|
א- גילויו של משיח - יש ואין בבת אחתכפי שנתבאר לעיל, ההבדל בגימטריא בין משה למשיח, הוא שלש עשרה - בגימטריא אחד. משה - שמ"ה, משיח - שנ"ח, וההפרש ביניהם - י"ג. הן הנה הדברים שביארנו בענין השלש עשרה הכולל את העשרה של היש, ואת השלשה של האין.כלומר, משיח יבוא לגלות את האחדות של היש והאין בבת אחת, וזהו כח האחדות בעצם. מצד התפיסה שישנה כיום, לפני משיח - והיא התפיסה התחתונה יותר - ישנה צורה של מדרגות: היש למטה, והאין על גביו. אבל כאשר תחזור בחינת ההשתוות, כלומר ההתכללות בשורש, אז יתגלה שאין זו צורה של הדרגה זה על גבי זה, אלה שניהם שווים. ומה שעתה נתפס אצלנו שהיש הוא תחתון והאין עליון יותר, משיח יגלה את שניהם בבת אחת. כשמבינים ש"החכמה מאין תמצא", הרי שיש מקור ושורש, ויש את ההתפשטות, ואז נתפס האין כנקודה עליונה, והיש כנקודה תחתונה היונקת מהשורש העליון. מה שאין כן גילויו של משיח יהיה, שהיש והאין הם אחד, הכח המחיה והכח השולל בעצם הם אחדות פשוטה. ממילא, לא שייך בהם ענין של הדרגה, אלא יש כאן גילוי המהות בעצם.דברים אלו מקבילים ליסוד הכתוב בספרים, שמצד הגילוי של השית אלפי שנין, זוהי בחינה של היושר, ששם יש את ההדרגה. משא"כ גילוי של משיח, ומכאן ואילך עד סוף האלף העשירי, זוהי בחינה של העיגולים. ונתמקד בחלק הנוגע לענייננו - הגילוי עד משיח הוא גילוי של הדרגה, שהאין יותר עליון והיש יותר תחתון, והחכמה מאין תמצא. משיח בא לומר שהיש והאין בעצם הם אחד. הם עיגולים, אין שם מדרגות כלל, וזה גופא הגילוי של האחדות הפשוטה.
ב- כל השגה מושגת רק כדי לשלול אותהעומק הדברים נראה כך: מצד סדר ההשגה הנתפסת אצלנו בשית אלפי שנין, תחילה משיג האדם את היש, ולאחר מכן הופך היש לאין, והוא משיג יש חדש. משיח בא לגלות את נקודת הפנימיות - וממילא שזוהי צורת ההשגה [כי כל יחס של גילוי הוא ביחס להשגה] - שהנפש מקבלת את היש ואת האין בבת אחת. וזאת מכיון שהיש והאין שורשם אחד, אלא שמצד ההתקבלות שלהם בשית אלפי שנין, האדם מקבל קודם את האין ואח"כ את היש, או להיפך - קודם את היש ולאחר מכן את האין. אמנם, מצד ההשגה בימות משיח, היש והאין באים בבת אחת. העשה ולא תעשה - אחד הם! "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום", "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" דייקא, זכור - עשה, שמור - לא תעשה, אחדות לוחות ראשונות עם לוחות שניות. והיינו כדברינו, שמצד קבלת המקבל, הוא איננו מקבל את היש בנפרד, ואת האין לאחר השגת היש, או את המקור של האין ואחר כך את ההתפשטות, את היש. אלא הוא משיג את היש ואת האין בבת אחת. זהו עומק הגילוי של משיח שמשם ואילך מתחיל האלף השביעי, השמיני וכו', עד סוף האלף העשירי: כאשר ההשגה היא יש ולאחר מכן היא אין, כפי שזה נתפס מצד הזמן של השתא, הרי שהאדם תופס ביש מסויים, אלא שלאחר מכן כאשר הוא מתעלה, כל מעבר מיש ליש מכריח אין, ביטול ההשגה הקודמת, השכחה שלמעלה מהזכירה, ואז הוא מקבל יש עליון יותר וההשגה הקודמת, הנמוכה יותר, מקבלת זילותא בעיניו. זוהי הבחינה הנקראת "הבל", הוא כבר לא מרגיש טעם בדבר וכו', ואז הוא מקבל את הנקודה הבאה, את המקיפים שהיו לו עד עתה, ומעתה הופכים לפנימיים, וזהו היש החדש. אולם כל זה עד גילוי משיח. משיח בא לגלות את היש ואת האין בבת אחת, וכאשר היש יהיה יחד עם האין בבת אחת, יתפוס האדם שכל הגילוי של היש הוא על מנת לשלול אותו. כאשר היש מאיר בפני עצמו ולאחר זמן מגיע האין, הרי בשעה שהיש נתפס, הוא נתפס כיש של השגה, ולאחר שמגיע האין, גם אז תופס האדם שהאין בא למטרת שלילת היש התחתון והשגת היש העליון יותר. אבל כאשר צורת ההשגה בנפש היא של יש ואין בבת אחת, הוא מבין שכל השגה שהוא משיג, אינה בכדי להתדבק בה, אלא כדי לשלול את עצמה.זהו העומק הפנימי של המושג שזכרנו לעיל - אין-יש-אין - כלומר: היש כל כולו אינו אלא היכי תמצי לגלות שהוא בעצם אין. כוונת הדברים, שכל השגה שאדם משיג, הוא תופס שהשיגה על מנת לשלול אותה. וטעם הדבר פשוט, כי הרי לית מחשבה תפיסא ביה, ואם כן כל השגה שיש לאדם, בעצם מעלימה ממנו את אמיתת ההשגה של לית מחשבה תפיסא ביה, את ההתדבקות בלא ידע, את התדבקות בעולם שנקרא עולם מלשון העלם.בפשיטות תופסים שהעולם נקרא "עולם" מלשון העלם, מלשון כיסוי, עולם היוצר נסיונות, יוצר בלבול וכו'. אבל בעומק הפנימי, העולם נקרא העלם מלשון חיוב - עבודת האדם בכל עולם ועולם לדבק את עצמו בנקודה הנעלמת הטמונה בתוך העולם, שהיא נקודת הלא ידע, ועל שם זה נקרא העולם מלשון העלם. בכל עולם ועולם, אף כשאדם עולה מעולם לעולם, תמיד עבודתו היא לדבק את עצמו בנקודה הנעלמת, ולא בנקודה המושגת, כי התדבקות בנקודה המושגת שוללת את ההתדבקות השלימה בלית מחשבה תפיסא ביה. וכאשר האדם משיג שעיקר ההתדבקות היא בנקודת הלית מחשבה תפיסא ביה, שבעצם זה גילוי של משיח, פועל יוצא מזה שהוא תופס, שכל השגה שהשיג היא בכדי לשלול אותה ולא כדי להתדבק בה.
