|
א- נקודת התמימות מקיפה את כל הנבראיםהמטרה ברורה: מחפשים את בורא העולם! אלא שצריך לדעת עם איזה כלי מחפשים אותו. המשל שבדבר: אדם הניגש לחפש חפץ, עליו לדעת את המקום היכן לחפש אותו, באיזו צורת חיפוש לנקוט וכו'. וכך ברור הדבר שכשמחפשים את הקב"ה צריך לדעת היכן ועם מה - עם אלו כלים - מחפשים אותו.נשמת האדם מורכבת מכמה וכמה חלקים, ובתוך תוכו ישנה הנקודה הפנימית. מהי? חז"ל כבר גילו לנו אותה: "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא", כלומר אם אדם רוצה לחפש את הקב"ה ולהגיע אל ה"חד", יש כאן חוט המשולש. מהו אותו חוט המשולש? "תמים תהיה - עם ה' אלוקיך". ככל שאדם יותר "תמים", כך הוא יותר "עם ה' אלוקיך". ואם הוא לא תמים, הרי שח"ו אינו עם ה' אלוקיו. את השם "ישראל" קבלנו מיעקב אבינו, והוא היה נקרא "איש תם". גם התורה הק' נקראת: "תורת ה' תמימה משיבת נפש". כלומר, זה ברור שמה שקוב"ה, אורייתא וכנסת ישראל נקראים "חד", אין זה אלא מצד נקודת התמימות. מהי אותה תמימות? - כאן כבר הענין עמוק מאד. ולמה? כי אי אפשר לסבור שהתמימות היא נקודה בעלמא, שהרי הקב"ה "איסתכל באורייתא וברא עלמא", ואם תורת ה' תמימה, פירוש הדבר שהקב"ה הסתכל בתמימות וברא את העולם ע"י תמימות! נמצא, שכל דבר ודבר, הנקודה הפנימית שלו היא תמימות. כלומר, התמימות היא נקודה שמקיפה את כל הנבראים כולם!וכיון שכך, בכל דבר ודבר, אם רוצים להתבונן בשורש הדבר - ומהשורש להגיע לנקודות התקשרות לבורא - מוכרחים להתבונן בנקודת התמימות שבו. אם לא, חסר את שורש התורה וגם את שורש נשמתו, וכשאין את השורש לא של הנשמה ולא של התורה - ברור שכך לא מגיעים אל הקב"ה בשלמות!
ב- "ליגמר והדר ליסבר"ראשית כל עלינו להבין מהי תמימות, ומהי הדרך לבוא אל התמימות.ההגדרה הפשוטה כך היא. חז"ל לימדונו כלל יסודי: "ליגמר איניש, והדר ליסבר" (שבת סג ע"א), ובפשטות הכוונה מצד הידיעה הפשוטה, שעל מנת לדעת את הדבר הנלמד, צריך הלומד קודם "ליגמר" -לרכוש את הידיעה", ורק אח"כ "ליסבר" - להבין את העומק ואת הסברא. אבל באמת, בפנימיות הדברים עמוקים הרבה יותר. "ליגמר" הוא מלשון "לגמור" - לסיים, שהדבר יהיה מושלם. כמו כן "תם" הוא מלשון שלם. "ליגמר" כלומר, אדם צריך לקבל את התורה במהלך של "ליגמר" - של תמימות, ורק אח"כ להגיע לשלב של "ליסבר".אם אדם מתחיל עם ה"ליסבר" מיד, נמצא שאינו מקבל את התמימות של התורה. הוא מיד מקבל את ה"ליסבר", את החשבונות והסברא המונחים בה. המהלך שעל ידו צריך אדם לקבל את ההתקשרות לתורה, הוא ע"י "ליגמר", כפשוטו, ואז ממילא הוא לומד בתמימות. אחרי שאדם לומד בתמימות, שייך שיהיה "ליסבר". כלומר, היניקה שלו בכל דבר היא יניקה של תמימות, וכפועל יוצא מזה מגיעה נקודת השכלה וההתבוננות.כמובן שזהו עניין עמוק ורחב, אך לשם ההתחלה בלבד צריך כל אחד לדעת ולהבין, שאם מיד כששומעים דבר מתבוננים בו - וקל וחומר אם שואלים עליו שאלות - את השורש כבר הפסידו בזה!
