|
א- אמונה - דוקא בדברים שהחוש מתנגד להםבפרק זה נמשיך לעסוק בסוד האמונה שדיברנו, והיא נקודת האינסוף שבכח האדם להתחבר אליה.הנה הקב"ה ברא נבראים מוגבלים, אף שהוא עצמו יתברך אין סוף. והרי, שגם מצדו יתברך ניתנה בעולם אפשרות לנבראים, אפשרות למוגבלות. אם ירצה אדם להאמין שיש רק אין סוף, ואין מוגבלות - זוהי ח"ו כפירה, כי הרי הקב"ה ברא נבראים ואף נתן תורה ללמדם את הנהגתם הרצויה לפניו, והרי שהקב"ה בכבודו ובעצמו אומר שישנם נבראים וישנה תורה. אם כן, כשם שמוכרחים להאמין באין סוף, מוכרחים אנו גם להאמין שישנה מוגבלות. ואע"פ שלכאורה שני דברים אלו הם תרתי דסתרי, כמו שהאריכו הקדמונים, כי אם יש "אין סוף", אין מקום לנבראים, למוגבלים, ואם יש מוגבלים, זוהי סתירה לכאורה לאין סוף. [כי בעומק באמת אינו סתירה, כי מהות לא נודעת אינה סותרת לכלום]. אבל דוקא כאן, בנקודה זו, טמון סוד האמונה!! סוד האמונה הוא, שאדם מאמין שישנם שני דברים הפכיים ושניהם אמת. ואע"פ שבשכלו הם נראים לו כסותרים, אבל הוא מאמין ששניהם אמת.ובאמת, המושג "סתירה" שייך רק מצד הכרת השכל. אם אדם שואל איך יכול להיות שהקב"ה נמצא כאן, וגם אני נמצא כאן, הרי שני דברים אינם יכולים לעמוד במקום אחד? - עצם השאלה מהווה סתירה לאמונה, כי מנא לן שבמקום אחד אי אפשר להכניס שני דברים?! יאמר האדם: הרי החוש מעיד כן! - אבל זה גופא סוד האמונה, שהיא נגד החוש. האמונה אומרת, שאע"פ שהחוש אומר שבמקום אחד אי אפשר להכניס שני דברים, אבל לאמיתו של דבר, מצד האמונה, עלינו להאמין שבמקום אחד אכן יכולים להיות שני דברים!לא שיש בדברים אלו הבנה, וגם לא צריך לחפש בהם הבנה [כגון ההבנה שרוחני לא סותר לגשמי, והגדרות מעין אלו], אלא הנקודה היא הרבה הרבה יותר עמוקה. האמונה אומרת שאם הקב"ה נמצא כאן וגם אני נמצא כאן, הרי ששנינו יכולים להימצא, וכשם שאני מאמין שהקב"ה נמצא כאן, כך אני מאמין שאני נמצא כאן. ואף שלכאורה שתי האמונות הללו סותרות זו את זו? - זה גופא באה האמונה השלישית ואומרת שיש להאמין בשתיהן כאחת!הניסיון להסביר זאת בשכל, הוא בעצם שבירת האמונה. אם רוצים להסביר כיצד יכול הקב"ה להיות עם אדם, זוהי כביכול הורדת הקב"ה להבנה השכלית. אין ענין להתבונן בזה, לא צריך להתבונן בזה. צריך רק להאמין באמונה שלימה שיש בורא ויש נבראים, ושניהם נמצאים יחדיו במקום אחד.
ב- אמונה בגבול ובבלתי בעל גבולנמצא, שכשם שהעבודה של האדם לדבק את עצמו בבלתי מוגבל, [וכפי שהארכנו בזה בפרק הקודם] - כך אדם צריך להאמין בגבול, ולחיות עם הגבול, עם כל גדרי התורה, עם כל גדרי המציאות, ויחד עם זאת לחיות עם הבלתי מוגבל. האי לכאורה זהו תרתי דסתרי? - כאן סוד האמונה! הוא מאמין שיש גבול, הוא מאמין שאין גבול, והוא מאמין גם ששניהם אמת! בהנהגה המעשית הוא נוהג כפי שרצונו יתברך לנהוג - לפי הגבול, אבל באמונה הוא מאמין בגבול ומאמין גם בבלתי בעל גבול, ונמצא שנפשו מקושרת גם לגבול, וגם לבלתי בעל גבול.סוד האמונה בעומק, לא רק שהיא כוללת את הבלתי בעל גבול, אלא היא כוללת את הגבול וגם את זה שהם לא סותרים זה את זה, הגבול והבלתי בעל גבול לא סותרים זה את זה. כלומר, שלמות האמונה בעצם אצל האדם היא, שהאדם חי במציאות שהוא מאמין לקב"ה לגמרי, הוא מאמין למציאותו יתברך, הוא מאמין לאינסופיות שלו יתברך, והוא מאמין לפועלו ית' שהם הנבראים והתורה, והכל אמת והכל אמונה. הכח הזה לחיות עם הסתירות זה בכח האמונה. אדם שלא יכול לחיות עם סתירות לא יכול להיכנס לאמונה, ומי שיש לו אמונה, יכול לחיות עם הסתירות, ו"צבת בצבת עשויה".ח"ו שיחיה אדם רק עם הבלתי בעל גבול, כי זהו הרס כל הנבראים, ובדקות זוהי כפירה כביכול במעשה הקב"ה. וכן להיפך: לחיות רק עם המוגבל, לחיות רק עם הנבראים - זהו מעין מקצץ בנטיעות, כי אין לו חיבור עם הקב"ה. העבודה האמיתית היא, לחיות את הגבול ולחיות את הבלתי בעל גבול. לדבק את ההנהגה המעשית שלו לרצונו יתברך לחיות עם הגבול, ובנפש להיות דבוק גם לגבול וגם לבלתי בעל גבול. או אז יש לאדם כביכול דביקות לקב"ה, שהרי הקב"ה כולל את הגבול, וכולל גם את הבלתי בעל גבול. וע"י האמונה, נוסף על מה שאדם מדבק את עצמו בבלתי בעל גבול [כפי שביארנו לעיל], הוא מדבק את עצמו גם בגבול. וכאן יש תוספת יתרה, שע"י האמונה אדם יכול לדבק את עצמו בשלימותו יתברך - בין בבלתי בעל גבול בין בגבול, ואע"פ שזה נראה סותר - זהו כח האמונה לחיות עם הסתירה! אדם יכול לחיות עם סתירה זו יום יום, שעה שעה, אבל היא לא תפריע לו. וכל זאת למה? כי יש לו אמונה בו יתברך!