ג- התכללות כח המחשבה שבאדםסדר הדברים, כפי שמבואר בכתבי האריז"ל, שמהאלף השביעי מתחיל להתגלות העולם שלמעלה מהכ"ב אותיות - באלף השביעי מתגלה האות ה', באלף השמיני מתגלה כבר צורה יותר דקה של אות, באלף התשיעי מתגלה צורה עוד יותר דקה של אות וכו', וכפי שביאר האריז"ל את כל צורת ההשתלשלות מלמעלה למטה, והן הן הדברים מלמטה למעלה - אבל עומק ההשגה, כפי שידוע בספה"ק הוא, שאף כשאדם חושב, הוא חושב באותיות. גם המחשבה היא מחשבה בצורה של אותיות [ואף שהדברים נעלמים מתפיסת בן אנוש, אבל נאמנים עלינו דברי חז"ל].מה קורה כאשר מתגלה ההתעלות שלמעלה מן האותיות? אז אי אפשר לחשוב! כיון שכל המציאות של המחשבה היא רק מצד האותיות, ממילא כאשר האותיות מתכללות בצורה שכתב האריז"ל - נעלמת מהאדם כל מציאות המחשבה. לא שהוא במיקרה לא חושב, אלא כח החושב בעצם שבו מגיע לנקודת ההתכללות. וזהו כל גילויו של משיח שמתחיל ברדל"א, שהוא הגילוי שבעצם האור הוא לא ידע. ומכאן ואילך מגיעה נקודת ההתכללות.
ד- משיח יגלה שכל התורה נקראת כמקשה אחתנברר את הדברים. כל צורת הבנין שאנו מכירים, היא בנין של אורות וכלים. לדוגמא: התורה היא אור, והעולמות הינם כלים. מהי נקודת השינוי שמשיח בא לגלות? הוא בא לגלות שהאורות שהיו עד עכשיו הם כלים ולא אורות. אנחנו תופסים את הכ"ב אותיות ככ"ב אורות. כל הצירופים של גלגל הרל"א צירופים שישנם, פנים ואחור, לעולם הננו עוסקים בצירוף אותיות. כל שילוב של שמות הוא בעצם צירוף של אותיות. אנחנו תופסים את האורות כאותיות. אולם כל זה מצד ההשגה של קודם ביאת המשיח. משיח בא לגלות שהאותיות הם כלים בלבד, והאור הוא לא ידע. [ואף שבודאי גם השתא אין האותיות האור עצמו אלא כלי לאור, מ"מ אנו אוחזים באור רק ע"י הכלי, ע"י הצורה, ע"י הדעת, כפי שיבואר להלן].מה יוצר לאות צורה של אות ומה יוצר מבנה של מילה? זוהי נקודת הדעת. הדעת המבדלת יוצרת את המציאות שעד כאן מילה ראשונה, ומכאן מתחילה המילה השניה, וכן עד כאן התפשטות הקוים של האותיות, ומכאן ואילך הם אינם מתפשטים. הבעל שם טוב הק' כתב, שמשיח בא לגלות צירוף חדש בתורה. מה כוונת הדברים? הצירוף שמשיח בא לגלות הוא, כיצד לקרוא את כל התורה כולה בלי שום הפסק, כמילה אחת בלבד. הוא לא בא לגלות צירוף של הפסק חדש, שזהו סוג של דעת יותר עליונה, מה שנקרא דעת הנעלמת, דעת דרדל"א, אלא הוא בא לגלות את האין, שכל התורה כולה נקראת כמקשה אחת, אין שום הפסק מ"בראשית ברא" עד "לעיני כל ישראל", כל האותיות מחוברות.עומק הענין: משיח בא לגלות שהכלים שהיו עד עכשיו, הופכים ל"אין", והאורות שהיו לנו עד עכשיו הם בעצם כלים ולא אורות. האור שמשיח בא לגלות הוא אור חדש, "אור חדש על ציון תאיר", והיינו האור של הלא ידע. זהו אור שאין בו התחלקות. ומה, אם כן, יהיו הכלים אז? - האותיות תהפוכנה להיות כלים לאור של לא ידע. "כלי" הוא מלשון כלות, מלשון התכללות, כי תכליתן היא לכלול את האותיות בלא ידע. וזה כל הסדר שזכר האריז"ל: באלף השביעי, השמיני והתשיעי ישנה עדיין איזושהי בחינה של אותיות, אבל הכ"ב אותיות כבר התחילו להתכלל, עד השלימות באלף העשירי שאז אין אות כלל.אבל עבודתנו היא להבין, שמה שקוראים אנו כיום כ"ב אורות, מה שנקרא בפינו כיום "תורה אור", בעצם אלו כלים ולא אורות, ואזי יתגלה ה"מאור שבתורה" שהוא בחינת לא ידע. וזה מה שמשיח בא לגלות: תורה העשויה כמקשה אחת, ללא שום התחלקות של אותיות, כלומר למעלה בעצם מנקודת האותיות, למעלה מנקודת הדעת המבדלת היוצרת את האותיות, ואז יתגלה שהאור שישנו הוא רק אור של "לא ידע". וכל זה יימשך עד סוף האלף העשירי, שאז ייכללו הכלים - האותיות - באורות, שהם לא ידע גמור, וממילא שוב לא תהיה צורה של אותיות כלל.כיום משיגים אנו את התורה בצורת אש שחורה על גבי אש לבנה. משיח יבוא לגלות את האש הלבנה לבדה, כלומר את ההתכלות של האש השחורה בלבנה, ולא בצורה של זה על גב זה. במובן החיצוני אנו תופסים את הלובן כרחמים רבים, כרחמים בלי גבול, כהעדר של דין. אבל בעומק זהו גילוי של צורת תפיסה בלי נקודה של צמצום. האותיות הם בעצם נקודת הצמצום, נקודת הגבול, נקודת הצורה. יש צורה לדבר, ואם יש לו צורה, יש לו גבול. כשאומרים שמשיח בא לגלות את ה"לבן" שבתורה, פירוש הדבר שהוא בא לגלות את הנקודה שאין לה גבול, וזהו האור של ה"לא ידע". "אור חדש על ציון תאיר". הוא בא לגלות שהכלים שישנם עתה הם אותם אורות שהיו. הדבקות בנפש, הגילוי בנפש לאותה נקודה של לית מחשבה תפיסא ביה - זהו בעצם אורו של משיח.
