|
א- קבלת עדות - מגדרי הפסק ולא בירור המציאותישנה חקירה ידועה באחרונים לגבי דין עדות. התורה אומרת: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו), והשאלה היא: האם אנחנו מאמינים שכך המציאות היתה, כלומר: התורה אומרת לנו להאמין שכך היה, או שזהו גדר בגדרי הפסק, אבל אין כאן כל נאמנות על עצם המציאות [וידועים דברי הגרע"א בזה וכו']. בעומק, בדקות, כל דבר ודבר בעולם, הוא גדר בגדרי התורה שכך יש לנהוג! כשאדם שומע עדים המעידים על מעשה שהוא עצמו לא ראהו בעיניו, אף שבפועל הוא נוהג כפי מאמרם של העדים - שכן כך הם גדרי התורה - מ"מ עדיין יתכן שהמציאות היתה הפוכה. ראיה לכך הוא דין הכחשה בעדות. כידוע, אם כת אחת של עדים מעידה עדות מסוימת, ועדותה התקבלה, ולאחר מכן באה כת נוספת של עדים ומכחישה את עדות הכת הראשונה - העדות מוכחשת ושוב איננו מאמינים לראשונים. והנה, אם נאמנות הכת הראשונה היתה על עצם המציאות, הרי שע"י קבלת עדותם, המציאות כבר היתה מבוררת, וא"כ כיצד לאחר מכן, כשמגיעים שני עדים ומכחישים את העדות, הננו מתחילים להיות מסופקים [בהכחשה, ובהזמה זו וודאות] במה שלפני כן היה ברור לנו כמציאות! אבל אם גדר הדברים הוא, שבקבלת העדות איננו מתייחסים כלל לשאלה מהי המציאות האמיתית, אלא זהו רק גדר בגדרי הפסק כיצד לנהוג - נמצא, שבתחילה, כשבאו שני העדים, גדר הפסק היה כך, ולאחר מכן כשבאו שני עדים נוספים שהכחישו או הזימו - השתנה גדר הפסק. אבל ביחס למציאות, מעולם לא היה נידון, מעולם לא היה ספק, וממילא אין לנו שום סתירה בין שתי כתות העדים.
ב- האמת אינה נתפסת ע"י בשר ודם!וצריך האדם להבין, שבעומק, יסוד זה נוגע לכל מהלך החיים. אדם נתקל לפעמים בסתירה במציאות. אך באמת, סתירה היא רק מה שנחשב כסותר בגדרי התורה. עד כמה שהסתירה אינה סותרת בגדרי התורה, אין מקום לסתירה כלל, גם אם הדבר נראה כסותר! כי כשם שבעדות זוהי רק עדות שכך יש לפסוק ולנהוג בהנהגה המעשית, אבל אין כאן נאמנות על עצם המציאות - בעומק, גם כשאדם רואה את הדברים בעצמו, עליו לדעת, שהוא רואה את הדברים עד כמה שיש כאן יחס להנהגה המעשית שלו, אבל אין כאן יחס לאמיתת המציאות כמות שהיא! ישאל השואל: אם כן ח"ו התורה פלסתר, שהרי עפ"י אותה עדות שהוכחשה אח"כ נפסקה כאן הנהגה מעשית שהיא בעצם סותרת את המציאות האמיתית!אולם ידועים דברי הבעש"ט הק' על הפסוק: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שכתב הזוהר הקדוש: "דא רזא דגלגולין", והיינו שפעמים קורה שעדים אומרים עדות, ואח"כ באו עדים אחרים ומזימים אותם, והעדים עצמם יודעים שהמזימים שקרנים, אבל בגדרי התורה כת האחרונה נאמנת, ועומד לו העד מהכת הראשונה וחושב לעצמו: לכאורה יצא מכאן משפט מעוקם, לא אמיתי, שהרי את האמת אני יודע, והמציאות כאן, שזיכו את החייב וחייבו את הזכאי!על זה בא הזוהר ואומר: "דא רזא דגילגוליא", כלומר: אף שבאמת כעת המציאות היתה הפוכה, אך מחמת שבגלגול הקודם הזכאי היה חייב והחייב היה זכאי, על מנת להשלים את הדברים, נפסקה כאן ההלכה בניגוד למציאות. ונמצא, שאף שהעדות מצד עצמה איננה אמת, אבל היא מביאה לנקודת האמת!אך לאמיתו של דבר, כל האמור כאן אינו אלא בחיצונית. בפנימיות, גם אם לא היה ידוע לנו ענין הגלגולים, וגם באופן שאין גלגולים - אין לכך כל משמעות! האמת היא אמת שאינה נתפסת, אמת שאינה מושגת, אמת שהיא חותם של הבורא, היא למעלה מנקודת ההשגה שלנו. ממילא, אף אם רואים אנו שההנהגה של התורה סותרת למציאות, עלינו להאמין שהקב"ה אמת, ותורתו אמת. ואשר על כן, אף אם הנהגת התורה סותרת למציאות, זו אמת! לפעמים איננו מסוגלים להבין איך יתכן שזו אמת, איך שני הדברים יכולים להסתדר יחדיו. הנה התורה אומרת כך והמציאות מורה ההיפך. ומצינו לכך כמה וכמה דוגמאות בדברי חז"ל, כגון