|
א- גם החושים - יסודם אמונה!מהיסודות הידועים, שישנו מושג הנקרא "חוש" - הן חמשת החושים: ראיה, שמיעה, טעם, ריח וחוש המישוש, והן חוש השכליות שבאדם - ועל גביו באה האמונה. היכן שמסתיים החוש, היכן שהחושים כבר אינם רואים, אינם שומעים ואינם משכילים - שם מתחילה האמונה. אולם באמת בפנימיות, אין הדבר כלל כמו שהוא נראה על פניו בפשוטו, שיש חוש וממקום שמסתיים החוש, שם מתחילה האמונה. אלא באמת, שורש החוש בעצם גם הוא אמונה! ביאור הדברים כך הוא. אדם רואה דבר, והוא אומר שאכן כך הוא הדבר כפי שהוא רואהו, כלומר: הוא מאמין לחוש שלו. ומדוע באמת מאמין האדם שמה שהוא רואה זו המציאות? הטעם השטחי הוא, לפי שערך לעצמו הצלבה של שני חושים: או ע"י שגם אחרים רואים כך, או ע"י ששאר החושים שלו עצמו תואמים את חוש הראיה, כגון: הוא ממשש את מה שהוא רואה, ונוכח לדעת שמה שנראה לו בעיניים תואם לחוש המישוש שלו. עי"ז הוא מאמת את הדברים שאכן כן היא מציאותם האמיתית. אבל באמת "ערבך ערבא צריך" [-הערב שלך עצמו צריך ערב אחר...], ומנא תיתי שאכן שני החושים אמת? ואולי כל העולם כולו טועים? אז מה אם הם רואים! ואם תאמר כדברי הרמב"ן ש"אבות לא מנחילים לבניהם שקר", גם זאת מנא לן, אולי אבות כן מנחילים שקר? אם אדם מאמין שהחוש הוא נברא ע"י הבורא, והוא מאמין שהוא אמת ופעולתו אמת, ממילא הוא נותן אמון לחוש. אולם כל זמן שכביכול אדם חי בלי אמונה - וכהגדרה הנ"ל שהאמונה מתחילה רק היכן שמסתיים החוש - א"כ "ערבך ערבא צריך", מנא תימרא שהחוש אמת? אולי כל חושיו טעות הם! ואם תאמר: הרי כולם חשים כך? זה אינו, שהרי ברור לנו שרוב העולם לוקים באמונה. ולא נדבר על כנסת ישראל, אלא אפילו אומות העולם, שהם רוב רובם של יושבי תבל, יש להם טעות בהבנת יסוד הבריאה. אם כן, אולי כשם שהם טועים בתפיסה השכלית, טועים הם גם בחוש הראיה ובחוש השמיעה שלהם? אולי כל מציאותם טעות היא? ואם כבר הגענו להנחה שרוב טועים, הרי ש"רובם ככולם", וא"כ אפשר שכולם טועים! אלא מאי, לא מסתבר שכולם טועים? - אבל מי אמר שה'מסתבר' הזה הוא אכן אמת!היכן היא אותה נקודה ראשונה שממנה אפשר לקבוע בוודאות שיש כאן אמת? והרי ממה שכולם חושבים כך, שכולם מרגישים כך, רואים כך ושומעים כך - אין שום הכרח שזוהי אמיתיות ההויה! ואף שהתורה עצמה כבר אמרה: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו), וכמו כן ישנה חזקה בג' פעמים - אבל היא גופא אמונה! התורה אינה אומרת שקביעת הדין עפ"י שני העדים מהווה הכרח שכך המציאות, והראיה: שהרי ישנם עדים זוממים וכו'. התורה אומרת לנו רק שכששניים באים להעיד, יש לנהוג על פיהם. אבל כל זה מכח האמונה שכך רצונו יתברך שינהגו, אבל אין זאת אומרת שאם שנים אומרים דבר, הם באמת נאמנים מצד עצמם. אדם צריך לדעת, שהמציאות של האמונה כוללת את הכל לגמרי! וכשהוא רואה דבר, הוא עליו לדעת שהוא מאמין שזה כך מחמת שיש לו אמונה שיש בורא אשר ברא את חוש הראיה, והוא מאמין גם שהקב"ה נתן לאדם כלים על מנת שישתמש בהם. נמצא, שכל דבר שיש לאדם נובע אך ורק מהאמונה. אין ספק שהקב"ה נתן לאדם חושים, ובכל החושים מונח טוב ורע, אבל אם אין את השורש שהקב"ה ברא את החושים והוא אמת ופעולתו אמת, מנא תיתי שכל החושים אכן הם אמת?! עפ"י האמת אין לומר לעולם: "מסתבר לי", "אני חושב כך", "אני בטוח", "שמעתי" או "ראיתי" מצד עצמי. כל הדברים הללו נובעים מכח שאדם בוטח עצמו, ובדקות זוהי הנהגה הקרובה לעבודה זרה, בבחינת "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כט, ג) - כביכול אדם חושב שהוא ברא את עצמו, ולכן הוא מאמין לעצמו. מהיכן נובע אצל האדם הבטחון הפנימי שאם הוא חושב כך, רואה כך ושומע כך, המציאות היא אכן כך? הרי גם בחוש עצמו, פעמים רבות אדם מדמיין דברים, כידוע. ואין הכוונה שזהו ההכרח היחידי שהראיה או השמיעה אינם אמיתיים, אלא הכוונה מצד הבירור העצמי של הדבר: מנא לן שהחושים הם אמת? אולי הכל טעות?! מסקנת הדברים היא אם כן, שכל זמן שאין אמונה בדבר, אפשר שהדבר לא קיים בעצם. יכול להיות שכולו שקר, כולו טעות. המעמיד היחידי שמעמיד את הדברים הוא האמונה!
