכוחו לתת לנברא דבר שסותר אותו בעצם! כמו שברא את השמים, שהם אש ומים יחדיו - כך טבע הקב"ה בנברא את האפשרות לדבק את עצמו לנקודה שאין בה שינוי ואין בה התחדשות.אשר על כן, ריבוי הדברים נובע מהיסח הדעת. החזרה צריכה להיות על אותה נקודה ברורה, להפנות את כל כוחות הנפש אליו יתברך, ולא לדבר אחר, וכאשר מתעסקים עם המידות לדעת שהוא ומידותיו חד הם, כלומר: גם את ההתקשרות למידות לקשר אליו, ולא רק למידות, ואז להפנות את כל כוחות הנפש רק אליו יתברך.אלו הדברים דברי אמת, זוהי עצם התפיסה הפנימית של החיים. כל סטיה ממנה מהווה אבידה של עצם תפיסת המציאות האמיתית שהיא השי"ת. כל נקודה צריכה להיות מכוונת לזה, מקושרת לזה ומדובקת לזה. ישנם הרבה חלקים בחלקי הנפש, וכל חלק וחלק עניינו רק להסיח את הדעת מנקודה זו, מההתדבקות לא-ל יחיד כפשוטו, כמו שכתב ה'מסילת ישרים' בתחילת ספרו, "כי כל עניני העולם, בין לטוב בין למוטב הנה הם נסיונות לאדם", כפשוטו ללא יוצא מן הכלל. ו"ענייני העולם" אין הכוונה דוקא לנעשה בעולם, כל המאורעות, אלא גם לעצם מציאות האדם, עצם נפשו, עצם כוחותיו. ז- סילוק היסח הדעת מהיחידהדבקות זו המתבארת לאורך כל דברינו, זו נקודת ההתקשרות של היחידה המתקשרת אליו יתברך. מצד התפיסה של הנפש, רוח, נשמה, גם בנשמה יש בחינה של תרי"ג, תרי"ג אברים גופניים ותרי"ג אורות כידוע, אבל זהו תרי"ג, והנשמה עצמה היא כביכול היסח הדעת ליחידה, שהיא התקשרות פשוטה לקב"ה. אדם צריך להבין שהבעצם שלו מונע ממנו את ההתקשרות לקב"ה, כפשוטו. אבל, לא הוא יצר את עצמו, אלא זו יצירה של הקב"ה, ואם הקב"ה יצר, הרי שהוא גם נתן לו את הכח לסלק את כל ההתנגדויות הללו. בכל אחד ואחד טמון כח מיוחד בנפש שהוא כח המתנגד שלו להתקשרות הפשוטה, אבל הנקודה השווה בכולם, שכולם צריכים להגיע לקשר לא-ל יחיד ומיוחד ממש ותו לא.אופן צורת ההפרעה, אופן צורת השינוי, משתנה מנפש לנפש, אבל הנקודה היא אחת. וכאשר אדם מחפש לדבק עצמו לשינוי ולחידוש בלבד, הוא מעורר בקרבו עוד יותר ועוד יותר את אותו כח מחלקי הנפש המונע ממנו מלהתקשר אליו יתברך. צריך להבין את המציאות של הנבראים. את תרי"ג העטין [עצות] כמו שכתוב בזוהר הקדוש, ניתן לתפוס בפן שאדם מדבק עצמו בעצות, אבל באמת זוהי דבקות בעצות, לא דבקות בנקודה שהעצות צריכות להוביל אותו. אבל באמת, אדם צריך להיות דבוק בו ית', אלא שישנן עצות איך להוציא את חלקי הנפש מהעולם החומרי, אבל עצם התדבקות בו יתברך היא נקודה עצמית פנימית, ותו לא מידי. הדברים צריכים להיות מבוררים בעומק הנפש לגמרי, שהפניה צריכה להיות אליו יתברך. ובאמת אפשר לחזור על הדברים עשר פעמים, ומאה ואלף ועשרת אלפים ומליון ויותר מזה. אין נקודה שלא באה להסיח את דעת האדם מנקודת האמת. וכאשר אדם תופס אותה בצורה הלא נכונה, אפילו אם זו נקודה רוחנית, היא מסיחה את דעתו מנקודת ההתקשרות. אבל כאשר תופסים אותה במבט הנכון, אז מבינים שהקב"ה נותן לאדם נסיון להתדבק במידות, שהן התרי"ג עטין, וכדי לעמוד בנסיון זה עליו להשיג שהוא ית' ומידותיו חד, והוא ורצונו חד.