בסדרי מהלכי הכוכבים והמזלות, שנחלקו חכמי אומות העולם עם חכמי ישראל, והאמת מצד המציאות נראית כחכמי אומות העולם, וגם חז"ל עצמם אומרים זאת. ואמנם ישנן גם תשובות שכתבו חכמינו ז"ל [שיש מהלך פנימי, ויש מהלך חיצוני וכו'], ובודאי שהכל אמת. אבל ביותר עומק, ישנה אמת שאינה מושגת לנבראים כלל, וזוהי האמת של הקב"ה. וצריך אדם לדעת, שאפילו אם החוש סותר את אותה אמת, אפילו שהוא רואה בעצם הפוך, עליו לשעבד את עצמו לנקודת האמת, ולהכיר שנקודת האמת היא למעלה מנקודת השגתו. נמצא אם כן, שהאמת היא אמת של הבורא, אמת שאינה נתפסת, ועלינו מוטלת העבודה להתבטל כלפי אמת זו. זהו סוד ה"אמת ואמונה". ישנה אמת שהיא חס ושלום מנותקת מהאמונה, וישנה אמת שהיא חלק מהאמונה. אמת שרואים אותה בעיניים, שומעים אותה באוזניים, שממששים אותה, היא אמת בלי אמונה לכאורה, כי אדם רואה את הדברים ומשיגם בשכלו. אמת של אמונה פירושו שהוא מאמין שזו אמת. בשלב מתקדם יותר על האדם להאמין שגם מה שהוא רואה זו "אמת של אמונה" וגם מה שהוא שומע זו "אמת של אמונה", אבל ראשית כל עליו לדעת שיש אמת שהיא אמונה, וזוהי אמת שאינה מושגת, ורק לאחר מכן יעמול לשעבד גם את כל חושיו לאותה נקודת אמת.
ג- "כי אשב בחושך ה' אור לי"יכולים שני אנשים לעמוד באותו מקום, להביט על אותו חפץ ולראות שני דברים שונים. כל אחד רואה מה שהוא צריך לראות. כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, וכך גם חושיהם שונים. וכל זאת, משום שהקב"ה נותן לכל אדם לראות את מה שהוא צריך לראות, הוא נותן לאדם לשמוע מה שהוא צריך לשמוע וכו', כדי שינהג בהנהגה שלו כפי החושים שנתנו לו. אבל כשם שאדם מאמין שניתנו לו חושים כאלה מהבורא, כך עליו להאמין שישנם חושים אחרים. יש למעלה מהחוש של הנבראים בכלל, והכל אמת, אבל אמת של בורא. מצד האמת של הנבראים זה סתירה, זה לא נתפס, אבל יש אמת של יושב בסתר עליון - הקב"ה."כי אשב בחושך ה' אור לי" (מיכה ז, ח) - "בחושך" דייקא!! ו"חושך" כאן אין הכוונה לחושך גשמי אלא לחושך פנימי שהוא מקום הסתירות. כאשר אין סתירה יש אור, כאשר יש סתירה זהו מצב של חושך. ודוקא אז, בשעה ש"אשב בחושך" - "ה' אור לי"! המציאות של הבריאה כולה היא: "יושב בסתר... בצל ש-די" - כשמצויים בתוך ההסתר, דוקא שם מרגישים את ה"ה' אור לי", נכנסים מתחת כנפי השכינה!ידוע שהכתר בבחינה העליונה זו הבחינה של שער הנו"ן, ושם הוא הסתר. הכל נסתר, נעלם. אבל דוקא שם, בתוך ההסתר הגדול - ניתן למצוא את הקב"ה! למטה מזה, אדם מוצא את עצמו, את הלבושים, ואפילו מוצא אלוקות, אבל ההשגה בבחינת "לית מחשבה תפיסא ביה", ההתדבקות בבורא - היא באותה נקודה של "יושב בסתר עליון"! למילה "סתר" כמה משמעויות: לשון הסתרה, לשון סתירת בנין, וכן לשון סתירה - כשני דברים הסותרים זה את זה. כל זמן שאדם תופס שישנה אמת אחת והיא מוחלטת, הריהו נמצא כביכול במהלך שאין סתירות, וגם אם ישנן סתירות, הוא תופס שזו בעיה בו, שהוא לא משיג, אבל באמת אין כאן סתירה. כשאדם חי במהלך חיים כזה - הוא עדיין רחוק בעצם מהשגת הקב"ה! הכח לחיות עם סתירות - הוא רק בכח האמונה! כי השכל הרי לא מבין: או זה או זה? זהו בעצם כח ההבדלה, כח המוחין, כח הדעת. אבל האמונה מאמינה ששניהם אמת, וממילא אינה בורחת מהסתירה, אלא חיה עם הסתירה, וכשהיא חיה עם הסתירה - אז בכוחה להיות דבוקה בקב"ה! כשמתבוננים בפשיטות רואים זאת בבירור. האדם נברא עם נשמה וגוף, והם תרתי דסתרי. זוהי בחינת "מפליא לעשות", כדברי הרמ"א הנודעים. ובעצם, זוהי כל מציאות הבריאה: סתירה! זה לא פרט קטן, זו אינה 'בעיה' או 'הפרעה', זוהי המציאות של הבריאה! המציאות של הבריאה היא חפצא של סתירה! המלחמות שישנן בבריאה, ההתנגשויות וכו' - כל אלו מהוים חלק מאותה נקודה שהיא עצם מציאות הבריאה כולה.