ג- השגת חכמת התורה ע"י כח האמונהפועל יוצא מהדברים הוא, שגם בסתירות היותר פשוטות, ישנם שני אופנים כיצד לישב סתירה: א. מכח החכמה וההתבוננות. ב. מכח האמונה. לדוגמא: לאדם יש סתירה בין שני מאמרי חז"ל [לא משנה באיזה חלק מחלקי התורה]. הוא יכול לנסות להתבונן איך ליישבם. אך ישנה דרך אחרת, גבוהה יותר. ראשית הוא מחזק את עצמו ומחבר את עצמו בדביקות באמונה בו יתברך. אחרי כן הוא מדבק את עצמו באמונה שהתורה מהבורא יתברך, ובאמונה שהתורה היא תורת אמת, כי היא תורתו יתברך. אחרי שהוא מאמין שכל מאמר ומאמר של התורה הוא אמת, הוא מדבק את עצמו באמונה שאע"פ שלכאורה הדברים נראים כסותרים, שניהם אמת! אילו יזכה האדם לדבק את עצמו בפנימיות נפשו לגמרי, ששני מאמרי חז"ל אלו אמת, בהכרח שמיד הסתירה תעלם, וגם בשכלו תהיה לו תשובה ברורה לשאלות [או לחילופין, כח הקושיה בנפש ובשכל ייעלם]."והחכמה - מאין תמצא". אם יש קומה שלימה של "אין" - שזה סוד האמונה - ממילא, פועל יוצא הוא שחכמה זו אכן "תמצא"! "יגעת ומצאת" - "יגעת" להשיג את האמונה, "ומצאת" את החכמה, בדרך ממילא. חוסר האמונה, שהוא גופא מוליד את הסתירה, מונע מהאדם את השגת ישוב הדברים. כאשר האמונה בו ית', האמונה שהתורה ממנו יתברך, והאמונה שהתורה אמת - כאשר אמונות אלו אינן שלימות בנפש האדם לגמרי, - אז יכול להיוולד בנפש מקום של סתירה. אבל כאשר האמונה שלימה בעצם הדבר שאין עוד מלבדו, ושהקב"ה אמת שפעולתו אמת, וממילא מעשיו אמת ותורתו אמת - אם יש אמונה שלימה, הרי שוב אין מקום לסתירות. אם אין הסתרה - אין סתירה. ההסתרה באמונה היא המולידה באדם סתירה בשכלו שאיננו משיג את הדברים [אלא שמכיון שאי אפשר להגיע לאמונה שלמה, לכך בהכרח שיהיו סתירות]. נמצא אם כן, ש"צדיק באמונתו יחיה", לא רק שזוהי דרך להשגת אמונה, אלה זו דרך להקיף גם את השגת התורה בעצם. שלימות האמונה מביאה להשגת התורה בדרך ממילא [הכוונה להשגה פנימית בתוה"ק, ולא לידע חיצוני]. זהו הסוד של עץ החיים ושל עץ הדעת. מצד עץ הדעת ההתבוננות היא בדעת, ליישב את הדברים, דעת המבדלת, דעת המכרעת ודעת המחברת. אבל מצד עץ החיים זוהי אמונה, וכאשר יש אמונה, אז התורה היא בבחינת: "יגעת" באמונה "ומצאת" את החכמה.כתיב: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (שמות יז, יב). כל שורש ההעלם היא קליפת עמלק, כידוע. כאשר ישנה אמונה מוחלטת בנפש, התורה פרוסה כשמלה לפני האדם, בלי יגיעה ובלי עמל. העמל הוא רק להשריש את האמונה, וזוהי הדרך של עץ החיים.
ד- תורה המחוברת לשורשה"אין עוד מלבדו" כתיב. אדם צריך להיות דבוק באמת באמונה שאין עוד מלבדו! כשהאמונה שלימה בנפש האדם, היא כוללת את כל נפשו של האדם עם כל רמ"ח האברים ושס"ה הגידים. העולם הוא בצורת אדם, וגם התורה היא בצורת אדם. כאשר יש שורש של אמונה, התורה מתפשטת ממנה, וממילא כל הרמ"ח וכל השס"ה שבתורה - שהם כנגד האיברים - מתפשטת בהם אמונה. "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט, פו) - הן מצוות עשה, והן מצוות לא תעשה, כולן בשורשן אמונה. אבל כאשר ח"ו מנתקים את התורה משורשה, מ"החכמה מאין תמצא" - המצוה הופכת להיות שכלית, וזוהי ח"ו בחינה של נפרדות. מה שאין כן כאשר התורה מחוברת בעצם לשורשה, כאשר "כל מצוותיך אמונה" - אזי התורה היא גילוי של אמונתו יתברך שמו בעולם. אבל כל זה בתנאי שהתורה מחוברת למי שאמר והיה העולם.