ב- אין בעולם מציאות שאדם בטוח מצד עצמופועל יוצא של הדברים: אם אדם מתבונן בשכלו בדבר, והוא חושב שהוא מבין מצד עצמו - זוהי מחשבה המנותקת מהבורא ית', וממילא מחשבתו רחוקה מן האמת וקרובה מאד לטעות. אבל אם אדם קורא פסוק, מתבונן בדברים ומשתמש עם שכלו, אבל הוא חי [לא רק יודע] שהשכל הזה נשפע בכל רגע ממנו יתברך, ונפעל מאמיתותו יתברך, ורק מפני זה ידיעת השכל אמתית - נמצא ששכלו מקושר לאמונה, ושכל כזה הוא אמת ואמונה. "החכמה מאין תמצא" - היא דבוקה במקור האמת. כל זמן שאדם חי בצורה שהוא חושב שמחשבתו מצד עצמה היא אמת, הוא מנותק משורש האמת. לא בכדי ברא הקב"ה את האדם באופן ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים". כל אחד בטוח בדבריו, ופי שמצינו בגמ' שכל אחד מהתלמידים נשבע שכך שמע מרבו. ולא מדובר שם על אנשים קטנים, אלא על גדולי עולם - אמוראים. ועם כל זאת היה שם ויכוח פנימי: מה שמעתי? מה הבנתי? מה הרב אמר? מדוע הקב"ה יצר כך את הבריאה, שכל אחד שומע דבר אחר? - כדי שאדם יבין שלא קיים מושג כזה להיות בטוח מצד עצמו!
ג- הספקות מקרבים את האדם לכח האמונהישנה בבריאה כולה קליפה אחת שורשית הנקראת: "עמלק". קליפה זו נקראת גם "ספק" שהוא בגימטריא "עמלק", כידוע. מדוע זוהי הקליפה שמקיפה את כל הבריאה? כי בכוחה לספק כל דבר! קליפת עמלק אומרת שאין דבר שהוא בטוח, הכל ספק. ומהו הפתרון לספק, כיצד מנצחים את עמלק? ע"י כח האמונה! "ויהי ידיו אמונה" (שמות יז, יב). ביאור הדברים, שכח עמלק צריך לגרום לאדם להסתפק בכל דבר ודבר, ללא יוצא מן הכלל! והתרופה לספקות אלו צריכה להיות האמונה. והנה במבט השטחי, יש כאן מלחמה בין טוב לרע. הרע אומר ספק, והטוב אומר אמונה. אבל באמת, גם הרע הוא כלי המביא לאדם תועלת (כפי שהובא בשם הבעש"ט הק'). עמלק גם הוא כלי המשמש בסופו של דבר לקדושה, כי "הכל ברא לכבודו" - גם את כח הרע. הספק שקיים בתמידיות בכל נפש כל אדם - כל אחד לפי מדתו- נועד למטרה אחת: שאדם יבין, שבאמת אי אפשר להיות בטוח כאן בכלום! רק אם יש לאדם אמונה בבורא, והוא מאמין שהקב"ה מכוון אותו, אזי יכול הוא להיות בטוח, שכן בטחונו הוא בבורא ולא בעצמו. מצד ה'אני' הכל ספק, אבל מצד ה'אין' [היפך ה'אני'] זוהי דבקות באמונה, דבקות בבורא, ואצל הקב"ה לית ספיקא כלל. ואם אדם מאמין שאין ספק אצל הבורא, אז גם בפעולתו אין ספק, והוא בטוח שהקב"ה יכוון אותו אל האמת. נמצא, שכל ספק וספק שמתעורר בנפש האדם, הפתרון לו אינו להרגיש בטחון עצמי פנימי בנפש מצד עצמו. ההכרה הברורה צריכה להיות: למה הקב"ה נתן לי ספק זה? כדי שאדע שאין כאן ודאי, אלא רק "הודאי שמו". ואני מצד עצמי - כולי ספק. ככל שאדם קרוב יותר לשורש, הוא יותר מסתפק. ולא כמו שחושבים כפשוטו, שככל שאדם גדול יותר, הוא פחות מסתפק. אדרבה, אם הוא פחות מסתפק, סימן שהוא קרוב יותר לקליפה. "ודאי" היא סוג נוסף של קליפה, בבחינת רשעים "שלבם בריא להן כאולם" (שבת לא ע"ב). ככל שאדם קרוב יותר לקדושה, הוא יותר מסתפק, וכל זאת למה? כי אדם צריך להגיע לביטול האני וגילוי הבורא, וביטול האני נעשה ע"י הספק, אשר התרופה לו זו האמונה."