ד- סוד האמונה - לחיות עם סתירות"כשביקש הקב"ה לברך את ישראל, לא מצא כלי שהוא מחזיק כל הברכות לברכן בו אלא השלום" (דברים רבה ה, טו).ואיך באמת יהיה שלום? מה שכתוב בימות משיח "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיהו יא, ו), הוא דוקא מצד ה"צדיק באמונתו יחיה". האמונה - היא בחינת משיח! לא מצד ההתיישבות השכלית, אלא שכאשר ישנה אמונה, יכולה הסתירה לקבל תפיסה ממשית שהאדם יכול להתחבר אליה. "וגר זאב עם כבש" הכוונה היא שהסתירה תהיה בהתיישבות בנפש. אין הכוונה שתהיה תשובה לסתירה, אלא שלא יהיה מקום להפרעה של הסתירה בנפש, מכח שלמות האמונה. ישנה מדרגה למעלה מזה - התיישבות של הסתירה, אבל הנקודה הראשונה והאחרונה [בסוד מלכות מלתתא מלכות מלעילא, נעוץ סופן בתחילתן, אמונה - אמת - אמונה] היא: עצם המציאות שהסתירה מקבלת מקום של נייחא בנפש. באופן טבעי הסתירה מולידה העדר של מנוחה. אדם רוצה בירור, הבנה, השגה, וכאשר יש לו סתירה - אין לו מנוחה. אין שמחה - מנוחה - כהתרת הספקות.אבל באמת, כאשר הסתירה נמצאת בנקודת שלמות, שם ישנה מנוחה דייקא, וזו גופא ההתרה של הספק! כאשר אדם רוצה להבין - הסתירה מולידה אצלו ספק, אבל כאשר האדם מאמין בשני הצדדים - אין לו ספק, כי שניהם נכונים.האי, 'שניהם נכונים' זו סתירה?כשאדם מבין או כך או כך, הדבר יוצר אצלו ספק האם צד זה אמת והצד השני טעות, או שמא הפוך: זה אמת וזה טעות. התרת הספקות האמיתית, היא האמונה בשני הצדדים, בשתי האפשרויות כמו שהן, ואעפ"י שהן סותרות אחת את רעותה - כאן טמון סוד האמונה! כאשר אדם תופס את חושיו כחוש של מציאות, הוא תמה: איך יכול להיות שאני רואה כך והשני רואה הפוך? איך יכול להיות שאני חושב כך והשני חושב הפוך? ובשלמא במחשבה הוא עוד מבין: "דעותיהם שונות"... אך כידוע למבינים, המחשבה משתלשלת עד העשיה, וכשם שבמחשבה חושבים הפוך - גם במציאות רואים הפוך. הראיה היא הנקודה התחתונה של המח, ההתפשטות של המח, ואם במח חושבים הפוך, גם בראיה בפועל רואים הפוך. כך בנויה כל הבריאה: כל הזמן ישנם ניגודים, סתירות. כאשר כאן יום - שם לילה, ואח"כ זה מתהפך. ואם אדם ישאל: מה עכשיו, יום או לילה? אם יענה לילה, זו אינה אמת מוחלטת, שהרי ישנו מקום שכעת יום, ואם יענה יום - הרי כאן לילה עכשיו. מהי, אם כן, התשובה האמיתית? שכעת גם יום גם לילה!! אלא שבדוגמא הזו יש לאדם "נייחא" עם הסתירה, כי במקום הזה כעת יום, ובמקום השני לילה, אבל באמת בעומק, אדם צריך להאמין שכעת גם יום וגם לילה ביחד!ישנו מקום שהדברים ניתנים להבנה. אבל בעומק פנימה, כל החיים הם סתירה, דבר נעלם. ה"העלם" מתראה בצורה של דברים הסותרים זה את זה. כשישנם שני עדים המכחישים זה את זה, בהכרח שהמציאות אינה מבוררת לנו. ומכאן עלינו ללמוד שגם כשישנה רק כת אחת, לא לברר מהי המציאות באנו, אלא לברר מהו רצונו יתברך שננהג בהנהגה המעשית! בירור המציאות כמות שהיא לא ניתן לנו לעולם, אין כזה דבר! בירור שייך רק לאין סוף! המציאות היא נעלמת, בלתי נתפסת, בלתי מושגת, והחושים אינם אלא כלים כדי לקיים את רצונו יתברך בהנהגה בפועל. כשם שהעדות היא כלי להנהגה המעשית, ואינה נאמנות על המציאות האמיתית, כך גם חוש הראיה העצמי שבאדם, ושאר כל ארבעת חושים, הם חושים המסייעים לאדם איך לנהוג, ולא לברר לו את אמיתת המציאות שזה לא ניתן לעולם, שכן אמיתת המציאות היא מאיתו יתברך, והוא בלתי נתפס ובלתי מושג, לא ישיגהו שום רעיון, שום שכליות.