ה- דוקא בארציות מושגת ידיעת הבוראישנם עשר ספירות, עשרה תיקונים, עשרה לבושים, כמו שכתב ב"פתח אליהו". אבל להדיא כתוב שהקב"ה נמצא בתוכם. עד נקודת גילוי של משיח הננו עוסקים בעשרה תיקונים של כל עולם ועולם לפי בחינתו, ואנחנו קוראים לכך "ספירות" מלשון "ספיר", מלשון הארה. משיח בא לגלות שהספירות הם כלים, מלשון מספר, וישנה נקודה שהיא למעלה מנקודת המספר, למעלה מנקודת ההתחלקות. מה שעד עכשיו נתפס אצלנו כ"ספירה" מלשון ספיר, ייתפס אצלנו אז רק ככלי. ואף שכבר השתא ידעינן כן, מ"מ זהו רק גילוי שכלי בבחינת מקיף, ולא גילוי בלב בבחינת פנימי.בדברי המקובלים מובא נידון שלם למי יש להתפלל: להתפלל לספירות? להתפלל לקב"ה? לאור א"ס ששורה בספירות? וכו'. כל המבוכה שישנה בזה נובעת מהנקודה שזכרנו, כי מצד מצבנו כיום הננו תופסים את האור העליון ביותר בספירות, אבל באמת האור האמיתי הוא אורו של הקב"ה שהוא אין סוף. יתירה מזו: גם לאור של האין סוף איננו מתפללים, אלא מתפללים אנו לבלתי נודע. אור של אין סוף, בעומק ביאורו הוא כפי שהספירות תופסות את האין סוף, והרי מצד הכלים נתפס אצלם האין סוף כאור אין סופי, כהארה אין סופית, הארה לא נודעת.אבל באמת כל זה הוא מצד תפיסת הכלים, אבל באמת עצם המושג "אור" הוא כבר סוג מסוים של אחיזה, וא"כ לא אליו אנו מתפללים, אלא לקב"ה, ללית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם תופסים אנו את הקב"ה כאור אין סופי, הרי שיצרנו איזושהי התפסה [או אור זך בתכלית הזַכּוּת, תהיינה ההגדרות אשר תהיינה], כבר נתנו לכך איזושהי הגדרה של תפיסה ואחיזה. וזה ברור שכל הלשונות הללו אינן אלא בבחינת משלים מחמת העדר אפשרות להשתמש ולהסביר דבר בלי ביטויים, כמו שמאריך הרמח"ל. אבל בעצם, הגדרות אלו עלולות להביא את האדם לטעות. וח"ו לתפוס את לשון "אור" אין סוף כפשוטו ולהתפלל אליו.בעומק הדברים, "לא ידע" הוא לא אור, הוא העלם. לכן אי אפשר להגדיר אותו כאור אין סוף. מה שאנחנו קוראים אותו אור אין סוף, הוא ביחס להשגה שאנחנו תופסים כל דבר כאורות, כספירות, כהארה, וממילא אנו אומרים שיש אור שהוא אין סוף, או לחילופין עצם כך שידעינן שלא ידעינן, עצם ידיעה זו נקראת "אור". משיח בא לגלות את ה"ישת חשך סתרו" - את ההסתר, את החושך, וכמו שאמרו חז"ל (ב"ר ח, א): "וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים - זו רוחו של מלך המשיח". וכבר ביאר הרמב"ן ש"חושך על פני תהום" אין הכוונה לחושך הנברא שאנו מכירים, אלא זהו החושך היסודי שלמעלה מן האור, זוהי אותה נקודה של "ישת חושך סתרו", של "עולם" מלשון העלם. "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איכה ג, ו), דייקא כאן, במחשכים, הושיבנו הקב"ה, שכן רק כאן ניתן להשיג את הבורא! בעולמות עליונים שבהם ישנם רק אורות, ואין שם גילוי מבורר לנקודת ההעלם - שם ישנה רק הארה של זיו, אבל הקב"ה עצמו אינו מושג שם. ודייקא כאן, בעוה"ז, אפשר להשיג את הקב"ה. "לדעת בארץ דרכך" - דוקא כאן בארץ, בארציות, מושגת ידיעת הבורא ית'. שער הנו"ן מתגלה דוקא כאן בארץ, ומשיח גם הוא נמצא בארץ ולא בשמים, ותחיית המתים תהיה כאן, וכל השבעה רועים ירדו לארץ בדייקא, כי נקודת ההעלם היא כאן ולא שם! ועצם הגילוי שישנו שם, הוא ההעלם הגדול ביותר שיכול להיות, שכן בשעה שנתפס אדם לספירה, להארה, נעלמת ממנו הנקודה שלמעלה מהתפיסה. אבל כאשר נמצא האדם במקום שההארות נעלמות, ישנן ב' אפשרויות: או שח"ו הוא נופל למטה מן ההארה, אבל מאידך בכוחו להתעלות לנקודה שלמעלה מההארה, לתפוס את עצמו בעולם שהוא העלם גמור. אין לך העלם גמור יותר מעולם העשיה, מקום בו נמצאות ג' הקליפות הטמאות. אין ספק שהמקום הכי נעלם הוא העולם הזה, ודוקא כאן, בתוך ההעלם הכי גדול - יכול אדם לדבק את עצמו בהויה הנעלמת ביותר שישנה, שהיא הבורא ית"ש. כאן, בעוה"ז, אין אור שמפריע. העוה"ז כמעט כולו חושך, ובפרט