ג- התורה ניתנה גם ל"אשר איננו פה עמנו היום"עומקם של דברים כך הוא.במתן תורה כתיב: "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת... כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד). והרי כל נשמות ישראל היו במעמד הר סיני, כמו שאמרו חז"ל, וא"כ ביאור הפסוק הוא: "אשר ישנו פה עמנו עומד היום" הכוונה לאלו שבמעמד הר סיני היו בפועל - נשמה בגוף, "ואשר איננו פה עמנו היום" אין הכוונה שלא היו שם, אלא היו במהלך של "איננו", במהלך של "אין", נשמה בלי גוף. כלומר, התורה מתגלה בשני אופנים: באופן של "איננו פה עמנו היום", בלי גוף, ומתגלה באופן של התלבשות בגוף, שהיא התלבשות בשכל. אם כן, כפשוטו הפסוק מדבר על שתי נשמות: נשמות שחיו באותו דור דעה, ונשמות שלא. אבל בעומק יותר, התורה ניתנה לשני סוגי נשמות: "אשר ישנו פה עמנו עומד היום" זהו "דור דעה" - כח הדעת, ואילו "איננו פה עמנו היום" הכוונה למדרגת הנשמה למעלה מן הדעת. זוהי נקודת ה"אין" של האדם. מה הכוונה?התורה לא ניתנה רק למי "שנמצא כאן", שנמצא במדרגת הדעת של האדם, אלא היא ניתנה גם בשורש העמוק של נשמת האדם שהוא "איננו פה עמנו היום". "איננו פה עמנו היום" זוהי הנקודה ששומעת את התמימות, זהו המאור שבתורה, לא ההשכלה. ההשכלה היא פועל יוצא מן הנקודה של התמימות הפנימית.
ד- התמימות תלויה ב"אבנתא דלבא"הפסוק אומר: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי לא, כו). מצד החכמה - "פיה פתחה בחכמה", זוהי החכמה היוצאת לגילוי. אבל התמימות - אינה ענין ששייך לגילוי, והיא תלויה ב"אבנתא דליבא".כל המציאות של התמימות היא לא דבר ששייך להסביר אותו בעצם. לא שייך להרגיש מה שהשני מרגיש, ומצד זה אכן ראויה השתיקה, בבחינה שאין מגלים אלא "לחכם ומבין מדעתו". "מרכבה ביחיד" הכוונה שבאמת אין זה דבר שניתן להסביר אותו. אם אדם לא מבין מדעתו לבד, אי אפשר להסבירו לו! את עצם הנקודה אפשר להעביר רק ע"י שתיקה, לא ע"י דיבור, ואז האדם יונק מהנקודה הפנימית של הנפש שלו, והתולדה מכך היא: "חכם ומבין מדעתו". אבל בעצם, כל זמן שהרב מדבר, הוא לא יכול להשיג את הנקודה האמיתית. רק ברגע שמתחילה השתיקה ממנו - אז שייך שיתחיל התלמיד להבין ולהתחבר לנקודה האמיתית, ומכאן ואילך יהיה בבחינת "חכם ומבין מדעתו"."מרכבה ביחיד" - בכל דבר יש חיצוניות ויש פנימיות. החיצוניות מתלבשת בגוף. מצד החיצוניות "יחיד" פירושו שלא יהיו עוד אנשים בחדר, אבל ישנו חלק נוסף: "יחיד" בנפש, שהאדם מקושר ליחידו של עולם. צריך להבין שהחכמה בעצם, היא חכמה למצוא התקשרות, ולא חכמה עצמית. לימוד חכמה לשם חכמה זוהי נפרדות. כל החכמה היא היכי תימצי לקבל קשר לבורא עולם. וכיון שאת הקשר האמיתי לקב"ה אפשר לקבל רק ע"י תמימות, נמצא אם כן שכל תכלית החכמה היא גילוי של התמימות. אין כאן נקודה מעבר לזה!