לכתך אחריך במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב). אדם ההולך במדבר, כולו ספק. הוא איננו יודע אם לפנות ימינה או שמאלה, להתקדם לכיוון זה או לכיוון ההפוך. ומה הוא עושה? "לכתך אחרי!" - אחרי הקב"ה, בלי ספקות! כלומר, מצד עצמו אדם אינו יודע לאן לפנות, אך עליו לבטל את הספק מכח הדבקות באמונה בבורא ית' שהוא המכוון אותו בכל צעדיו. להאמין שהוא לא יפסע אפילו פסיעה אחת שלא הקב"ה גזר עליה, וכך גם לא יחשוב אפילו מחשבה אחת קלה שבקלים שהקב"ה לא גזר עליו לחשוב. וכשיש לו אמונה בבורא, שוב אין מקום לספק. הספק הוא הכלי האמיתי להביא את האדם לפנימיות שלימות אמיתת האמונה בעצם. אין לך כח בבריאה שיכול להביא את האדם אל האמת, אל הדבקות בבורא ית', יותר מהספק! אבל אם האדם נשאר בספק, או להיפך - יוצא מהספק ע"י בטחון בעצמו - הרי שיצא מקליפה לקליפה. אלא הפתרון האמיתי הוא, להכיר שהקב"ה שלח לו את הספק על מנת שיכיר את האמת שחושי האדם הם כולם ספק ואין בהם אחד ודאי, וממילא יכוון את מהלך חייו אל האמונה, ורק ממנה ישאב את הוודאות. אין וודאות עצמית, רק ה"ודאי שמו" - הוא יחיד בזה!כל כח הודאות שישנו בנפש, אם אדם יפשוט את ה"אני" שלו, יגלה שהוא נובע מה"ודאי שמו". אבל כשהוא מתלבש ב'אני', אדם מקבל כביכול וודאות עצמית, וזוהי הקליפה המעלמת על אמיתת האמונה. אם אדם זוכה והוא מכיר בפנימיות לבבו שכל חושיו אין בהם אחד שהוא "ודאי", הוא מפשיט בזה את כל המציאות. אין זו רק התפשטות גשמיות הגוף, אלא זוהי התפשטות של המידות בעצם הנפש, התפשטות בעומק ה"אני". אין כאן "אני" כלל! ה"אני" זוהי הנקודה שבה אדם מרגיש שהוא פועל ומבין, אבל כשהוא מגיע לנקודה שהחושים כולם ספק אצלו, כשאין "אני" - זהו ביטול גמור של הגבול!
ד- מצד האדם - מסופק בכל, מצד הקב"ה - "הודאי שמו"על עמלק נאמר: "זד יהיר לץ שמו" (משלי כא, כד), כי הוא הכניס בעולם ליצנות, כידוע. הליצנות הופכת כל דבר מיש לאין. היא מבטלת את המציאות של הגבול ושל הגדרים שבכל דבר, ומכניסה את האדם לעולם של בלתי בעל גבול. זה סוד האמונה שהזכרנו. אמונה זו דבקות באין סוף. איך יצא האדם מן המוגבל? ע"י כח האמונה שבנפש. ומה ישלול אצלו את המוגבל? כח הספק שבנפש, הוא השולל לאדם את ההתחברות הפנימית בנפש לגבול. כשאדם בטוח שהגבול אמת, הוא אינו יכול להתנתק ממנו. אבל כשמכיר שהגבול הוא ספק, הוא יכול להתחבר רק לאין סוף שהוא ודאי. אחרי שהוא מתחבר לאין סוף, הוא חוזר לגבול, אבל זהו גבול דקדושה, זהו גבול שהוא חלק אלו-ק ממעל, חלק מהאין סוף! וכשם שהוא מאמין באין סוף, כן הוא מאמין בגבול. בצורה כזו הוא רכש לעצמו אמונה בגבול ואמונה בבלתי בעל גבול גם יחד, ואז אין אצלו שום ספק בגבול, וממילא אין