ה- לאדם אין השגה במציאות האמיתיתאיתא בספה"ק ש"אמת" הוא ראש, תוך וסוף [א - האות הראשונה, מ - האמצעית, ת - האות הסופית]. ואף שכל הנבראים בעלי גבול - הגבול של כל אחד מהם שונה: אצל הצדיק הגבול רחב יותר, אצל הבינוני פחות וכו'. נמצא, שה'ראש' של כל אחד וה'סוף' של כל אחד - וממילא גם האמצע - אינו שווה. לכל אחד יש שטח אחר. אין אמת אחת! האמת היא כלפי אותו אדם - מהו הראש, מהו הסוף ומהו האמצע שלו, אבל כיון שהשטח משתנה אצל כל אחד, ממילא הראש, הסוף והאמצע גם הם משתנים. אם כן, האמת היא אמת עבור הנפש הפרטית, כלומר: האמת של האדם הפרטי היא האמת שרצונו יתברך שבה הוא ינהג, אבל אין זו תפיסת אמיתת המציאות כמות שהיא. זו צריכה להיות ההסתכלות הפנימית על כל מציאות הבריאה: אין לתפוס את הבריאה כמציאות שיכולה להיות מושגת. היא לא מושגת! כל כלי וכל השגה שניתן לנו, הוא בסה"כ שביל - דרך - להגיע אל האמונה. זהו שביל שדרכו יודע האדם כיצד הקב"ה רוצה שהוא ינהג, או כדי להעמידו בנסיון, או עבור הנהגה חיובית וכו' שזה עצמו צריך בירור. אבל מעבר לאותה נקודת בירור בצורת העבודה המעשית, אין לאדם שום השגה במציאות האמיתית! ובעומק יותר, כשרואים אנו שבתורה מוזכרים נסים, כדוגמת המטה שנהפך לנחש וכו', בפשטות אנו תופסים שהיה זה מטה שנהפך לנחש וחזר ונהפך למטה. אבל בעומק, לא הדבר עצמו התהפך, אלא השינוי של הנס הוא שינוי בראיה של הרואה! לאדם היה נראה שהמטה נהפך לנחש ולהיפך. וגם אם כולם רואים - אה"נ השתנתה אצל כולם הראיה, אבל הדבר בעצמותו לא השתנה! כך היא הנהגת הקב"ה בכל ענין בבריאה. הקב"ה מראה לנבראים רק מה שנצרך להם. לדוגמא: הוא מראה להם שהחפץ המסוים הזה הוא תפילין, רק באותו יחס שהם צריכים להניח תפילין. עד כמה שאינם נצרכים לתפילין, לראיה הזו אין שום נפקא מינא, ואם אין כאן נקודה של ראיה כלפי מטרה מסוימת והאדם מאמין שמה שהוא רואה זו המציאות - זהו חוסר הבנה. עלינו להבין ולדעת שהבריאה היא בריאה של הקב"ה. היא לא נתפסת היא לא מושגת. ומה שהקב"ה נתן חושים, הוא אך ורק כדי לקיים את התורה, כדי לדעת איך לנהוג בנקודה המעשית. ואנחנו מאמינים שהחושים הם חלק מהברואים של הקב"ה, שנתנם לנו על מנת לנהוג לפיהם לדינא.
ו- רק ישראל תופסים שה'יש' אינו מציאות החלטיתידוע ש'ישראל' הוא אותיות 'יש-רלא', כלומר: ישנם רל"א שערים של צירופי אותיות, שזהו סוד ה'יש'. ולכאורה, הרי ישראל צריך היה להיות בחינה של "אין", ומדוע נחשב הוא בבחינה של יש? לכאורה זהו הפך להסתברות הפשוטה. אבל באמת, בעומק, הבנת הדברים היא כך. מדוע התורה ניתנה לישראל ולא לאומות העולם? הסוד שמונח בכח הישראל, זו ההבנה מהו ה'יש', לא מהו ה'אין'. כי להבין שאין עוד מלבדו, שיש אלוקות, שהקב"ה לית מחשבה תפיסא ביה וכו', לזה יש אמונה גם לחלק מהגויים [יש טעויות של ממוצע ועוד כל מיני טעויות, אבל הם מסכימים שיש אלוקא דאלוקים שהוא מעל הכל, והוא לא מושג, לא נתפס וכו' וכו'. אמונה כזו קיימת אצל חלק מהגויים], אבל להבין שה'יש' הוא לא המציאות ההחלטית, אלא הוא מציאות של הסתכלות ושל תפיסה רק ביחס לרצון ההנהגה של הקב"ה - בחינה זו מתקיימת רק בישראל ולא באומות העולם!כאשר אנחנו תופסים שיש בורא ויש נבראים כמות שהם, ברגע שהאדם מתחבר לנבראים הוא מתנתק מהקב"ה. אבל כאשר מבינים שהיש עצמו אינו מושג כלל, וכל ההשגה שלנו ביש היא רק ביחס להנהגה המעשית של רצונו יתברך - נמצא שגם ה'יש' אצלנו הוא 'אין', וזה סוד ה'יש' האמיתי!"אין עוד מלבדו" - אין!! וצריכים אנו להבין שהיש עצמו הוא לא מושג, לא נתפס, לא יכול להיות ממשות. ומה שאנחנו רואים, ממששים - כל החושים הללו הם הבחנה ביחס להנהגה, ולא ביחס לאמיתת המציאות. נמצא, שהיש עצמו הוא אין, כי חוש שנתפס כמו שהוא כהחלטי, כהכרח המציאות, הוא יש גמור, וזה באמת לא קיים.