בעקבתא דמשיחא שכבר כמעט כל האורות הסתלקו, ונשאר מהם רק ניצוץ דק מן הדק - דווקא בדור כזה, בדור שכולו חייב, משיח בא. דור שכולו חייב זוהי נקודת העלם גמורה, וכאשר יש את ההעלם הגמור, דייקא משם יכול אדם לדבק את עצמו ב"ישת חשך סתרו", בנקודה הנעלמת. כל בהירות, כל ספירה, כל הארה, היא בעצם סתירה לגילוי שלמעלה מהמושג הנקרא אור. אף שכבר הספירות עצמן כביכול מקבלות מאור האין סוף, כשלהבת הקשורה בגחלת, כפי ההגדרות שישנן - אבל הן מקבלות מאור אין סופי, הם תופסים את האין סוף כאור. בעולם הזה ישנה אפשרות לתפוס את הקב"ה כלית מחשבה תפיסא ביה כלל. האור לא נתפס כאן, וכאשר האור לא נתפס, אדם יכול לבקוע ולהגיע אל הנקודה הנעלמת שלמעלה מהמושג הנקרא אור.
ו- "גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא""ויהי אור" נאמר רק אחרי שכבר היתה בעולם מציאות ההתחלה של "ישת חשך סתרו". כלומר, הסדר היה: קודם "חושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", ודייקא לאחר מכן "ויהי אור". "וחושך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים" זוהי הנקודה שלמעלה מהאור, השורש העליון של הכל, ועל האור הזה כתוב ש"גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא". כאן טמונה נקודה עמוקה עד למאוד. בפשטות אנו תופסים ש"גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא", זהו האור שבעזרתו רואים מסוף העולם ועד סופו, כמו שכתוב על אדם הראשון. אבל באמת, כוונת הדברים כך היא: "גנזו הקב"ה" - הוא גילה שהאור הזה הוא אור שצריך לגנוז אותו, לכלול אותו בתוך החושך! ומי משיג זאת? "הצדיקים לעתיד לבוא" - הצדיק משיג שאור זה הוא נקודת הגניזה, נקודת העלם. לא כפשוטו שגנזו לצדיקים על מנת להשתמש בו, אלא שהשגת הצדיקים לעתיד לבוא היא, שאת האור הזה צריך לגנוז! מה שתופסים אנו כיום שאור זה הוא נקודת הפעולה, נקודת השימוש, נקודת ההשגה - הצדיק משיג שצריך לגנזו, כלומר: יש לכלול אותו בתוך החושך.אולם ישנו פירוש נוסף לדברי חז"ל אלו - "גנזו לצדיקים לעתיד לבוא": הקב"ה גנז את הצדיקים גופא! אין לך בעולם הארה גדולה יותר מהצדיק. "הוא זיוה, הוא הודה, הוא הדרה", כמו שכתוב על יעקב אבינו. צדיקים מאירים את העולם בצדקותם, והקב"ה "גנזו לצדיקים" - את הצדיקים עצמם."מכה אשר אינה כתובה בתורה - זו מיתת צדיקים". ומדוע היא אינה כתובה בתורה? כי היא למעלה מן התורה המושגת לנו השתא. היא אותה נקודה שה'תורה אור' נכללת במאור. בעצם, המאור הוא למעלה ממושגי האור, ואשר על כן הוא נקרא "מאור", רק כיון שכיום עדיין אין לנו תפיסה בנקודה שלמעלה מן האור, לכן אנו קוראים לו "מאור" - שממנו יוצא אור. אבל באמת הוא למעלה מגדר של אור ומגדר של מקור לאור. זהו "גנזו לצדיקים לעתיד לבוא" - גניזת הצדיקים, שהיא המכה אשר אינה כתובה בתורה: פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. כאן מתברר שזיו שכינתו ית' שמתגלה, הוא בעצם נקודת ההעלם לנקודה הבאה שהיא כביכול הלית מחשבה תפיסא ביה. יש כאן את ההתדבקות בנקודה הנעלמת הפנימית העליונה, - לית מחשבה תפיסא ביה. זה הגילוי שמשיח בא לגלות. עד משיח אנחנו תופסים שככל שהדעת של האדם רחבה יותר, עליונה יותר ומשגת יותר, זוהי מעלה. ואת חכמתו של שלמה המלך ע"ה, שהיה "חכם מכל אדם" אנחנו תופסים כמעלה עליונה ביותר. אבל שלמה המלך עצמו, בשורשו התחבר ל"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג). זוהי נקודת ההתחברות של שלמה המלך ע"ה אל ה"לעתיד לבוא", ושם יהיה הגילוי ש"הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", ואין מקום כלל לנקודת השגה. הלית מחשבה תפיסא ביה, הוא בעצם הגילוי שמשיח בא לגלות. אין הכוונה שעד שיבוא משיח איננו יודעים זאת. ודאי שהדבר כתוב כבר קודם. אלא שבזמן משיח הבנה זו תיתפס בנפש, הנפש כולה תאחז בנקודה של לית מחשבה תפיסא ביה.