ה- אמונה - הכלי היחיד להשגת דבקות באין סוף"הן יראת ה' היא חכמה" (איוב כח, כח), והביא הרמח"ל במס"י מרבותינו ז"ל, שיראת השי"ת היא לבדה חכמה, ותו לא! והרי זהו פלא: מדוע יראת ה' לבד היא חכמה, הרי ישנן הרבה חכמות? ויתירה מזו, מדוע יראת ה' צריכה חכמה? נסביר את המושג האמיתי מהי חכמה. איתא ב'פתח אליהו': "אנת חכים ולא בחכמה ידיעא". איזו חכמה הננו הולכים לחפש ולהשיג: את ה"אנת חכים ולא בחכמה ידיעא", או את החכמה שאנחנו יכולים להשיג? האם האדם מחפש את החכמה ששכלו מסוגל להשיג, או שהוא מחפש את ה"אנת חכים ולא בחכמה ידיעא"? נבאר את הדברים. הרי לכאורה אם "לא בחכמה ידיעא", איך אפשר להשיג זאת זה, הרי זו אינה ידיעה הנתנת להשגה בכח החכמה? אבל באמת זה איננו כך. כלל ברור לנו, שכל דבר שחז"ל גילו לנו, זו אינה "ידיעה" בעלמא, אלא דרך לעבודת ה', להשגת קרבת ה'. אם כן, לשם מה גילו לנו חז"ל ש"ולא בחכמה ידיעא"? בפשטות, כדי להרחיקנו מההגשמה, שלא נחשוב ח"ו שהחכמה של הבורא והחכמה שלנו שוות הן. אבל בעומק, כתובה כאן נקודה הרבה יותר פנימית: כל דבר בנוי בצורה של אור וכלי. ניקח לדוגמא כוס ומים: ההיקף של הכוס גדול מהיקף המים. אילו היקף הכוס תהיה קטנה יותר, המים לא יוכלו להכנס בה.אדם רוצה להשיג את הקב"ה, שהקב"ה ישכון אצלו. איך זה יכול להיות? הרי מי יותר גדול, הקב"ה או האדם? בודאי שהקב"ה! אז איך הוא יכול להיכנס בתוך האדם? "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (מ"א ח, כז). איך יתכן, אפוא, שאדם יזכה להשראת השכינה, הרי הקב"ה הוא אין סוף והנברא מוגבל? אולם אע"פ שכתוב ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", עם כל זאת הרי הקב"ה ביקש לבנות לו בית - "הוא [-שלמה המע"ה] יבנה בית לשמי" (ש"ב ז, יג). בבית זה היתה לכל יהודי האפשרות להתקשר לבוראו, וכתוב בספה"ק, שהשגת האלוקות שהיתה במקדש, היתה בדרך פשיטות, בדרך תמימות, ולא בדרך של התבוננות. עומק הענין נראה כך. האדם הוא נברא. האם יש לו כח להתחבר לאין סוף? התשובה: כן!!! הרי זוהי תכלית כל התורה כולה. אלא שנשאלת השאלה: כיצד יתכן הדבר, הרי לכאורה זוהי סתירה מיניה וביה; הקב"ה הוא אין סוף ואנחנו מוגבלים? וכאן מגיע סוד התמימות, סוד האמונה: להשיג אני יכול רק כפי כוחי, אבל להאמין - אני מאמין שיש אין סוף, ואם זוהי אמונה שלימה באמת, בלי שום השכלה [שהרי אם יש בזה השכלה - שוב ההשגה היא לפי התפיסה שלי], אם ברור לו לאדם ש"הריני מאמין באין סוף" - אמונה זו, היא הדבר היחיד שיכול להוות כלי להשיג דרכו דבקות באין סוף, ומצד זה נקראת התוה"ק ומצוותיה "כל מצוותיך אמונה", שהוא מאור התורה. כל שאר הכלים, אפילו אם אדם חכם - הקב"ה יותר חכם ממנו, אם הוא מבין - הקב"ה מבין יותר, עשיר - הקב"ה עשיר יותר וכו'. הרי אנו מובדלים בעצם מהקב"ה, הוא יתברך "אין סוף" ואנחנו נבראים, אין לו דמות הגוף, אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. היכן, אם כן, יכול להיות בכלל היכי תימצי שיהיה לאדם קשר עם הקב"ה? - רק בנקודה שהאדם מאמין בו שהוא אין סוף! כי כשהוא מאמין בזאת, נמצא שהוא מתחבר למושג הנקרא "אין סוף"! ואין הכוונה מכח השגה. ודאי שלנברא אין שום אפשרות להשיג אין סוף. אך עצם כך שהוא מאמין בו ית' שהוא אין סוף, בזאת הוא מתחבר למושג הנקרא "אין סוף".