ה- דבקות בבורא - גם בשעת ההתעסקות עם המוגבלבמתן-תורה, על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם. מדוע פרחה נשמתם? כי הדיבור היה צריך לחזור בחזרה לשורשו."ר' לוי בשם ר' חנינא אמר: על כל נשימה ונשימה שאדם נושם, צריך לקלס לבורא, מאי טעמא? כל הנשמה תהלל יה - כל הנשימה תהלל יה" (ב"ר יד, ט). החיוּת צריכה תמיד לחזור להקב"ה. מהיכן שהיא מגיעה, לשם היא צריכה לחזור. ופועל יוצא, שאחרי שהנשימה מתרחבת ומגיע לשכליות - ועוד יותר כשהיא מגיעה לאיברים - צריך להחזירה כל הזמן למקורה, למקור האמונה, למקור החיות, שכל חיותה תהיה מדובקת לעולם בשורש החיים. ועבודת האדם היא ב'רצוא ושוב'; 'רצוא' - להתדבק באמונה, להתדבק בו יתברך, 'ושוב' - לחזור לשכליות, למעשים הגשמיים. אבל כל זאת בתנאי שהחיים מדובקים בשורשם, מדובקים במי שאמר והיה העולם.בנפש זוהי כביכול סתירה: רגע אחד האדם כביכול לבדו, רגע עם הבורא, רגע לבדו, רגע עם הבורא וכו'. זוהי צורת חיי האדם: "רצוא ושוב" - התדבקות בבורא וחזרה לנבראים. אולם - כשם שאדם מאמין באמונה שלימה שהקב"ה הוא אין סוף ודבק בו, כך הוא מאמין במוגבל שהקב"ה ברא. וכאשר גם במוגבל מתפשטת האמונה [והיא פועל יוצא מהאמונה שהקב"ה הוא אין סוף וממילא הוא כולל את המוגבל], נמצא שגם בשעה שהוא מתעסק במוגבל, הוא בעצם דבוק בו יתברך!זהו דבר עמוק עד מאד. בפשטות, ה'רצוא' הוא דביקות וה'שוב' זוהי נפרדות ח"ו. אבל בעומק, כאשר יש אמונה באין סוף, יש אמונה במוגבל ויש גם אמונה ששניהם אמת - נמצא, שהמוגבל הוא חלק מהאמונה באין סוף, ואם כן, גם בשעה שאדם עוסק במוגבל, הוא עוסק בו מתוך אמונה, ואם הוא עוסק בו מתוך אמונה, הרי שגם זוהי דביקות בקב"ה."שאול באחת - ועלתה לו, דוד בשתים - ולא עלתה לו" (יומא כב ע"ב). מה הכוונה "שתיים ולא עלתה לו"? שמענו לבאר הענין, ש"דוד בשתיים" היינו שגם ב'רצוא' וגם ב'שוב' היתה לו דביקות בקב"ה. מכח האמונה הברורה, שהן ה'רצוא', שהוא דביקות באין סוף כפשוטו, והן ה'שוב' - המוגבל - שניהם אמונה! "כל מצוותיך אמונה" - אפילו עשייה פשוטה של כל המצוות היא בגדר אמונה. כך היתה הנהגתו של דוד המע"ה, ולא כשאול שהיה רק "באחת" - דבקות רק ב'רצוא', וממילא "לא עלתה לו", כי ה'ושוב' היה תמיד מפילו בחזרה. אם האמונה היא רק בשורש, ואין לה התפשטות, לא יתכן שתהיה דביקות תמידית בבורא עולם. אבל אם אור האמונה מתפשט במוגבל כשם שהוא מתפשט בבלתי מוגבל, נמצא שהאדם יכול להיות דבוק בהקב"ה בין "ברצוא" ובין "בשוב" - בהתעסקות שלו בעולם החומר.
ו- 'עץ החיים' - האמונה - צריך להיות קודם ל'עץ הדעת'על עץ החיים נאמר: "ואכל וחי לעולם" (בראשית ג, כב). ומבואר בראשונים, שאם אדה"ר היה אוכל מעץ החיים תחילה, יכול היה לאחר מכן לאכול גם מעץ הדעת. וביאור הדברים, שכאשר ישנה אמונה שלימה, הרי כשם שמאמינים שעץ החיים נברא ממנו יתברך, מאמינים גם שעץ הדעת - שורש המיתה - כביכול גם הוא ממנו יתברך. וכשישנה אמונה בעץ הדעת, הרי שעץ הדעת גם הוא אלקות גמור. אם מאמינים שהקב"ה ברא את עץ הדעת, הרי כשם שהעיד הקב"ה בעצמו על מעשה בראשית שכולו "טוב", בעדות זו נכלל בודאי עץ הדעת. כאשר עץ החיים - כלומר האמונה - קודם לעץ הדעת, ממילא ישנה גם אמונה שעץ הדעת הוא ממנו יתברך, ואם אדם עוסק בעץ הדעת מתוך אמונה שהוא נברא של הבורא, גם עץ הדעת הוא דביקות פשוטה בקב"ה. משא"כ כאשר עץ הדעת קודם לעץ החיים [כפי שהיה בחטא הקדמון]- אז ההשכלה קודמת לאמונה, וח"ו זו נפרדות ו"ביום אכלך ממנו מות תמות"!"כי לא יראני האדם וחי". אומרים חז"ל: "בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים". מה הכוונה? במיתתם רואים שהקב"ה נמצא גם במיתה. לא רק שהוא נמצא בחיים, אלא אז האדם משיג ש"ביום אכלך מות תמות" - גם שם ניתן למצוא את הבורא עולם.