קליפה של ספק! כל זמן שהאדם לא מסופק בכל דבר לגמרי, לעולם הוא לא יגיע לאמונה שלמה! אדם המרגיש שישנם דברים שהם ודאי וישנם דברים שהם ספק, סימן שכח האמונה אצלו נמצא עדיין רק במקיפים שלו, ולא התקרב לעומק נפשו במידת הצורך. כאשר האדם מחובר לאמונה, מצד עצמו הוא מסופק בכל דבר לגמרי! מי אמר איזה יום היום? כולם סופרים! אולי כולם טעו? לא מסתבר! מי אמר שמסתבר נכון? ועוד יותר: מי בכלל קבע את הימים? וכו' וכו'. אין לך נקודה אחת בבריאה שאיננה בגדר ספק! על כל דבר ודבר ניתן להקשות: מנא תיתי? אולי כך? אולי הפוך?... כח הספק צריך להכיל את כל חלקי הנפש שבאדם. אין נקודה שלא מסתפקים בה! אבל אדם מסוגל לעבוד כך רק אם יש לו אמונה. או אז, מצד אחד כביכול הוא מסופק בכל, ומצד שני אין לו אפילו צל של ספק! מצד עצמו כולו ספק, אבל מצד הבורא "הודאי שמו" - אין לו שום ספק! אדם צריך להיות מסופק בכל דבר לגמרי, ולא להיות מסופק אפילו בדבר אחד. זהו התרתי דסתרי: מצד הגבול שבדבר - הוא מסופק בכל, ומצד הבלתי בעל גבול - הוא דבק באמונה שהקב"ה כולו אמת ואין כאן ולו ספק הקל שבקלים.
ה- העולם כולו - "מִדְבָּר""לכתך אחרי במדבר" - כל החיים הם מדבר אחד גדול של שממון. רק האדם סבור בטעות שישוב הוא מקום של ודאי, אבל באמת כל העולם כולו בפנימיותו אינו אלא מדבר, והאדם צריך ללכת אחרי הקב"ה כהולך במדבר - הן בעולם הזה והן בעולם הבא! ואל נסבור שגן עדן אינו מדבר. בעולם הזה ישנן טעויות של העולם הזה, ובגן עדן ישנן טעויות של גן עדן. אין מקום שהאמונה אינה השורש היחיד לכוון את האדם אל האמת. בעצם, כל ספק שבא לאדם הוא חסרון פנימי באמונה, והוא הגיע אליו למטרה אחת ויחידה: להביאו לאמונה! "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג, יד), הפחד נובע מחוסר הוודאות, מהספק מה יהיה? מה יקרה? אבל אם יש "ודאי שמו", אם אדם מאמין שרק הבורא מנהיג את העולם והוא מנהיג רק לטובה - אין לו פחד, אין לו ספק. העולם מלא בפחדים, מלא בספיקות, ועלינו לדעת ולהבין שהספק הוא כלי להביא את האדם אל האמונה. וככל שאדם הולך ומתבגר פנימה ברוחניות, הוא מרחיב את עולם הספק שלו, עד שהוא מגיע למאה אחוזי ספק! או אז נכנס הוא לפנימיות האמונה, כי ספק מושלם פירושו ביטול גמור של הנברא."הנחש פרץ גדרו של עולם" (ויקרא רבה כו, ב), כלומר: התברר שאין שום גדר, כי אולי אין זה גדר כלל. אם אדם רואה מגרש ומסביבו גדר, והוא מסתפק אולי ראייתו אינה ראיה ואין כאן גדר - הרי שבעצם יתכן שאין כאן גדר כלל!"מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק" (תענית כה ע"א), בפנימיות אין הכוונה שהקב"ה יעשה נס שכשם ששמן דולק, גם חומץ ידלוק, אלא: מנא תיתי שזה שמן, מנא תיתי שזה חומץ? ואם זה שמן, מנא תיתי שאכן ידלוק? אדם מאמין לקב"ה שהכל נעשה על ידו. מצד עצמו האדם מסופק בכל, אך מצד הבורא, הרי הוא כל יכול, וא"כ מה הנידון? ודאי שהכל נעשה על ידו ית'!