ז- סוד הישראל: יש - אין - ישיסוד הדברים נראה כך. בכל דבר ודבר, המעבר שלו מיש ליש כולל אין. דבר זה ניתן לראות זאת בגשמיות. ידוע המשל המובא בספרים, שלוקחים פרי, זורעים אותו בקרקע, הוא נרקב - הופך לאין - ואז צומח ממנו פרי חדש. אך זוהי הסתכלות תחתונה. יש מבט הרבה יותר עליון מזה!לא יש - אין - יש, אלא אין - יש - אין! המבט הוא תמיד אין, והיש הוא הסתכלות בתוך האין, זהו שביל לאין. כשאדם תופס שהמהלך הוא: יש – אין – יש, הריהו אחוז ביש, והאין הוא כח הממוצע להעביר בין היש הראשון ליש השני. לדוגמא: הוא רוצה להוציא מפרי אחד עץ שלם, הרבה פירות. יש לו "יש" אחד של פרי אחד, והוא רוצה הרבה "יש", אז הוא נצרך לממוצע בינתיים - להעביר אותו לאין. אבל באמת, המבט הפנימי הוא, לא שהאין הוא ממוצע, אלא היש הוא ממוצע. היש הוא הכלי להביא את הבריאה לאין."אתה הוא עד שלא נברא העולם". ומה יהיה אחרי עשרת אלפים שנה? גם כן יתברר שאין עוד מלבדו, וכל העשרת אלפים שנה - שהם בבחינת היש - הם רק ממוצע להביא את העולם לאין. המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, לפני פטירתו [כך מספרים] אמר את המשפטים הבאים: מה היה לפני שנברא העולם? אין עוד מלבדו! ומה יהיה אחרי סוף כל העולמות? אין עוד מלבדו! ומה עכשיו? אפס זולתו! כלומר: דבר שנתפס כיש, צריך לאפס אותו ולהפוך אותו לאין. האמצע - הוא המתהפך מיש לאין. יש יחוד של רישא וסיפא, ויש יחוד של אמצע, כידוע בכתבי הרמח"ל. בעומק הפנימי של הדברים, היחוד של האמצע הוא יחוד של היש, והיחוד של הרישא והסיפא הוא של האין, כלומר: אין - יש - אין. אין - קודם שנברא העולם, אין - לאחר שנברא העולם, והיש של האמצע גם כן מתגלה כאין. זה סוד הישראל! יש - אין - יש, זהו מבט של תוך הבריאה, אבל ההשגה של אין – יש – אין, היא המבט הכולל של לפני הבריאה, אחרי הבריאה ובתוך הבריאה - תמיד אין עוד מלבדו!