ז- עומק הגילוי המונח בתחיית המתיםבפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" מונח רמז נוסף: "רפ"ח-מת" (כתבי האר"י), כי בעצם משיח בא לגלות את סוד המיתה. הצדיק נקרא חי, ומשיח בא לגלות את סוד תחיית המתים. בפשטות אנחנו תופסים זאת כגילוי החיים של המת, "תחיית המתים" - חיות של המת. אבל בעומק מונח הרבה יותר מזה: משיח יגלה את סוד המיתה, את סוד האי-השגה! את ההבדל בין חי למת אנו תופסים, שהחי יש לו תנועה, יש לו השגה, משא"כ המת הוא נקודת דומם נטולת כח השגה. תחיית המתים היא הגילוי על כך שהחיים הם בעצם מיתה. זהו דבר עמוק עד למאוד: החיים מצד עצמותם הם ביטול, וההגדרה של ביטול זו בחינה של מת. בשבעת המלכים אשר מלכו בארץ אדום כתוב על כל אחד "וימלוך - וימת, וימלוך - וימת", עד שבסופו של דבר נאמר: "וימת בעל חנן בן עכבור וימלוך תחתיו הדר" (בראשית לו, לט). "הדר" הוא עלמא דתיקון, שלא נאמר בו מיתה, כידוע מהאריז"ל. בעצם, ה"וימת" שבמלכים הוא הנקרא 'תוהו דקדושה', כמו שהביא בעל התניא בשם האריז"ל, שכשם שיש תוהו דשבירה, כך יש תוהו דתיקון. תוהו דתיקון זו אותה נקודה של שבירת הכלים. הכלים הם האותיות, ושבירת הכלים של האותיות, זו ההתעלות למעלה מעולם המחשבה. כיום ישנם כלים, כלומר אותיות, ואם יש אותיות - ישנה אחיזה, ישנה השגה. שבירת הכלים דתיקון פירושה, שנשברו כלי האחיזה - האותיות - ולכך הן מתכללות בשורשן, וממילא ניתן להגיע ללית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אין אחיזה.המלך "הדר" הוא עלמא דתיקון, כי הוא נתפס אצלנו עתה כתיקון. אבל לעתיד לבוא ייהפך תיקון זה בחזרה לתוהו-ובוהו דתיקון. תכלית הבנין ותיקונו היא הפיכתו בחזרה לשבירה. שבירת הכלים בשורשה, זה גופא עלמא דתיקון שיש. האִי השגה, הלא ידע - זוהי נקודת הפנימיות שמשיח מגלה.
ח- סוד ה"ונהפוך הוא"נמצא אם כן, שמה שכיום יש לנו אורות וכלים, ואנו תופסים את האורות כנקודות של רוחניות, ואת הגשמיות ככלים, ובכל עולם ועולם נקודת ההשגה הפנימית נקראת אור, ונקודת החיצוניות שאינה משגת נקראת נקודת הכלי - משיח בא לגלות את סוד ה"ונהפוך הוא": דוקא הנקודה הלא מושגת היא היא האור, ואילו הנקודה המושגת היא הכלי! התפיסה הפשוטה היא, שהתכלית לזכך את הכלי שישיג את ההשגה הפנימית. משיח בא לגלות את ההיפך, שהתכלית היא שהאור יבטל את השגתו ויתכלל בנקודה הלא מושגת, בכלי. זהו הסוד של "ונהפוך הוא" בעומק הפנימי - שהכלים והאורות מתהפכים. תפיסתנו היא שה"אשת חיל" היא חושך, היא חומר, היא נקודת העלם, שקועה בנקודה הנעלמת. אולם ב"אשת חיל עטרת בעלה" מתגלה, שהנקודה הנעלמת היא היא בעצם הנקודה העליונה למעלה מהזכירה, מהזכר.המושגים "זכר" ו"נקבה" ביאורם כך: "זכר" הוא מלשון זכירה, ו"נקבה" היא מלשון נקב, מלשון חסר, דבר שאינו שלם. אנחנו תופסים היום שהזכירה היא הנקודה העליונה, והחסר הוא הנקודה התחתונה. "אשת חיל עטרת בעלה" בא לגלות את ההיפך, שהזכירה היא נקודה של אחיזה, של תפיסה. משא"כ חסר, זו אותה נקודה של התדבקות בנקודה הלא מושגת, בנקודה הנעלמת מאיתנו. לא מסתכלים על החצי המלא, אלא על החצי החסר, ומדבקים את עצמנו לחצי החסר. זהו סוד ענין הנקבה שהיא בחינת נקב. אין הכוונה שיש לה נקב, אלא שהאדם מדבק את עצמו אל הנקודה הנחללת [נחללת מלשון חלל] והחסרה שבו - בנקודה הלא נתפסת, הלא מושגת. לכן לעתיד לבוא היא נקראת "אשת חיל עטרת בעלה", מפני שכאן מונחת האחיזה באותה נקודה שאינה מושגת ואינה נתפסת. ומה שעד עכשיו דבר שאינו נתפס היה נחשב שלילי ואילו הדבר הנתפס נחשב חיובי - משיח בא לגלות את הנקודה ההפוכה, שהאחיזה היא השלילית, והאי אחיזה - כלומר ההתדבקות לנקודה הנעלמת - היא הנקודה הרצויה.