ו- בפועל יש לחיות בעולם הגבול, אך אין מציאות עצמיתאמנם, כפי שביררנו, אחרי שאדם מגיע להכרה בבלתי בעל גבול, עליו לחזור משם לגבול דקדושה. אם יצא מהגבול שביטולו הוא ע"י הספק, וייכנס לבלתי בעל גבול, ולא יחזור משם לגבול - הרי שוב לא ידליק נרות שבת, כי מי אמר שיש כאן נר?... אבל זו אינה האמת! כיון שבתורה כתוב שיש שמן ויש נרות, הרי שהקב"ה כביכול אומר לנו שאנחנו צריכים להאמין שזהו שמן, ואנחנו צריכים להאמין שזהו נר! חייבים אנו להאמין שאש דולקת, ושהיום ערב שבת וצריכים להדליק נרות. אבל לא משום שהחוש אומר שכעת ערב שבת. החוש אינו אלא כלי לאמונה!לאמונה ישנם הרבה ביטויים. יש אמונה ע"י מחשבה, ע"י ראיה, ע"י שמיעה. אבל מלבד האמונה אין כלום! האמונה מתלבשת במחשבה, ראיה, שמיעה וכו', אבל באמת זוהי אמונה! אדם מדליק נר בערב שבת כי הוא מאמין שכעת ערב שבת, הוא מאמין שזה שמן ואלו גפרורים, והוא מאמין שנר דולק. לא כי הוא רואה שהנר דולק ולא כי הוא רואה שזהו שמן. אין חוש עצמי! חוש עצמי בדקות זו כפירה!! אין דבר שלא נברא מהקב"ה, והאמת שבו היא מצד האמונה שאדם מאמין שפעולתו ית' אמת. אבל אין אמת עצמית, אין כזה דבר בעולם!! "חותמו אמת". אין אמת אלא אחד! "אמת אמרה אל ייברא, שכולו שקר" (בראשית רבה ח, א). מצד הנבראים לא שייכת מציאות של אמת. האמת היא עד כמה שהאדם רואה את בורא העולם בתוך הדבר. ע"י שהוא מאמין שהדבר נעשה מהבורא והוא מונהג על ידו ית', ממילא שייך שתהיה כאן מציאות. אבל אחרי האמונה, לא דבקים במציאות עצמית, אלא דבקים ב'אמונה' שהכלי זו מציאות."כל מצוותיך אמונה" - עפ"י הנ"ל יתבאר, שבשעה שאדם מקיים מצוות: מניח תפילין, נוטל לולב וכו' - עליו להאמין שזה לולב, להאמין שאלו תפילין. לא לראות שאלו תפילין ולדעת שאלו תפילין, אלא להאמין שהקב"ה עכשיו מחיה את חוש הראיה, על מנת שיאמין שאלו תפילין. זהו העומק הפנימי של כל מהלך החיים - ההיפך מכל תפיסת הנברא מצד עצמו. לא שהיכן שנגמר החוש מתחילה האמונה, אלא האמונה מקיפה את הכל מכל כל! חוש בלי אמונה, הוא בדקות כפירה!
ז- גם השקר הוא נברא נמשיך לבאר את הדברים יותר, ע"י התבוננות באחד מן היסודות הפנימיים. האדם תופס שישנה מציאות הנקראת "אמת", וישנה מציאות הנקראת "שקר". ולכאורה, מי אמר שאכן קיים מושג הנקרא "שקר"? התשובה הפשוטה היא: אנחנו רואים בחוש שאנשים משקרים. אם פלוני אומר שיש כאן כסא, ואין כאן כסא - הרי הוא שקרן! אבל לא זו התשובה, אלא משום שבתורה נאמר: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). התורה מעידה לנו שישנו מושג הנקרא אמת וישנו מושג הנקרא שקר. לולי שהתורה העידה שקיים בעולם המושג שקר, לא היינו יודעים שקיים כזה דבר. ונבאר את הדברים יותר. הבה נתבונן: השקר שמדברים עליו כל הזמן, האם הוא נברא, או שהוא הכרח במציאות? אם נאמר שהוא הכרח במציאות, כלומר הקב"ה אמת ומה שחוץ הקב"ה הוא שקר - נמצא, שכביכול יש קדמון כנגד הקב"ה, וזה הרי לא יעלה על הדעת! ואמנם יהיו שיתרצו זאת בכך שאין זה קדמון מוחשי אלא זו מידה, אבל המבין מעט בפנימיות, יודע שאין הבדל בין מידה למציאות, ואם השקר הוא הכרח מקביל לאמת של הבורא - הרי זה ח"ו שתי רשויות! מוכרחים אנו, אפוא, לומר, שהשקר הוא נברא!! זהו יסוד מוסד: השקר הוא לא מושג החלטי, הוא מושג שהקב"ה ברא אותו! זוהי הנחה ראשונה שצריכים לקבל.אלא שאם כן, התימה עולה מאליה: הרי הקב"ה פועל אמת וחותמו אמת, וכיצד יתכן שברא שקר? ודאי שניתן להשיב שהשקר נועד כדי שתהיה לאדם בחירה וכו' וכו', אבל אחרי כל התשובות, 'משנה לא זזה ממקומה': הקב"ה פועל רק אמת, איך, אם כן, הוא ברא שקר?! מכח תמיהה זו, מוכרחים אנו להכיר, שהמושג "שקר" כפי שהוא באמת, רחוק מאד מהמושג הפשוט שאנחנו תופסים כ"שקר". אין בעצם מציאות שנקראת שקר החלטי, כי אם השקר היה החלטי, כמו שאמרנו, הרי אלו ח"ו שתי רשויות. אלא השקר עצמו הוא נברא.