ח- "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו"כפי שביררנו, המציאות אינו שדברים משתנים, אלא שראיית האדם משתנית, חושיו מקבלים את הדבר אחרת. כשדבר מתנועע, באמת לא הוא עצמו מתנועע, אלא שהחושים שלנו משיגים את ההתנועעות. מה הדבר בעצמו? הוא בלתי נתפס! כשמתבוננים על ההיקף הכללי של החיים, עלינו להבין שהעסק שלנו הוא עם בורא עולם, ובורא עולם הוא אין סוף, לא שייך להשיג אותו, ממילא גם הברואים שהוא ברא אינם נתפסים.היכן כן יש לנו תפיסה? הוא נתן לנו את התורה! התורה היא אותה נקודה שכן כביכול נתפסת לאדם. ואף שהיא ארוכה ורחבה בלי גבול, אבל יש לנו גדרים בתורה. "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב" (איכה רבה פתיחתות ב). עומק הדברים: "אותי עזבו" הכוונה שאדם רוצה לדבק את עצמו רק באין. הוא אוחז שהיש הוא יש, ולכן הוא בורח ממנו. אבל באמת זה לא כך: "ותורתי שמרו" - התורה היא היש האמיתי של הנבראים, ו"המאור שבה מחזירו למוטב" - נקודת האין שבתורה, שהיא מגלה את המהות הפנימית של היש. כאשר האדם תופס את היש כיש עצמי, ומנסה לברוח לאין - שזהו הבורא [כלומר הדבקות בבורא בלי לבושים] - אז בהכרח הוא במהלך של "רצוא ושוב". אי אפשר להחזיק בדבקות פשוטה בקב"ה לאורך זמן, וודאי שבמוקדם או במאוחר הוא יפול בחזרה ליש, וכשיפול ליש, הרי יתפוס את היש כמו שהוא, ושוב לא יוכל לחזור לאין, כי הוא אחוז ביש גמור. אבל כאשר האדם מבין שהיש הוא רק ה"תורתי שמרו" - זהו יש של הקב"ה, זהו רק תפיסה ביחס להנהגה, זהו היש, ואין יש עצמי - נמצא שיכול לחזור בחזרה לקב"ה. זה מה שאמרו: "מאור שבה מחזירו למוטב". ובאמת כשנתבונן, נראה שדוקא נקט כאן הכתוב לשון "שמרו". והרי לכאורה ישנן מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ומדוע רק "תורתי שמרו"? אלא, ששמירה ענינה שהדבר נשאר כמו שהוא, וכך גם התורה היא הגילוי של הדבר כמו שהוא. כידוע, הלא תעשה בשורשו הוא למעלה מהעשה. ומדוע? כי העשה אומר: אני פועל, אני משנה. הלא תעשה אומר: הדברים כמו שהם! רק בשעה ש"תורתי שמרו", אז ניתן להשיג את היש האמיתי! היש האמיתי אומר שאין עוד מלבדו ועצמות הבורא אינה מושגת, ומהות הבריאה עצמה היא פלא עליון, היא נסתרת, נעלמת, לא מושגת. מה מושג לנו? רק רצונו יתברך בגדריו כיצד לנהוג. והם הם גופי התורה שיש לנו.ואם יבוא השואל וישאל: אם זו לא המציאות, אז התורה, חלילה, אינה אמת? אז כבר ביררנו. ראשית, מבואר באחרונים שהסכימו שיתכן שההנהגה אינה ביחס למציאות. ובעומק כפי שאמרנו, אדם רגיל לחשוב שההנהגה צריכה להיות כמו שהוא תופס את המציאות. אבל זו טעות: לנו יש את האמת של הקב"ה, והקב"ה אומר לנו איך לנהוג. וגם אם הציווי אינו מסתדר עם המציאות, מי אמר שהוא צריך להסתדר? המציאות אינה מושגת לנו, ואילו ההנהגה - ברור לנו שהיא אמת, שכך רוצה הקב"ה שננהג. אין כלל מקום לשאלה! הסתירה הזו נובעת מכח שאדם מכריח שישנה מציאות מושגת, וההנהגה שלו צריכה להיות מותאמת לאותה מציאות, וכשאומרים לו לנהוג שלא עפ"י המציאות המושגת, הרי נוצרת אצלו סתירה. אבל כשהאדם מבין שהמציאות לעולם אינה נתפסת וכל ההשגה שלנו היא רק ביחס להנהגה - שוב אין מקום לשאול שאין זו האמת. הבריאה היא בריאה של בורא, לא בריאה של נברא. הקב"ה הוא בלתי גבול, ומכיון שהוא בלתי גבולי, איננו מסוגלים להשיגו. בבריאה התחדשו רק חושים, כפי שכתוב באריז"ל. [שכל השגתנו אינה בעצמות א"ק אלא בחושיו, והרי שכל השגת הנבראים אינה במהות עצמה, אלא בחושים בלבד, והבן הדברים מאוד מאוד]. אין לנו שום תפיסה מהי המציאות, זו אינה העבודה המוטלת עלינו. אין לנו צורך להבין זאת, וגם אי אפשר להבין זאת. יש לנו צורך להבין דבר אחד: "אנכי" ו"לא יהיה לך". אלו הדברות ששם מונח שורש ההנהגה המעשית שהיא היש של הנבראים. הקב"ה נתן גדרי תורה – "תורתי שמרו"! זהו הצורך היחידי שיש לנו להבין. גדרי תורה כמות שהם. ושוב: לא להבין שזוהי המציאות, אלא להבין שזהו רצונו יתברך, שננהג כמו ההבנה שלנו.
ט- "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"עתה נבין בצורה הרבה יותר ברורה את דברי חז"ל: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו ע"ב). אין הכוונה רק, שגם אם הענין מוטעה, אנו נוקטים כראיית הדיין, וכעין מה שמצינו בהל' קידוש החודש, שנתקדש החודש אפילו מוטעים, אפילו שוגגים אפילו מזידים. כתוב כאן הרבה יותר עמוק מזה: זוהי כל מהות הבריאה - אין לדיין אלא מה שעיניו רואות! מעבר למה שעיניו רואות, הרי ממ"נ חייב הוא להסכים, ואם השני רואה אחרת, עליו לנהוג כפי מה שהשני רואה. ואם בדור הקודם היה מי שראה אחרת, הרי נהגו אז כמו שהם היו צריכים לנהוג, אבל אתה - "אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך" (ילקו"ש ש"א רמז קיד). ומדוע שופט של היום רואה אחרת ממה ששופט פעם ראה? כי פעם רצה הקב"ה שכך ינהגו, והיום הקב"ה רוצה שינהגו בצורה אחרת, ולכן שינה את ההסתכלות של השופט. כל הבריאה היא סוד של "אין לדיין אלא מה שעיניו של הדיין רואות". אם היינו אומרים שעליו לפסוק לא לפי מה שהוא רואה, הרי שלא היה כלל מקום לפסק. רק הקב"ה יכול לפסוק פסק מציאותי. ואם יפסוק כמו שסבור הדיין היותר גדול - גם הוא אין לו אלא מה שעיניו רואות.