ז- דבקות ב"פועל" - לפני הדבקות ב"נפעל"מיסודי היסודות של הבעש"ט הק' הוא, ש"כח הפועל בנפעל". כלומר: הקב"ה ברא את הנבראים מכוחו. נמצא אם כן, שכוחו יתברך נמצא בכל הנבראים. ועבודת האדם היא תמיד להבין שכוחו של הקב"ה הוא בלתי מוגבל, ובכל דבר ודבר שבנברא מונח אותו כח בלתי מוגבל הנקרא "אלוקות". וכשם שאדם מאמין שיש "פועל", כך הוא מאמין שיש "נפעל". הוא מאמין שהפועל בלתי בעל גבול, והוא מאמין שהנפעל הוא גבול. והוא מדבק את עצמו קודם בפועל ואחרי זה בנפעל, קודם בבלתי בעל מוגבל, ואחרי זה במוגבל, ואז יכול האדם לקשר את עצמו לבוראו מכל דבר בבריאה. אם הדבקות בנפעל קודמת לדבקות בפועל, ישנה סכנה גדולה שאדם יישאר בדבקות בנפעל. אבל כאשר ישנה דבקות בפועל ורק אחרי כן בנפעל, האדם דבוק בקב"ה בכל עת ובכל שעה! אף כשהוא עוסק בחומריות, אבל כח הקב"ה נמצא בקרבו, והוא מחבר את עצמו לשני הדברים כאחד.זהו בעצם עניינם של שני המושגים: "אהבת הבורא" ו"אהבת השכינה". אהבת הבורא הוא כח הפועל ואהבת השכינה הוא כח הנפעל. אבל אהבת השכינה בלי אהבת הבורא זהו ח"ו מקצץ בנטיעות. כאשר ישנה אהבת הבורא - משם שייך שתהיה התפשטות לאהבת השכינה, לאהבת הנבראים. אהבת הנבראים היא אהבת כח הקב"ה שהוא "פועל אמת ופעולתו אמת", והנבראים מהודקים ומאוחדים עם הפועל "כהדין קמציה דלבושא מיניה וביה". כשם שאדם אוהב את העצמוּת, כך הוא אוהב את פעולת העצמוּת. אבל ראשית הוא אוהב את העצמות, את הבלתי בעל גבול, ורק לאחר מכן את הגבול, שהוא פועל יוצא של הבלתי בעל גבול.
ח- אמונה גמורה במציאות ה' בלב כל אדםבכל נפש של כל אדם מישראל יש את ה"ושכנתי בתוכם". בכל אדם יש ניצוץ אלוקי, ויש לו כח להתחבר לנקודת האין סוף. "צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם" (תהלים עג, כו) - פסוק זה נאמר על כל יחיד ויחיד. אלא שהאדם צריך ראשית כל לחפש את הבורא ולא את האני, ולאחר שמצא את הבורא - אז יחפש וימצא את האני. אם האדם עוסק ב"אני" שבו, באפשרותו למצוא את עצמו בהרבה רובדים, בהרבה מדרגות, אבל ח"ו ספק אם אכן יגיע לקב"ה.הנקודה הראשונה היא העמדת היסוד: "צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם" - הקב"ה נמצא! לעורר את הנקודה שהקב"ה נמצא בקרבו. לאחר שאדם מעורר נקודה זו, הוא יכול לגשת להבנת פעולת הנברא, איך עליו לעבוד את הבורא וכו'.שורש הדברים הוא פשוט שבפשוטים ונעלם שבנעלמים. אילו האדם יקבע את מחשבתו יום יומיים, שבוע שבועיים, חודש חודשיים, שנה שנתיים - כל אחד לפי הזמן הנדרש לו - במחשבה הפשוטה ביותר: הוא מאמין שהקב"ה נמצא בלבו, בלי שום הבנה איך, כיצד וכו', אמונה פשוטה!! והוא יקבע את מחשבתו באמונה הזו - בודאי ובודאי, בלי צל של ספק, הקב"ה יהיה אצלו בגילוי בדביקות נוראה!הכל נמצא כאן, והכל נעלם כאן בעולמנו. עולם מלשון "העלם". איך יכול האדם להוציא את עצמו מהעלם לגילוי? ע"י אמונה! העבודה הראשונה היא לגלות את הבלתי בעל גבול, ולאחר מכן לפעול עם הגבול בעבודה לבלתי בעל גבול. אבל ראשית כל נצרכת אמונה גמורה שאצל האדם עצמו, בפנימיותו, הקב"ה באמת נמצא שם. לא אמירה, לא מחשבה, אלא אמונה שלימה שהקב"ה נמצא בלבו של האדם ממש, בלי שום צל של ספק. אם אמונת האדם בזה תהיה גמורה בוודאות, תהיה לו דביקות ללא הפסקה. חוסר האמונה מוליד את ההעלם, וכשיש העלם - אדם אינו מרגיש את בוראו. האדם מטבעו בורח מיד ל"מוגבל" - למעשים, להשכלות וכו'. אבל היכן הוא החיבור האמיתי ל"שורש כל חי", לשורש ההוי-ה, שהוא הקב"ה בעצם? באמונה הגמורה של האדם בכך שהקב"ה נמצא בקרבו!! שם מונח שורש הכל! וככל שהאמונה תהיה יותר ברורה, כך ההרגש בחוש יהיה יותר בגילוי. את הקב"ה לא מחפשים בחוץ, מחפשים אותו בעצם הנקודה הפנימית של הנשמה. בחיצוניות לא משיגים בורא, רק עם הנקודה הפנימית ביותר בנפשו של האדם, שהיא כח האמונה הפנימית שבנפש, ניתן להשיג את הקב"ה. אדם מוכרח לקבוע לעצמו זמנים טובא לעיסוק במחשבה פשוטה, לא בהתבוננות - איך, לא בהשכלות - כיצד, ולא בחקירות, אלא באמונה לדברי התורה הקדושה, שהקב"ה נמצא בלב כל אדם! אם יש בזה ודאות, האדם יהיה מחובר ומקושר לבורא עולם לגמרי!!