ט- יש ואין בבת אחתזהו "יש ואין בבת אחת". כיום תופסים אנו שהיש היא הנקודה, ההשגה היא הנקודה, והאין היא הנקודה הנעלמת מאיתנו ואינה מושגת, ועבודתנו להפוך כל אין - ליש. אולם משיח בא לגלות יש ואין בבת אחת, כלומר: הוא בא לגלות שכל יש, כל אחיזה - תכליתה לגלותה כאין. נמצא אם כן, שכאשר מאירים בנפש האין והיש בבת אחת, הרי אף שיש לאדם השגה, אבל הוא תופס שלא זו הנקודה, הוא תופס שהידע הוא לא ידע, כמו שזכרנו. הפנמת הסתכלות זו באורות ובכלים יחדיו, זוהי עבודת ארבעת אלפים השנים העליונות. אבל בעצם, אור זה מאיר באלפים הללו, וניתן להגיע להכרה שכל תכלית ההשגה היא תכלית של אַיִן, של אי השגה, כי מאיר באדם בגילוי שהתכלית היא ההתדבקות בנקודה הלא מושגת, בנקודה של הלית מחשבה תפיסא ביה כלל.[כפי שאמרנו, אנחנו משתמשים בביטוי "הארה" כי אין לנו ביטוי אחר, אבל בעצם זהו גילוי של חושך, אלא שכך הוא שיגרא דלישנא שלנו מצד הגלות כעת]. עכ"פ משיח בא לגלות שההתדבקות של הנפש היא בנקודה הנעלמת, בנקודה הלא מושגת, ושעבוד האורות לכלול אותם בנקודה הלא מושגת. זהו גילויו של משיח: יש ואין בבת אחת.
י- משיח - "ירום ונשא וגבוה" למעלה ממדרגת עבדכאן נכנסים אנו לנקודה נוספת, עמוקה יותר. בעצם, כח השלילה הוא כח הליצנות, בחינת עמלק. ו"זה לעומת זה עשה אלקים": יש את הליצנות - העמלק - דטומאה, שהיא נקודת השלילה השוללת כביכול את הקדושה בעצם, אבל יש את הליצנות דקדושה, "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת כוכבים" (מגילה כה ע"ב). ליצנותא דע"ז זוהי ליצנות מכל ה'יש', מכל אחיזה ומכל תפיסה. "עבודה זרה" זו "עבודה שהיא זרה לו", כמו שאמרו חז"ל. כל נקודה שאדם מגיע לתפיסה שהעבודה הזו זרה לו - זוהי ליצנות דקדושה, האין דקדושה.משה רבינו נקרא עבד ה', ונאמר עליו "משה עבדי מת". משא"כ משיח, הוא לא נקרא "משיח עבדי", אלא "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד" (ישעיה נב, יג). אחרי ה"ירום ונישא וגבוה מאד", הוא כבר לא "עבדי", הוא למעלה מעבד! במדרגה זו הוא משיג לא רק את הדעת הגלויה, אלא גם את הדעת הנעלמת. ובדקות יותר, למעלה מן הדעת כלל, בסוד כתר דרדל"א. הוא נעשה מרומם וגבוה יותר, למעלה מכל נקודה של השכלה. ומה הוא משיג? הוא משיג את ההתדבקות בנקודה הנעלמת, בנקודה הלא מושגת, הוא למעלה מה"ישכיל עבדי". "עבד" זו אותה נקודה הנתפסת מצד משה, מצד ההשגה, ואז האדם משיג שהוא עובד את הקב"ה. אבל כאשר האדם נמצא בנקודה הנעלמת, שם נאמר: "איני יודע באיזה מהם חפץ" (בראשית רבה ב, ה), היינו, לא ברור באלו מעשים חפץ יותר הקב"ה - במעשיהם של צדיקים או במעשיהם של רשעים. מצד ה"איני יודע באיזה מהם חפץ", מצד ה"לא ידע" - אדם אינו יכול לתפוס את עצמו שהוא עובד את הקב"ה והשני לא!ישנו גילוי של "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג, יח). אבל אחרי כן יהיה גילוי נוסף, עליון יותר: "איני יודע באיזה מהם חפץ". כאשר אדם מתעלה למעלה מעולם הרצון הכללי שביררנו בפרקים הקודמים [שעולם הרצון ועולם החפץ, ועשרה לשונות של תשוקה חד הם], אז מגיעים ל"איני יודע באיזה מהם חפץ". שם לא שייך לקרוא למשיח "עבדי". כולם ברורים, כולם קדושים, יש כאן את הנקודה של הגילוי שלמעלה מנקודת העבדות.
יא- גילוי ה'אין' - לא שה'יש' שקר, אלא שאינו מושגזהו בעצם המושג ליצנות דקדושה, ההבל דקדושה, התוהו דקדושה. מה שאצלנו נתפס כיום כנקודה הנוראה - משיח בא לגלות ש"כל העדה כולם קדושים". וזה גם בעצם עומק ענין אהבת ישראל, וביותר הרחבה - אהבת הברואים כולם. כי מצד הנקודה המושגת, תופסים אנו שיש רשע ויש צדיק, וממילא הצדיק הוא עובד והרשע ח"ו בעל עבירה - מלשון "מעבר לנהר", כלומר הוא איננו דבוק בהקב"ה, הוא לא עובד את הקב"ה כביכול. אבל מצד הנקודה הפנימית הנעלמת, כל מה שנתפס אצלנו כ"יש", באה ליצנותא דקדושה ושוללת אותו. אילו לא היינו תופסים היום שיש צדיק ויש רשע, לא היה צריך לשלול שום דבר. השלילה נובעת מאותה אחיזה של השית אלפי שנין שאנחנו תופסים.והגילוי של היש והאין בבת אחת כפי שביארנו, אין הכוונה שהאין שולל את היש, והוא למעלה מן היש, אלא האין והיש הם בבת אחת, וכפי שביררנו שאת הדעת של הגלות איננו תופסים כשקר, אלא תופסים אותה כלא מושגת. לא שהיא שקר. שקר הוא כבר סוג של השגה. האין דקדושה שבא לשלול את היש, אין פירושו שהוא בא לשלול אותו שאינו נכון, אלא בא לגלות שהיש אינו מושג.זו נקודה חשובה עד מאוד, כי אם תופסים שהאין שולל את היש, הרי שכביכול כל החיים היו בטעות, וח"ו מלומר כן. זאת התורה לא תהא מוחלפת! אלא האין בא רק לגלות שהדעת עצמה היא לא ידע, כמו שביררנו. זוהי נקודת ההתאחדות של האין והיש בבת אחת שנכללים. אבל האין בא ביחס ליש. עולם של שלילה בא רק בשעה שישנה מציאות של יש, אולם אם אין יש לא צריך לשלול.