י- 'עצימת' החושיםלא בכדי עוצמים את העיניים כשאומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". זוהי עצימת כל החושים. לא רק עצימה חיצונית בפועל, אלא עצימה פנימית. העצימה הפנימית היא אותה נקודה שאדם מבין שב"ה' אחד" אין שותפות. "כי לא יראני האדם וחי" אין הכוונה דוקא בחוש הראיה, אלא גם בשאר החושים. אין מציאות שאדם יכול להשיג את הבורא! אין לנו מציאות שאנחנו יכולים להבין אותה. כשרוצים להתייחס לדבר, פעמים רבות מתבטאים בנוסח: עצם הדבר, עצמות הדבר. מה מונח בלשון זו? "עצם" הוא מלשון עצימת עיניים. הננו באים לעצום את השגת הדבר. אילו עצמות הדבר היתה מושגת, היא לא היתה נקראת עצם. רק מחמת שהיא בלתי נתפסת, היא נקראת "עצם", מלשון שאנו כביכול עוצמים את החושים שלנו. אבל מהות הדבר היא בלתי נתפסת, בלתי מושגת. היא אותה נקודה שאין לנו תפיסה בה, אין לנו מציאות להגדיר אותה, להגביל אותה.במעמד הר סיני כתוב שקרע הקב"ה את כל הרקיעים והראה להם שאין עוד מלבדו. ולכאורה מה זה שייך למעמד הר סיני? בפשטות, משום שהיה זה זמן קבלת התורה, וראיה זו באה לאמת את נותנה. השאלה היא: מדוע ה'אין עוד מלבדו' מתחבר עם קבלת התורה?בודאי שעפ"י הפשט הפשוט, הטעם בזה כדי לדעת מי הנותן, להכיר באמיתות נותן התורה וכו' - ואכן הכל אמת. אבל בעומק יותר, הקב"ה הראה להם מהי היחסיות של התורה, אין עוד מלבדו! אם אין עוד מלבדו, הרי שלא שייך להשיג כלום, ואעפי"כ נתן לנו הקב"ה את תורתו!אם לא יודעים את ההשגה של אין עוד מלבדו, עלולים לתפוס את גדרי התורה כגדרי המציאות כמות שהיא, וזה לא כך. מאידך גיסא, אם אדם תופס רק את גדרי ה'אין עוד מלבדו', ח"ו זהו פורץ גדרו של עולם. ומהי הדרך הנכונה? - "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו"! כאן גילה לנו הקב"ה את האין והיש האמיתי. ה"אין" הוא האין עוד מלבדו, וה"יש" האמיתי הוא אותו יש שנתפס על אותה נקודה בלתי מושגת. התורה כתובה אש שחורה ע"ג אש לבנה. מה פשרו של דבר? הלבן הוא אותה נקודה שהיא בלתי נתפסת, בלתי ניתנת לממשות. השחור הוא אותה נקודה שאפשר למשש אותה. התורה הינה השגה על גבי דבר שאינו מושג. היא איננה מציאות נפרדת, כלומר: יש גבול ויש בלתי בעל גבול והם שני דברים נפרדים. אלא זוהי "אש שחורה ע"ג אש לבנה", הלבן זוהי הנקודה שאין לה גבול, שאינה נתפסת, והשחור שעל גביו הוא עצם הגבול. "אש שחורה ע"ג אש לבנה" פירושו, שהנהגת הגבול אינה הנהגה של תפיסת המציאות. זוהי הנהגה בפועל איך לנהוג, אבל לא מחמת שזו המציאות. המציאות היא למעלה מהשגתנו ובלתי נתפסת כלל, היא לבנה. בלבן לא רואים דבר: לא צורות, לא אותיות, כלום! הצורה, ההצטיירות, היא רק איך שהגבול מתראה על גבי אותה נקודה שהיא בלתי גבולית. ואל נסבור ששני חלקים אלו נפרדים הם אחד מן השני, אלא "כהדין קמצין דלבושין מיניה וביה", כשלהבת הקשורה בגחלת וכו', כמו שאמרו חז"ל.