בדברים שדברנו עד עתה כללנו את עומק הנקודה הפנימית של נפש כל אחד ואחד שהיא ההתקשרות הגמורה בקב"ה, אלא שכל אחד צריך לפעמים עצות פרטיות, אין להינצל מחלקי הנפש שלו שחלקם בשבירה, חלקם בטומאה ח"ו - כל אחד לפי עניינו. אבל הנקודה הפנימית אחת היא, ואינה משתנית מנפש לנפש: התדבקות בו יתברך! ח- הסרת העלם אי ידיעת האמתדברנו את הדברים, למען העמדת נקודה אחת פשוטה: הקב"ה שם אותנו בעולם, והוא רוצה שנחזור אליו לגמרי. יש באדם שני סוגי העלמים: יש העלם שהוא לא יודע את האמת, ויש העלם שהוא יודע את האמת, אלא שקשה לו להגיע לאמת מכח המניעים.כאן באנו לברר את הנקודה הראשונה שתהיה ברורה לכל אחד ואחד. חלק גדול מהבלבולים שבנפש, אולי צריך להוסיף את זה ואולי צריך להוסיף גם את זה, כל אחד לפי ענינו. הנקודה הזאת צריכה להיות ברורה: אדם צריך לפנות אליו יתברך. ואף אם כתוב בגמרא שילך אצל חכם שיבקש עליו רחמים, גם אז, בנוסף לפניה אל החכם הוא פונה אל הקב"ה, כמו אסתר שפנתה אל אחשורוש. אין הכוונה שהיא לא דיברה עם אחשורוש, אך כשמבינים שהוא ומידותיו חד, הרי גם כאשר מדברים עם המידות - ופעמים זו מידה הנקראת "צדיק יסוד עולם" - פונים אל הקב"ה. אין הכוונה חס ושלום לעקור את המידות, כי לא זה רצונו יתברך, אלא הכוונה להבין שהפניה למידות היא פניה אליו יתברך, ובשעת הפניה למידות המחשבה מדובקת בו יתברך בלבד. האדם חי איתו יתברך ואליו הוא פונה, אלא שהוא מקיים את דברי תורה ודברי חז"ל, ומאמין וחש שהוא ומידותיו חד הם. יותר מזה קשה לנפש לדבר, קשה לפה לבטא. "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" - מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן יכולה לשמוע. אבל מוכרחים לקבל את הנקודה הפנימית העומדת מאחורי כל הדברים - לייחד את הנפש רק אליו יתברך. ככל שהדיבורים נתנו כלי ביטוי השתדלנו לבטאות, אבל כאשר אדם מטהר את עצמו, מזכך את נפשו, הוא מקבל את הנקודה הפנימית מהקב"ה בעצמו, את ההתקשרות האמיתית אליו יתברך ותו לא.אלו הם הדברים שצריכים לעמוד בנפש האדם: לחבר את עצמו לא-ל יחיד ומיוחד, ולא לפנות את עצמו ממנו יתברך לעד ולעולמי עולמים. ואל יסבור ויחשוב האדם שהנסיונות מסתיימים כאן בעולם הזה, אלא שצורת הנסיונות הולכת ומשתנה, וממילא זאת הזכירה צריכה להיות עומדת בפני האדם לא רק בהאי עלמא, אלא גם בזמן יציאת הנשמה, גם בשעה שהוא כבר יצא מן העולם ומוליכין אותו, עליו לפנות אל הקב"ה בכל עת ובכל שעה, ולא לפנות לזולתו!ואף אם "זולתו" מציע הצעות נוראות!! ישנם כמה וכמה מעשים מגדולי הצדיקים שהיו פעמים שהם דחו גילויים אפילו מפי אליהו הנביא, כי הם רצו לשמוע את הקב"ה בעצמו!! ודאי שצריך בירור בכל אופן ואופן, אבל הנקודה צריכה להיות מבוררת שפונים לקב"ה. וגם לעתיד, לאחר מיתה, גם מעומק השאול - אם ח"ו הגיע לשם - פנייתו של האדם צריכה להיות אל בורא העולם. ואם הוא נמצא בגן עדן, גם משם יפנה לקב"ה. החיפוש היחיד שבנפש, התשוקה היחידה שבנפש, היא להתכלל בו יתברך, "ואני קרבת אלקים לי טוב". לכלול את כל כולו ממש רק בקב"ה.הדברים נראים כחזרה, אבל באמת יותר מזה אין, אלו החיים, זאת המציאות! זהו כביכול מה שהקב"ה נותן לנברא - להתכלל בו יתברך. אי אפשר להשיג זאת, אי אפשר לתפוס זאת, אבל יש לנו אמונה בזה, "כי חלק ה' עמו" להתכלל בקב"ה ממש, בכל חלקי החיים.יתן הקב"ה ויזכו כל יחיד ויחיד, הכנסת ישראל כולה וכל הנבראים כולם, לקבל את נקודת ההתקשרות בשלימות, עד שנגיע לזמן בו "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
|