ח- "שקר" - מה שמעבר להשגת הגבול מהו באמת שקר? ומהי אמת? "אמר רבי חנינא: חותמו של הקב"ה אמת" (שבת נה ע"א). ולכאורה הרי כולו ית' אמת, ומדוע מודגש כאן דוקא ענין "חותמו" שהוא אמת? ודאי שבפשטות החותם בא להעיד על המהות, אבל מונחת כאן נקודה עמוקה יותר. "חותם" הוא אותיות "תחום". הגבול הוא האמת, ומה שמעבר להשגת הגבול שלנו, נקרא שקר. אין שקר בעצם. "שקר" עניינו דבר שהוא למעלה מהגבול, שהוא לא מוחש ומושג לנו. האמונה אומרת שיש אמת ויש אמונה, והאמונה אומרת שכשם שהאמת היא חלק אלו-ק ממעל, כך גם השקר הוא נברא ממנו ית"ש וכח הפועל בנפעל! וישאל השואל, הרי לכאורה זה נשמע נורא: הקב"ה הוא שורש לשקר! היתכן?! אולם באמת אין שקר בעצם! שקר הוא, כפי שאמרנו, דבר שהוא למעלה מן הגבול. השקר בעצמו הוא נברא של הקב"ה, ובשעה שאדם דובר שקר ח"ו, גם אז הוא מדבר מכח חיותו ית'. כביכול "שכינה מדברת מגרונו". הקב"ה מנענע את שפתיו ונותן לו חיות. אלא שעדיין אינו מובן כל צרכו: נכון, ישנה בחירה, אך סוף כל סוף הקב"ה הוא הנותן חיות לכל בריה, והאיך מחיה הוא דברים שקריים? מהו העומק הפנימי של המושג "שקר"?ביאור הענין כך הוא. שקר אינו דבר החלטי. לדוגמא: אדם קורא בספר על הנהגה טובה כלשהי, ומחליט ליישם אותה. אם היא למעלה ממדרגתו, זהו שקר! ואף שהנהגה זו כתובה בספר שחיברו קדוש עליון, ודבריו ודאי אמת הם, אולם זהו גם שקר וגם אמת: אמת למי שזו המדרגה שלו, ושקר למי שזו אינה מדרגתו! המילה "אמת" מורכבת מג' אותיות שהן: ראש [א' - הראשונה שבאותיות], תוך [מ' - אות אמצעית], וסוף [ת' - האחרונה שבאותיות]. אמת זו המדרגה שאדם נמצא בה. אם הוא מנסה להתחבר למעלה הנמצאת מעבר למדרגתו - זהו שקר! אין כאן התאמה בין הנהגת האדם לבין עצם פנימיותו. מה שאצל ראובן נחשב אמת - אצל שמעון זהו שקר, ומה שאצל כל הנבראים שקר, אצל הקב"ה כביכול זו אמת.שורש הרע, שהוא יצר הרע, נקרא גם שקר. אבל מאידך גיסא נקרא הוא גם בלשון חז"ל "טוב מאד", כי הגבול - התחום - הוא אמת, ומעבר לגבול - מעליו - נמצא השקר.
ט- התחברות לגבול ולבלתי בעל גבולואם יאמר האדם, אם כן אתחבר לשקר? כאן מגיעים אנו לסוד המופלא שדיברנו: הקב"ה אומר לנו, שבנפש אפשר להתחבר לאין סוף, אבל בנקודה המעשית, צריך להתחבר אל הגבול! ואם אדם פורץ גדרו של עולם, אם בהנהגה המעשית הוא יוצא מהגבול ונדבק בבלתי בעל גבול - זהו שקר! הקב"ה, שהוא אמת, מלמדנו מהי הדרך להתחבר, ומה לעשות. כל נקודה שסוטה מדרך זו, נובעת מכך שכביכול האדם חושב שהוא מבין. וכאשר הוא חושב שהוא מבין, שכלו הופך להיות עצמי, שכל בלי אמונה, ולא יתכן שיגיע לחיבור אמיתי. אם אדם מבטל את שכלו לאמונה, הריהו מקבל רק את רצונו ית', ורצונו ית' שיהיה לנו חיבור לבלתי בעל גבול רק בפנימיות, אבל בהנהגה המעשית ניתנו לנו כל גדרי התורה שהם כולם גבול, והתורה אומרת: "מדבר שקר תרחק", כלומר, הקב"ה אומר לך: תתחבר לגבול, תתחבר לתחום, תתחבר לאמת!