יא- "רצוא ושוב" - תמיד חוזרים לבלתי מושג!כאן מגיע היסוד הפנימי: "והחיות רצוא ושוֹב" - החיוּת של הנפש היא בצורה של רצוא ושוב, כנודע בספרים. רצוא – דבקות, שוֹב – לנבראים. והנה הדבקות היא דבקות בקב"ה, והקב"ה לא נתפס, לא ניתן להשגה - "לית מחשבה תפיסה ביה", בזה אין שום נידון. אבל ה"שוב" מהו? האם הכוונה שוב ללא מושג או שוב למושג?ה"שוב" הוא אותה נקודה שאדם חי עם החושים, והוא יודע שעצם החושים הללו שהוא חי איתם אינם נקודת ההשגה בעצם, הם לא נקודת המציאות. נמצא שגם ה"שוב" הוא לא מושג. לא רק שה"רצוא" אינו מושג! זהו סוד ההארה שמשיח בא לגלות. "צדיק באמונתו יחיה" בא לגלות, לא רק שה"רצוא" הוא אמונה, אלא שגם ה"שוב" הוא אמונה. גם הוא לא מושג, בלתי נתפס. ואם תאמר: הרי אתה חושב ואתה מבין? ובכלל, איך ניתן לומר שהמחשבה טעות היא, הרי אני נוהג על פיה כפי גדרי התורה? התשובה היא: עליך להאמין שאלו הם רק גדרי תורה, ולא לחשוב שזוהי אמיתת המציאות! אמיתת המציאות כמות שהיא אינה נתפסת, אינה מושגת, וגדרי התורה הם היש האמיתי של האמונה בבורא. הם לא יש עצמי, הם יש של אמונה, והאמונה אומרת שאדם חי עם הסתירות, וכיון שכך - אף שאיננו יודע מהי המציאות, עם כל זה נוהג הוא למעשה כראוי.
יב- אפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל - שמע להם!"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל - ואפילו שיאמרו לך על הימין שהוא שמאל ועל השמאל שהוא ימין, שמע להם". מה כתוב כאן? עמוק עמוק מי ימצאנו! "שמע להם!" כי ההנהגה אינה ביחס למציאות אם אכן היתה כך או לא, זוהי הנהגה של "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ואם מראים לו עכשיו ששמאל זו ימין - הרי שזו ההנהגה הראויה לעכשיו, ושוב אין מקום להתווכח! אם הנדון סותר למציאות, שהחכם אומר שזה ימין ואני רואה שזה שמאל, וכן כולם יודעים שזה שמאל, זו טעות! בעצם אף אחד אינו יודע אם זה ימין או שמאל. כולם רק יודעים שעד היום ההנהגה היתה שזה ימין או ההנהגה היתה שזה שמאל, אבל אם השופט או הדיין שבימיך - שהוא מוסמך איש מפי איש עד מרע"ה - אומר לך שזוהי הנהגה של שמאל - הרי שמהיום תנהג שזהו שמאל!אילו זה היה נדון מציאותי, היה מקום לפקפק. אבל אם הנדון הוא ביחס לראיה, כשצריך לראות שזה ימין - רואים שזה ימין, וכשצריך לראות שזה שמאל – רואים שזה שמאל, ואין שום מקום לנקודת ספק. הסתירה איך בדור הקודם אמרו שזה שמאל והיום אומרים שזה ימין, נובעת מכך שתופסים את המציאות כמציאות החלטית אולם באמת אינו אלא אמונה, צריך אמונה לשניהם. אם כן, בעומק אין כאן סתירה כלל. באמת הדברים מבוארים כבר בדברי הרמח"ל בקל"ח פתחי חכמה בענין הנבואה. שם הוא כותב, שהנביא אינו רואה את המציאות. המראות אצלו משתנים ומתחלפים במהירות, והוא מבין שהוא לא רואה את המציאות, רק "הארה". והדברים אינם אמורים רק בנבואה, הם אמורים בעצם בכל סוד הבריאה. הנביא נקרא: "חוזה", "רואה", "נביא". כל השמות הללו אינם גילוי מהי המציאות. כשאדם רואה דבר, את הדבר עצמו הוא לא משיג, והוא לא רואה אלא מה שמראים לו ביחס להנהגה שהוא צריך להבין אותה. אז אם זו נבואה, זוהי ההנהגה הראויה, ואם זהו חכם - זו ההנהגה של ההלכה וכו'. אבל את אמיתת המציאות אי אפשר להבין, אי אפשר לראות, אי אפשר להשיג. כל זמן שאדם תופס את הראיה כמות שהיא, שכביכול הוא רואה את עצם מציאות הדבר, הוא לא יכול באמת להתחבר לקב"ה, כי הוא תופס שיש לו אחיזה במציאות, ובאמת אין שום אחיזה במציאות, והמציאות היא כמו שהיא - בלתי מושגת, בלתי נתפסת ולא ניתנת לשום ממשות.
לסיכום, ישנם ב' פנים בענין ההתכללות בבורא ית': מצד ה"רצוא" ישנה התכללות פשוטה, ומצד ה"שוב" החושים הם אמונה, והם אינם אלא כלי בלבד לגלות את ההנהגה המעשית כיצד להתקרב לקב"ה ולקיים את רצונו.
|