יב- האלף העשירי מגלה את סוד שלילת השלילהנמצא, שה"אחד" שדיברנו עליו עד עתה, שהוא גילוי האחדות, הוא גילוי של אחד ביחס לשלילה שביש. למעלה מכל זאת יש את הכח השולל את השלילה. מהו? זו אותה נקודה האומרת שאין צורך לשלול את היש. כאשר האחיזה היא למעלה מהיש בעצם, אין צורך לשלול אותו. כאשר תופסים את היש כיש עצמי, יש צורך לשלול אותו. אבל כאשר מאירה אצלנו ההארה שהיש אינו יש עצמי וכל יש הוא אין - שוב אין צורך לשלול אותו. זהו סוד האלף העשירי. כפי שבעשרה ספירות שאנו מכירים יש את המקיף, ויש גם את המקיף דמקיף - כך גם באלפים זה כך. האלף העשירי - המקיף דמקיף - בא לגלות גילוי בנפש שאין צורך לשלול את השלילה. האלף השביעי, השמיני והתשיעי, הם בחינת אותם שלשה שמות שהזכרנו: שם, עצם ושורש כל השורשים, שכולם עולמות של שלילה. אולם האלף עשירי בא לגלות שאין צורך כלל לשלול את השלילה. שלילת השלילה איננה ענין שכלי, אלא ענין של השגה בעצם של הנפש, שהנפש איננה מרגישה שהיש נתפס כיש עצמי, אלא הוא אין, וממילא היא איננה צריכה לשלול את השלילה. השגה זו היא בעצם לעולם בבחינת 'צבת בצבת עשויה' - צריך לשלול את השלילה, וצריך לשלול את השלילה של השלילה וכן הלאה וכו'. והיכן זה נגמר? - כאן מגיע סוד ההתכללות שהוא דילוג. כאשר אדם מגיע לנקודה שהוא לא תופס שום נקודה של יש, וכולו לא ידע גמור - אז הוא מגיע להתכללות הפשוטה באין סוף. זהו סוד הדבקות ביש האמיתי, וביותר עומק זהו סוד ההתכללות וגילוי ההויה אמיתית של היש האמיתי, שהוא האין סוף. נמצא אם כן, שהנקודה היסודית בה נחלק הגילוי של עד משיח מגילויו של משיח כך היא: עד גילויו של משיח, ה'ידע' הוא אור, והכלי שצריכים להפוך אותו ל'ידע', והעדר הדעת נקראת "רוח שטות" - "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג ע"א). משיח בא לגלות את ההיפך הגמור - שה'לא ידע' הוא האור, ה'ידע' הוא הכלי שצריך לכלול אותו בתוך האור, והגילוי הוא: יש ואין בבת אחת, שכל ידע מאיר באור של אין, ואי אפשר להיאחז בידע מצד עצמו. זה סוד הכלים של האלף השביעי ואילך. האלף העשירי מגלה את הנקודה היותר פנימית בנפש - את השלילה של השלילה. כלומר בעומק, העדר תפיסה של היש כיש עצמי נקראת שלילה של השלילה, שאין צריך לשלול אותו. כאשר הנפש תופסת מיד את הדבר כיש ואין בבת אחת, אין צורך לשלול את היש. זוהי שלילה של השלילה. וזהו סוד הדילוג, של ההתכללות בקב"ה שהוא היש האמיתי.נמצא אם כן שהשלילה עצמה היא סוג של יש. שלילה ששוללת באה בעצם לשלול את היחס של היש, ממילא גם היא בהכרח סוג מסוים של יש - אף שהוא בודאי יש עדין יותר ודק יותר מהיש עצמו, אולם עצם כך שהוא שולל את הדבר, בהכרח שהוא סוג של יש, סוג של נברא.
יג- דבקות ב"אתה הוא עד שלא נברא העולם"עבודתנו להגיע לפשיטות הגמורה, היא להגיע לנקודה של "אתה הוא עד שלא נברא העולם". אם לא נברא העולם, ממילא אין עבודה של שלילה, כי כביכול אע"פ שאין מושג של זמן, אבל כשאנחנו מתייחסים אל הזמן שלפני העשרת אלפים שנה הללו, באותו זמן לא היה צריך לשלול שום דבר, אלא היה את ה"אין עוד מלבדו" כפשוטו. ההתדבקות בנקודה הנעלמת של ה"אין עוד מלבדו", של ה"אתה הוא עד שלא נברא העולם" בלי יחס של "נברא העולם" - זו אותה נקודה שלמעלה מעולמות השלילה בכלל. אין צורך לשלול שם כלום!! הצורך לשלול הוא רק מצד ה"אתה הוא משנברא העולם", ואז העבודה לא לתפוס את העולם כיש עצמי אלא כיש ואין בבת אחת וכו', כמו שדיברנו. אבל בעומק של כל נפש ונפש מונחת נקודת האלוקות של ה"ושכנתי בתוכם", ובאלוקות נאמר: "אתה הוא עד שלא נברא העולם". כאשר האור הזה מאיר בנפש האדם, הוא מדבק את עצמו בנקודה הנעלמת של הלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ושם אין שום נקודה של שלילה, כי היא למעלה מהאופן של ה"משנברא העולם", היא קדמה לעולם. נמצא, שהאדם אין לו במה לדבק את עצמו זולת לבורא ית"ש, כי עד שנברא העולם, חוץ מהבורא אין כלום, והבורא הוא לית מחשבה תפיסא ביה. וזהו סוד הלא ידע גמור! כל זמן שיש לאדם יחס כלשהו לעולם - בין אם זה יחס של יש ואפילו יחס של שלילת היש, יש ואין בבת אחת, או יחס של שלילה של שלילת היש - נפשו נמצאת עדיין בנקודה של חיבור לעולם.