זו אינה סתירה כלל וכלל: באמונה, יכול אדם להיות דבוק באין סוף. אבל הנקודה המעשית שבנפש, וכן אותו חלק מההשכלה המשכיל את הנקודה המעשית - חייבים להתחבר לגדרי הגבול! וכשם שהבלתי בעל גבול אמת, כך הגבול אמת והוא חלק מהבלתי בעל גבול, ואין הפרש ביניהם כלל וכלל. שניהם אמת לאמיתה! רק פריצת גדרו של עולם להתחבר לנקודה יותר עליונה, היא הנקראת "שקר". אין שקר בעצם, כי השקר עצמו הוא נברא מהקב"ה שהוא ית' מקור האמת.מה שמוגדר אצלנו כשקר, זו אותה מציאות שהיא למעלה מהשגת האדם. ודוגמא לדבר: כשאמרו לבלעם שעומד מולו מלאך, והוא לא ראה אותו - הוא אמר שזה שקר. כשראה אותו, אמר שזו אמת. מדוע? כיוון שמדרגתו היתה חיבור לחוש, וא"כ מה שהוא רואה - זו האמת אצלו, ומה שאינו רואה - זהו שקר. אבל האמונה באה ללמדנו, שגם מה שלא רואים, גם מה שלא שומעים - עלינו להאמין שזה כך. בפנימיות, השקר והאמונה, חד הם בעומק העליון. שקר ענינו יציאה, פריצה מן הגבול, וא"כ אם האדם מתחבר לאמונה רק בפנימיות נפשו, הריהו מתחבר לאין סוף. אבל אם הוא מתחבר בהנהגה המעשית לבלתי בעל גבול, זהו סימן שאינו מאמין לבלתי בעל גבול, כי אם היה מאמין בו, הרי הבלתי בעל גבול כולל את הגבול, ונמצא שהחיבור לגבול ולבלתי בעל גבול שווה. מדוע, אם כן, הוא מעדיף את החיבור לבלתי בעל גבול מאשר לגבול? בהכרח שחסרה לו האמונה השלמה בבלתי בעל גבול. ולא רק שהעדר החיבור לגבול אצלו הוא לא נכון, אלא גם החיבור שלו לבלתי בעל גבול אינו נכון! אם קיימת העדפה בנפש פנימה להתחבר לבלתי בעל גבול יותר מאשר לגבול, זהו חסרון באמונה לא רק בגבול, אלא גם בבלתי בעל גבול! אם יש לאדם אמונה גמורה, הוא יכול להתחבר לכל, כלומר: לאין סוף. והאין סוף מחברו להיכן שצריך - בין לגבול בין לבלתי בעל גבול. ההנהגה המעשית מתחברת לגבול, וההנהגה הפנימית של הנפש יכולה להתחבר גם לבלתי בעל גבול.ישנו מצב אחד שבו מתחבר האדם לקב"ה דרך הבלתי בעל גבול, לא דרך הגבול, והוא: "אונס - רחמנא פטריה" (ב"ק כח ע"ב). להביא את עצמו לאונס - אסור! אבל אם הקב"ה הביא אותו לאונס, הרי הקב"ה הוציא אותו בנקודה הזו מבחינה מסוימת של גבול, וחיבר אותו לבלתי בעל גבול. אדם מצדו צריך להתחבר לגבול, מתוך אמונה שהגבול והבלתי בעל גבול כלולים זה בזה. התורה שמולידה את הגבול, שגילתה את הגבול, היא חלק אלו-ק ממעל. כשם שהבלתי בעל גבול אמת, כן התורה נקראת אמת, אעפ"י שהיא משתלשלת לגבול ומגלה את הגבול. אין מציאות עצמית לשום דבר, הכל זה אלקות. והחיבור לאלקות זה דרך האמונה. אבל לפעמים הוא נקלע למצב של "אונס" ש"רחמנא פטריה", ופירוש הדבר שהשי"ת עצמו כביכול אומר לאדם: הנה, אני חיברתי אותך לבלתי בעל גבול.