ט- קשה להגיע לאמונה מתוך התבוננותאבל מה קורה?גם כשאדם כבר עובד עבודה זו, מוקשה הדבר בעיניו כיצד יתכן לומר כך. שכן אם יש לב, כיצד יש בורא? ואז הוא מתחיל לתרץ לעצמו את הסתירה ע"י משלים [כגון: כמו שהשמש יכולה לחדור מהחלון, כך הבורא יכול לחדור ללבו... וכו']. וצריך לדעת, שבמעשה זה - אדם כבר לקח את האמונה הפשוטה והוריד אותה למדרגת ההתבוננות, ומכאן להגיע לגילוי גמור של הקב"ה כבר קשה. ואף שנכון הדבר שאחרי שהדברים יתיישבו בשכלו - הוא יאמין, אבל זו אמונה שהגיעה מכח שכל, אז יש כאן כבר את ה"יש" של הנברא שאינו נותן מקום לקב"ה להיכנס שם באמת. האמונה במיקרה כזה היא תולדה מהשגה של הנברא, וזו כבר אינה אמונה של אין סוף, אלא אמונה של נברא. הדברים עמוקים עד מאוד. אמונת האדם צריכה להיות לא להבנה שלו, אלא לקב"ה! להאמין שאם הקב"ה אמר שהוא ית"ש נמצא אצלו בליבו, הרי שהוא באמת נמצא, ומה איכפת לו אם הוא מבין או לא מבין. הקב"ה אמר - אז זו האמת המוחלטת, ואין מקום כלל לשאלות. זוהי אמונה צרופה, וכשאדם זוכה לה - שוב לא יהיה אצלו כל מונע מגילוי הקב"ה בלבו.
י- אין בעולם מציאות של נפרדות מהבורא!המחשבה ששייך שיהיה ח"ו פירוד בין נברא לבוראו - הינה תוצאה מחוסר של אמונה. כשאדם מגיע להכרה אמיתית של "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה", הוא משיג שלא יכול להיות שנברא יהיה נפרד מבוראו. יכול להיות שהוא לא מרגיש שהוא חלק מהבורא, יכול להיות שהוא אפילו לא יודע על כך ולא שמע על כך, אך יתבונן לעצמו: וכי אדם היושב על הכסא ואינו יודע שהוא על הכסא, ייחשב שאינו יושב על הכסא? הוא ודאי יושב על כסא! אלא מאי? שהוא לא יודע מכך. וכי חוסר הידיעה משנה את עצם המציאות שהוא יושב על הכסא? בודאי שלא!! ראשית כל צריך להאמין, שאם חז"ל אמרו לנו שהבריאה היא "כהדין קמצין דלבושיה מיניה וביה", לא יכולה להיות מציאות שאדם נפרד מבוראו, אין כזאת מציאות! זו לא סתם הבטחה שהקב"ה משיב נידחים, אלא זהו גילוי של מהות הבריאה שלא תיתכן בה מציאות של נפרדות. אדם צריך להאמין לא רק שהקב"ה רוצה לקרבו, והוא אוהב אותו וכו'. עליו להאמין שלא יכול להיות שיהיה נפרד בעצם מהבורא. זה שהקב"ה נמצא בקרבו, אין זה בגדר "אפשר" ואף לא בגדר רצון. זוהי מציאות! אין אפשרות של נפרדות מהבורא, דבר זה פשוט לא קיים! יש אפשרות שאדם לא יודע מזה, יש אפשרות שיודע ולא מרגיש, אבל אין אפשרות שהאדם באמת נפרד. אם יאמין האדם באמונה שלימה שלא יכול להיות שהוא נפרד מהבורא, ואף שאינו מרגיש בכך, אבל האמת שהוא מחובר, והוא ידבק את עצמו באמונה זו - בהכרח שיגיע לגילוי גמור שהקב"ה מחובר אתו."ואנכי הסתר אסתיר פני" (דברים לא, יח) - כפל כאן הכתוב את לשון ההסתרה. ואמר הבעש"ט הק', שבשעה שישנו רק הסתר אחד, כלומר, אם אדם יודע שהוא מחובר לבורא, רק שאינו מרגיש כן - זה כבר אינו הסתר גמור. "הסתר אסתיר" הכוונה שאינו יודע זאת כלל, וממילא לא מגיע לזה. אבל אם אדם יודע את הדברים והוא קובע את מחשבתו בידיעה הפשוטה שהקב"ה נמצא בכל מקום, ושהוא עצמו חלק אלו-ק ממעל, "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא", והוא מאמין באמונה שלימה ב"חד" - הרי ברור לו ש"חד" לא יכול להיפרד, אין נפרדות בחד! אם היו כאן שניים, יכול היה להיות שיהיה גט, שיהיה פירוד, אבל אם הם "חד" - הרי ש"חד ולא בחושבן", אין מציאות של נפרדות בעצם מהשי"ת."