יד- ההשגה עצמה - ב"אתה הוא עד שלא נברא העולם"והנה ברור הדבר, שאף שנקודה זו ניתן לעורר אותה בנפש, אבל כיום הרי נמצאים אנו בסוף האלף השישי, ואין לנו אפשרות לחבר את עצמנו לגמרי לנקודה של "אתה הוא עד שלא נברא העולם", כי הרי זהו סוד הזמן שמביא את הכליון. בינתיים הננו בעלי גוף, ולאחר מכן תהיה תחיית המתים, ואז יהיו לנו את הכלים הזכים, כמו שדברנו. אמם, עבודתנו היא שהאור [בלשון מושאל, כמו שדברנו], יהיה בבחינת "אתה הוא עד שלא נברא העולם", בבחינת "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", מלשון נגיעה כמ"ש בספה"ק, ועבודתנו לגעת באור זה. זוהי הנקודה היותר גבוהה מכל מה שדיברנו עד כה. כל האמור לעיל, הוא כשעדיין ישנו יחס למציאות כלשהי של נברא, אבל בעצם, הנקודה הפנימית היא גילוי של אלוקות, ובאלוקות נאמר: "אתה הוא עד שלא נברא העולם". כל זמן שלא מאירה באדם נקודת האלוקות כפשוטה, יש לו דבקות בכל מיני עולמות - דבקות בשית אלפי שנין, דבקות באלף השביעי וכו', כל אחד לפי עניינו - ומ"מ הוא מדבק את עצמו בנקודה של "משנברא העולם". העבודה המוטלת עלינו היא להגיע לנקודה הפשוטה ביותר, שהיא התכלית האמיתית - "אין עוד מלבדו" כפשוטו, "|אתה הוא עד שלא נברא העולם".כל הדברים שדברנו עד כה אינם אלא בבחינת כלים כיצד לשלול את ההפרעות להשגה זו, אבל ההשגה כמות שהיא בעצמה, אין לה שום שייכות לדיבורים! זהו "אתה הוא עד שלא נברא העולם", ואם כן לא צריך לשלול כלום.
טו- צפייה לגילוי הבורא ית'!בדקות, הצפייה תמיד היא שיבוא משיח, אבל בעצם אדם צריך לחכות עד כי "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (מלאכי ג, א). לא מחכים למשיח, מחכים לקב"ה!וזה דק מן הדק עד אין נבדק. צפיית האדם צריכה להיות לקב"ה. הוא מצפה למשיח, בודאי. ח"ו שלא מצפים למשיח - "בכל יום אחכה לו שיבוא". אבל מצפים למשיח בתור היכי תמצי של זיכוך הכלים, כדי לזכות לעיקר ההתגלות: "פתאם יבוא אדון אל היכלו" - מחכים לגילויו של הקב"ה. בפשוטו תופסים, שמשיח יגלה את הבורא, ובודאי שזה נכון. אבל בעומק, הגילוי התכליתי הוא לא גילוי של משיח, הוא בסה"כ שלב בשלבי הגילויים. הגילוי האמיתי הוא: "יבוא אל היכלו אדון" - "אתה הוא עד שלא נברא העולם", אלא שמשיח יעזור לזיכוך הכלים שלא יפריעו לגילוי, אבל הצפייה הפנימית של הנפש היא להתגלות האלוקות בקרבו - בלבו ובלב כל הנבראים כולם. אין הכוונה לגילויים של אלוקות חיצונית. לא לצפות לאדם שהוא יהא משיח. הצפייה האמיתית של הנפש היא לגילוי הבורא ית', אלא שהכלים לכך היום הם ע"י גילוי של 'תורה אור', של הדעת, ולאחר מכן בגילוי של לא ידע, וזה יהיה זיכוך. אבל הצפייה בעומק הפנימי היא יותר משניהם, ל"אתה הוא עד שלא נברא העולם", לצפות לקב"ה כמות שהוא, ללית מחשבה תפיסא ביה כלל, ממילא אין שלילה כלל.זוהי הנקודה הפנימית שאפשר לעורר אותה, ולזה לא יעזרו כל הנקודות החיצוניות. שם צריך כלי של השתוקקות פנימית, לרצות את הקב"ה ולצפות לגילוי של "ושכנתי בתוכם". סוף כל סוף ההשגה בזה היא בבחינת מתנה, ואינה תלויה כלל בעמל, שכן כפי שביארנו היא למעלה מן העבדות. אלא עבודת האדם היא לשלול ולשלול, אבל איך הוא ישיג את הנקודה הנעלמת? כאן כביכול צריך כלי, והכלי הוא צפייה לגילוי של הקב"ה אצלו. אם אדם מצפה כביכול רק למשיח, הרי שבסופו של דבר ישיג את המשיח. נו, ומה הלאה? כשם שאנחנו מבינים שהכלי להשגת המשיח הוא צפייה לבואו - "בכל יום אחכה לו שיבוא", ו"אחכה לו" איננו ענין חיצוני, אלא זוהי הכנה של הכלי לאור, וככל שיש באדם את הכלי של "אחכה לו", כך יאיר בקרבו אורו של משיח - כן הדבר כשאנו מדברים על הנקודה היותר עליונה, העבודה של אחכה לו בכל יום - לקב"ה, לגילוי בקרבו של האדם: מצד אחד אדם עובד כל הזמן לשלול ולשלול את ההשגות, ומאידך הוא מדבק את עצמו כל הזמן לתשוקה מתי אזכה שהקב"ה יאיר בקרבו, ובזה מכין הוא בקרבו כלי להשראת השכינה – להשראת הבורא. סוף כל סוף, זוהי מתנה. "עד יערה עלינו רוח ממרום" (ישעיה לב, טו). הקב"ה נותן כפי מחשבתו ודעתו של בורא ולא כפי דעתם של נבראים, והעבודה מצדנו היא להגיע לנקודה הנעלמת ביותר, שהיא הקב"ה, ולהשתוקק רק אליה, ולדעת שכל שאר השלבים, עם כל הנקודות הכי עליונות שיהיו, הם רק בבחינת כלים להבאת האדם אל אותה נקודה נעלמת ונכספת.
|