י- משיח יגלה שגם הרע חלק אלו-ק ממעלסוד משיח הוא, שכשיבוא הוא יבער את הרע מן העולם, ועלינו להתבונן בעומקם של דברים. על ימות משיח נאמר: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב). ומהי אותה "רוח טומאה"?"טמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה) - עצם ה"טמא טמא יקרא" שהוא חושב שהוא טמא ואינו חושב שזהו חלק אלו-ק ממעל, זה גופא סוד הטומאה. סוד הטומאה, שבשורשה היא עמלק, הוא: "אשר קרך בדרך" - מקרה! כשאדם יודע שאין מקרה - שוב אין בו טומאה. כאשר האדם מבין שהמקרה עצמו הוא חלק מהאין סוף, כשהוא מבין שאת עצם הצעקה "טמא טמא" הקב"ה קורא, הרי שאין כאן ניתוק מהבורא ית'. וזהו הסוד שמשיח יבוא לגלות: "אין עוד מלבדו"! צורת הגילוי לא תהיה כאדם המטאטא את הבית ומבער את הרע. הוא יגלה שהרע הוא חלק אלו-ק ממעל, הוא לא נפרדות! ובל יטעה האדם לומר אם כן נתחבר לרע? ח"ו והס מלהזכיר! כי כשם שהבלתי בעל גבול אמת, כן הגבול אמת, וכל זמן שאין גאולה, רצונו ית' שנתחבר לגבול ולא נתחבר לאותו רע. אבל כשיבוא משיח ויהיה גילוי כזה, שוב לא יהיה הבדל בין חיבור לגבול לבין חיבור לבלתי בעל גבול. עומק גילויו של משיח הוא החזרת הרע לטוב, כפי שמוזכר הרבה בספה"ק. העומק הוא לא להחזירה לטוב, אלא לגלות שהרע הוא חלק אלו-ק ממעל, ואין הפרש בין טוב לרע.
יא- אין שקר עצמי, רק קשר - חיבור - שאינו אמיתיעומק מידת ההשתוות אינה רק בחיצוניות - לקבל את הדברים בהשתוות. הרי צריך שיהיה לדברים שורש פנימי בנפש. השורש הפנימי בנפש, זו ההכרה שהכל הוא חלק אלו-ק ממעל. כל חלק בבריאה הוא נברא של הבורא שפעולתו אמת, ואם כן - הכל שווה. אין מושג של חוש עצמי ואין מושג של שקר עצמי. אדם צריך לראות בכל דבר רק אלוקות! לראות שגם את החוש הקב"ה יוצר ומנהיג את האדם באמונה על פיו. וכך גם בענין השקר: את השקר הקב"ה יצר, והוא אומר לאדם לא להתחבר אליו בהנהגה המעשית.משל למה הדבר דומה? אדם שבחנוכה יטול לולב ואתרוג. זהו שקר! ומדוע, הרי נטילת אתרוג בסוכות הינה מצוה דאורייתא? אלא, שלקיחת דברים וחיבורם למקום הלא נכון, זהו שקר! "קשר רשעים אינו מן המנין" (סנהדרין כו ע"א). "קשר" ו"שקר" הם אותם אותיות, מדוע? שכן שקר ענינו לקשור שני דברים ולחברם בצורה שאיננה נכונה. הכל אמת, אבל החיבור - זו איננה צורת ההנהגה הנכונה. שקר הוא לא שקר עצמי, אלא הקשר שעושים עמו, ההתחברות של האדם אליו - היא השקר! בפשיטות תופסים שהשקר הוא שקר, אבל זה לא כך. החיבור של האדם, הקשר שלו אל השקר - הוא גופא השקר. אבל באמת אין שקר עצמי. אם אדם מבין זאת עמוק בנפשו, יוכל להיות מחובר לקב"ה בכל מצב , בכל נקודה, בלי כל נפרדות.
יב- התרגלות לחיות עם אמונהבעבודה המעשית, אדם צריך להרגיל את עצמו, שכשעולה לו הרהור במחשבתו, יחשוב: "מנא תיתי שמה שאני חושב הוא אמת, אולי זהו שקר?" ואז להחזיר הכל לשורשו. לדעת מי ברא את השקר, מי ברא את המחשבה הזו, ומי הכניס את המחשבה הזו למוחי! וכן בשאר החושים: איך אני רואה? מי ברא את העין? מי מחייה אותה הרגע? מי מחייה את מה שאני רואה? מי מחבר את הראיה עם מה שאני רואה וכו' וכו' - ואז לראות את הכל כאלקות. אין מציאות, ולו הקלה שבקלים, שאינה נכללת בו ית'. מהיסודות של הבעש"ט הק' ש"אלוקות זה הכל והכל זה אלוקות'. בלי להכנס לחילוק שבין שתי הלשונות, אבל היסוד כשלעצמו הוא, שאדם צריך לדעת שכל כח המצוי בבריאה הוא בעצם אלוקות! אבל עם זאת, אנו מאמינים בגבול לגמרי!! זה סוד האמונה האמיתית.עבודת האדם היא, ראשית כל להכיר את מציאות הבריאה כמו שהיא. להכיר שבאמת "לית אתר פנוי מינה", ודבר זה נאמר גם על המידות, וביניהן מידת השקר. הפסוק "לבלתי ידח ממנו נידח" (ש"ב יד, יד) לא נאמר רק על נשמות ישראל, אלא גם על מידת השקר שלא תידח ממנו ית'. בסופו של דבר הכל יחזור לנקודה שלו, ו"יחזור" אין הכוונה כמו דבר שהולך וחוזר, אלא שתתגלה המציאות האמיתית של הדבר שהיא נברא של הבורא והיא אמת, ואין עוד מלבדו כלל.
|