ישראל - אע"פ שחטא, ישראל הוא" (סנהדרין מד ע"א). לא יכול להיות שישראל יהיה נפרד מהבורא. ואם אדם מאמין בזאת בגילוי, הוא בודאי יהא במצב של דביקות בהשי"ת. שורש הדברים הוא, שאור האמונה מגיע כביכול גם לנבראים, גם לנפרדות, גם למוגבל, בבחי' "שתיים ועלתה לו", גם מה שנראה לנו "שני" - נברא - צריך להאמין באמונה שלימה שאיננו יכול להיות נפרד מהקב"ה. כך ברא הקב"ה את ברואיו, באופן שלא לא תיתכן בהם נפרדות ממנו ית'. אפילו המחשבה שנופלת במחשבת האדם שהוא נפרד - הוא חייב להאמין, שמחשבה זו עצמה מדובקת בקב"ה! לא רק שהוא מדובק, אלא עצם מחשבת הנפרדות היא חלק מהדבקות בהקב"ה! אם כשנופלת לאדם מחשבה כזו, יפנה את מחשבתו ויאמר לקב"ה: "אני יודע שהמחשבה הזו עצמה דבוקה בך יתברך" - אם יעשה כך, לא יתכן שתהיה לו אפילו מחיצה אחת בינו לבין השי"ת. ואפילו אם נופלים לאדם מחשבות של כפירה ח"ו, וכל העבירות שבעולם ח"ו - הוא חייב להאמין שהמחשבות הללו אינן מפרידות אותו מהקב"ה! לכל אדם נופלות כל מיני מחשבות - של היתר, של איסור, כל אחד לפי ענינו - והוא מרגיש שהוא מתרחק. אבל עליו להאמין שאין כזה דבר, אי אפשר להתרחק מהקב"ה. ואף שאינו מבין זאת - אין צורך להבין! ח"ו להכניס את עצמו מלכתחילה לכאלו הרהורים, אבל ההרהורים הרי נופלים בלב האדם, כל אחד לפי מדרגתו, ואדם חייב להאמין בכל מה שעובר עליו, הן בעלמא הדין והן בעלמא דאתי, שהוא לא מנותק מהבורא אפילו לרגע. אפילו אם הוא נמצא בשאול תחתית הוא לא מנותק!! אילו האדם היה נמצא ב"כף הקלע" והיתה לו כזו אמונה - הוא לא היה ב"כף הקלע"! "כף הקלע" עניינו שקולעים אותו מנקודה לנקודה ואין לו חיבור. אבל אם היה מאמין שבכל מצב הוא מחובר לקב"ה - היה מגיע למנוחתו; "מנוחת אהבה ונדבה... מנוחה שלימה שאתה רוצה בה יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם" - אין מנוחה אחרת, רק על הקב"ה, עם הקב"ה ואצל הקב"ה. אדם ראשית כל מאמין שהוא נפרד, אלא שבנוסף הוא מאמין שעליו להתקרב, וכיון שיש לו נפילות, ממילא קשה לו. אבל אם יתחיל להאמין באמונה גמורה שהקב"ה נמצא אצל הגדול שבגדולים ואצל הקטן שבקטנים, ו"לית אתר פנוי מיניה" - אזי הוא יהיה מחובר לאמונה, ויקבל התקשרות גמורה בקב"ה.
יא- האמונה כוללת ג' חלקים"אין עוד מלבדו" - זה סוד האמונה!האמונה כוללת בתוכה ג' חלקים: א. אמונה באין סוף. ב. אמונה שיש מוגבל. ג. אמונה ששניהם - המוגבל והבלתי בעל גבול - אחד הם ואינם סותרים זה את זה. וכשיש את ג' החלקים הללו, והכל הוא בעצם נקודה אחת של אמונה - אמונה שהקב"ה הוא אין סוף, ואין סוף הוא כולל את המוגבל, והכל אחד ואין פירוד - אז האדם מגיע לדביקות גמורה בקב"ה. אבל נצרכת כאן זהירות גדולה שלא תהיה מעורבת בזה שום השכלה! אם יש השכלה - "לית מחשבה תפיסה ביה", אז מתחילות השאלות והקושיות, וח"ו אדם יכול להגיע לקושיות שאין עליהן תשובות כלל. אי אפשר להבין את מה שאנחנו אומרים עכשיו!! לא שקשה להבין, לא שמשה רבינו השיג. אף אחד לא מבין זאת, אי אפשר להבין זאת! אפשר רק להאמין בזה באמת. ואם האמונה שלימה, האדם זוכה לקבל קשר עם הבורא. אבל אם מתחיל לחשבן את הדברים, ואפילו בחשבון אפילו קל שבקלים - הרי ש"לית מחשבה תפיסה ביה כלל", אין בזה שום הבנה. הכלי היחיד שיש להשתמש בו כאן זו אמונה פשוטה שאין בה שום השכלה, אמונה שזוהי המציאות האמיתית.
יב- "כח הפועל בנפעל" - גם במחשבת נפרדותכשם שאנחנו מאמינים שהקב"ה אין סוף ושהוא ברא את המוגבל, כך אנחנו מאמינים שהוא ברא את המחשבה של "נפרדות". נכון, שללנו אותה לחלוטין, אבל הרי הקב"ה ברא את הכל, והכל טוב מאוד. נמצא, שגם המחשבה הזו שקבועה בנפש האדם שהוא נפרד מהקב"ה, שהוא רחוק, מחשבת הייאוש וכו' וכו' - כל מחשבות מהסוג הזה, גם הן נבראים ממנו יתברך וגם עליהן יש את "כח הפועל בנפעל".אדם צריך לקחת את יסוד האמונה שהזכרנו, ולהקיף איתו את כל החיים לגמרי: את הדביקות, את לימוד התורה, את התפילה, ויחד עם זאת גם את הירידות, את הנפילות וכל שאר הריחוקים. כל הרהור קל שעולה במחשבת האדם, שכביכול הוא אינו מצליח, שהוא רחוק, שקשה לו, שאי אפשר - עליו להכיר ולדעת שהקב"ה נמצא במחשבות הללו, בדיוק כמו שהוא נמצא בבית קדשי הקדשים! וזה נורא!! אם הוא היה מאמין שהקב"ה נמצא שם כמו שהוא נמצא בקודש הקדשים, אז הוא היה קרוב כמו בקודש הקדשים! הקב"ה "לית אתר פנוי מיניה", אי אפשר להבריח את הקב"ה! ואף שעל בעל גאווה אומרים חז"ל: "אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה ע"א), ביאורו, שכך בעל הגאווה חושב! אבל אילו היה חושב שהוא לא מהווה סתירה לבורא - הרי שהיה מרגיש את הבורא, וממילא גאוותו היתה נופלת! הגאווה גורמת לאדם לחשוב שישנה נפרדות, אבל אילו היה האדם מבין שגם הגאווה שלו אינה יכולה לסתור לבורא [והרי פשוט וברור שכך הוא. וכי הקב"ה אינו יכול להסתדר עם בעל גאווה? עם הכל הוא מסתדר ועם בעל גאווה לא!?], אם היתה לאדם אמונה שהמידה הגרועה ביותר איננה יכולה להרחיק אותו מהבורא, והוא קרוב אליו ית"ש כמו כהן גדול הנמצא בבית קדשי הקודשים ואף יותר מכך - אז הוא באמת היה נמצא שם! בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה לאדם גישה חושית לדברים: הנה, ישנו בית שבו ניתן להתקרב לקב"ה. ועדיין לא היה די בכך, שכן רק הכהן הגדול היה נכנס לבית קדשי הקדשים. אבל כבר אמרו חז"ל, ש"אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות יג ע"א), הגם שהכהן הגדול נכנס לבית קדשי הקודשים והת"ח לא. והדברים אמורים אצל כל אדם ואדם: אם יש לו אמונה ברורה שהוא נמצא אצל הקב"ה - ולא צריך להלביש זאת על מחשבה של קודש הקודשים, אלא כפשוטו שהקב"ה נמצא במחשבה הזו לגמרי, הוא ברא אותה, והוא יצר אותה, הוא עשה אותה, הוא מחיה אותה, והוא מולבש בקרבה - אם יסוד זה יושרש בקרבו, הוא יגיע לדבקות פשוטה בקב"ה. לא יתכן שיהיה דבר שיפריע לו להתקרב. הוא מאמין שהוא לא יכול להיות נפרד, והוא מאמין שגם מה שנראה כמפריד הנו חלק מהמציאות האלוקית.
יג- "בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה""בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" (דברים ד, ל). מהי התכלית של כל זה? - לגלות שהקב"ה נמצא למטה כמו שהוא נמצא למעלה בשווה לגמרי!!! אין מעלה ואין מטה כלפי הקב"ה, הכל אחד!הנסיון שכלל ישראל יעמדו בפניו באחרית הימים הוא נסיון קשה, אבל בעצם הוא קל! ונבאר מדוע הוא קל. אם אדם מסתכל שלמעלה קרובים לשורש, ולמטה רחוקים מן השורש - הנסיון באחרית הימים הוא אכן קשה עד מאוד, כי אכן בתקופה זו נמצאים אנו כביכול במרחק הגדול ביותר מהקב"ה. אך לכן, מפני כך, על הדור הזה דייקא אמרו חז"ל: "בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כד ע"א), מדוע? כי באמת אם ירצה האדם להתקרב לקב"ה כסדר, המרחק כל כך גדול, שלעולם הוא לא יגיע. בשלמא דורות הראשונים, שהיו קרובים להקב"ה בטבעם, עוד אפשר היה כביכול לחשוב שע"י עבודה יגיעו, אבל כיום, הרי כל אדם בר דעת מבין שהנסיונות יותר קשים, והמציאות היא שאי אפשר להתקרב לקב"ה! אז איך כן אפשר? חבקוק בא וגילה לנו את הסוד: "וצדיק באמונתו יחיה"! הוא בא ללמדנו שצריכים אנו להאמין באמונה שלימה שאיננו רחוקים!! ולא רק קרובים כמו הקדמונים, אלא הרבה יותר מזה: אין מציאות של ריחוק מהבורא! אם יש ח"ו מציאות של ריחוק מהבורא - שוב אין כל סיכוי להתקרב אי פעם לבורא ית', כי המרחק כה גדול. רק ע"י האמונה שאין מציאות של נפרד אפשר להשיג קרבת ה', כי אם אין מציאות של נפרד, א"כ מאי נפקא מינה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים, הן כל אחד יכול להיות דבוק בבורא. ולא רק שהוא יכול, זוהי אכן המציאות של כולם. יודע או לא יודע, זוהי המציאות! לא די במחשבות שהקב"ה נמצא רק בשורש, אלא יש לחשוב שהקב"ה נמצא בכל מקום, בכל זמן, בכל עת, בכל שעה ובכל מצב, ואין מציאות שיכולה להרחיק את האדם ממנו ית'.
יד- הגאולה תגלה שהגלות היתה בבחינת חלוםזהו בעצם סוד ההארה של הגאולה. הגאולה באה לגלות שמעולם לא היתה גלות!! שהגלות היתה רק בבחינת "היינו כחולמים" - היה זה חלום, לא מציאות. ההסתכלות שנמצאים אנו בגלות פשוט איננה נכונה ואמיתית. "גלות" פירושו שחושבים שהקב"ה לא נמצא. מה הכוונה "שכינתא בגלותא"? עצם המחשבה שאנו חושבים שהקב"ה לא נמצא אתנו - זה גופא מצב שהשכינה נמצאת כביכול בגלות. אם אדם יאמין באמונה שלימה שהקב"ה נמצא היום כמו שהוא נמצא בזמן הבית, והוא נמצא בכל מקום בשווה - הרי שכלפיו לא תהיה שום גלות. זה גופא סוד הגאולה: לא לקרב את האדם לבורא, אלא לגלות שאין גלות!! הגלות היא "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם". המחשבה שיש מציאות של נפרד - זה גופא הגלות, כמו שאומר הבעש"ט. כאשר ישנה אמונה ברורה שאין הבדל של זמן, של מקום, ש"לית אתר פנוי מיניה", והוא מאמין באמונה שלימה שהקב"ה נמצא אצלו -אז הוא באמת קרוב אליו, וזו גופא הגאולה. סוד העבודה הוא, לקחת את המחשבה ולחבר אותה ראשית לאמונה הפשוטה בלי שום השכלה. להרגיל את המחשבה להאמין לקב"ה "כי הוא אמר ויהי". לא מצד שום הבנה, אפילו דקה מן הדקה, [כמובן, ישנה גם עבודה של הבנה, שהיא עבודה אחרת, אך איננו מתייחסים לכך כעת]. קביעות האדם באמונה הזו בלי שום השכלה, מעוררת את "היחידה" שבנפש, וזהו סוד הגאולה.יש את הגאולה הפרטית, והגאולה הכללית. את הגאולה הכללית הקב"ה יביא "בעתה", מתי שירצה. אבל את הגאולה הפרטית - ביד כל אחד ואחד לעבוד, והקב"ה בסוף יתננה לו מתנה, כשם שיתן את הגאולה הכללית. אבל ראשית כל צריך להבין מהי גאולה? מהי המציאות האמיתית? - קביעות של המחשבה באמונה בלי השכלה: יש בורא, יש נבראים ואין מציאות של "נפרדות". "אין עוד מלבדו" - אפילו בחללו של עולם, כמו שאומרים חז"ל. כלומר: אפילו היכן שנראה שיש חלל, שכביכול הקב"ה לא שם - אפ"ה אדם צריך להאמין באמונה שלימה שהקב"ה נמצא שם לגמרי כמו לפני החלל. ואף שזו סתירה מיניה וביה - זה לא משנה לי, אינני מעונין לדעת, אני מאמין! הקב"ה "לית אתר פנוי מיניה", "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם", והחלל אינו חוצץ כלום. אם אדם מאמין באמונה שלימה שאין מציאות של חלל - הריהו דבוק בקב"ה. ואין הכוונה שהחלל אינו קיים, אלא להאמין שהחלל עצמו הוא חלק מהנבראים של הקב"ה, ו"כח הפועל בנפעל", וממילא עצם החלל הוא לבוש שלו יתברך, "כהדין קמצא דלבושי מיניה וביה". נמצא שיש בורא, ויש חלל - ואפ"ה אין נפרדות. מה שאנו אומרים כאן זו סתירה מיניה וביה, ואף אחד לא מבין זאת, כמו שכתוב בקדמונים. אלא שלא צריך להבין זאת! אם מנסים להבין, נופלים באמת לחלל. צריך להאמין שיש בורא, להאמין שיש חלל שנברא ע"י הבורא, ולהאמין שהחלל והבורא אינם נפרדים. רבים וטובים ניסו להבין זאת, אבל אי אפשר להבין זאת, לא שייך להבין זאת. אבל שייך גם שייך להאמין בזה באמונה שלמה. כל הרהור ונסיון של הבנה - צריך להחזירו ל"אין", לגנוז אותו. יש לקבוע במחשבה את האמונה הגמורה הזו שלא יכולה להיות מציאות של נפרדות ממנו יתברך, אין כזה דבר! "כהדין קמצין דלבושי מניה וביה", "לית אתר פנוי מניה", "אין עוד מלבדו", אין!!! הקב"ה נמצא בכל! וכשיגיע האדם למדרגה זו באמונה, יזכה בעז"ה לדבקות הגמורה בקב"ה לנצח נצחים.
|