אם לאמונה זו יש לבוש של "שכל", של "השגה" - שוב אין זו אמונה טהורה. מפני כך צריך שהנפש תהיה תמימה, שתוכל להאמין אמונה גמורה, בלי שום השכלה. ודאי שיש גם את ענין ההשכלה, אבל שורש עצם הנפש שיכול להתחבר לבורא עולם, הוא אותה נקודה שיש לה קשר עם האין סוף, וקשר לאין סוף יכול להיווצר רק ע"י אמונה גמורה של תמימות. כל זמן שלא - האדם נמצא "במקרי הגבול", בגוף ובמשיגי הגוף, ואף אם יצא מהעולם הזה וילך לעולם הבא, אך העולם הבא עצמו אינו אין סופי! לכל דבר יש קץ ותכלית. יש דבר אחד שאין לו סוף: בורא עולם! ויש דבר אחד בעצם שיכול לקשר את האדם לקב"ה: האמונה! - אדם מאמין שהקב"ה אין סוף, נמצא שהאמונה שלו היא אמונה אינסופית, הוא מאמין שאין סוף. זהו כלי יחידי שיכול לדבק את האדם לבוראו."הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב" (איכה רבה, פתיחתות ב). הבחינה של "מאור", היא אותה נקודה פנימית שבתורה, שהיא "תורת ה' תמימה משיבת נפש".כל זמן שהתורה אינה תמימה בהשגת האדם, אין בה גילוי של הנקודה הפנימית מצד המשיג שמשיג אותה, וממילא לא יתכן שיהיה קשור לקב"ה. הוא יכול להשיג השפעות - ברוחניות וגשמיות - אבל קשר לבורא עולם באמת - לא יכול להיות שיהיה לו!"החכמה מאין תמצא" (איוב כח, יב) - ה"אין" - התמימות - הוא האמונה! ממילא, אם אין לו "אין" - אם חסרה לו התמימות, אמונתו אינה שלמה - חכמתו אינה מגיעה מהמקום האמיתי, ובהכרח גם שחכמה זו לא תביא אותו למקום האמיתי, כי הכלל הוא: "שלוחי בשר ודם - ממקום שמשתלחים לשם מחזירים שליחותן" (ב"ב כה ע"א), ואם יניקת תורתו אינה ממקור פנימי ואמיתי, לא יכול להיות שהתורה תביאהו למקום יותר גבוה מהיכן שיצא.סוף דבר צריך להבין, שהכח היחידי הפנימי להתקשר לקב"ה היא נקודת האמונה, והכח הזה הוא המאור שבתורה שמחזירו למוטב, שמביאה אותו לקב"ה. אלא שכח זה טמון עמוק, עמוק, פנימה בתוך התוה"ק! כמו שכתב ה'מאור עיניים' בשם ה'בעל שם', שנקודה זו כמעט ולא הושגה כלל, אלא שבדורות האחרונים, ככל שמתקרב "אורו של משיח", אור זה נמצא יותר בגילוי, והנפש יכולה יותר בקלות להשיגו.
ו- האמונה - כח הממוצע בין הנבראים לקב"ההנקודה הזו בנפש היא עמוקה וקשה מאד, כיון שאנו נבראים והננו מוגבלים. אם כן, האמונה להאמין שיש דבר שלמעלה מהגבול, היא בעצם מעבר לכל גדרי ההשגה שאדם יכול להשיג. "אמונה" ו"חוש" הם תרתי דסתרי. החוש משיג "גבול", ואילו האמונה מאמינה שיש אין סוף.הנקודה הזו קיימת בכל נפש ונפש בישראל, אלא שהיא נעלמת בד"כ כמעט לגמרי. כמובן, ישנן ניצוצות. אין אדם [חוץ אם ח"ו הוא מהערב רב] שאין בו נקודה של תמימות, אבל זוהי נקודה דקה מן הדקה שמבצבצת מבין החרכים. וכפי גודל התמימות שבנפש, כך גודל הקשר לקב"ה. ככל שהאדם מרחיב את הבקעים ונותן לתמימות להתפשט, כך הוא מקבל קשר עם בוראו.הבחירה של אדם הראשון לפני החטא היתה, האם לדבק את עצמו לעץ החיים, ואז "וחי לעולם", או לעץ הדעת, ואז "מות תמות". כלומר במילים פשוטות, האם לדבק את עצמו לאין סוף, לתמימות, לאמונה, או להיפך: לדבק את עצמו לחוש המושג שהוא ה"דעת".החוש העליון באדם הוא נקודת הדעת. "ובדעת חדרים ימלאו". האמונה באה ואומרת שיש למעלה מן הדעת. הדעת אומרת: "יש", האמונה אומרת: "אין". הדעת אומרת: "גבול", האמונה אומרת: "אין גבול"! הדעת אומרת: "אני", האמונה אומרת: "אין עוד מלבדו". עצם המציאות של האמונה היא כביכול הכח הממוצע בין הנבראים להקב"ה. האמון שמאמינים באין סוף, זהו כח שכביכול אינו של הנבראים. מדוע? הרי הנברא הוא מוגבל, וא"כ מהיכן יש לו כח להאמין באין סוף? לא יתכן, אם כן, שעצם הכח שיש לנברא להאמין באין סוף, הוא כלי של נברא, כי הרי הנברא הוא מוגבל, ואיך יכול להיות שיהיה לו כלי שהוא אין סוף! לכן בהכרח, שהאמונה אינה חלק מהנברא. היא למעלה בעצם מנקודת הנברא, היא הממוצע בין הנבראים לקב"ה. הרמב"ן כותב בהקדמתו לתורה, שנ' שערי בינה נבראו בעולם וניתנו כולם למשה חסר אחד, וכידוע ששער הנו"ן הוא שער האמונה. ומבאר הרמב"ן, שמ"ט שערים נבראו, אבל הנו"ן לא נברא. ודבר תימה הוא, שהרי בחז"ל כתוב שנבראו נו"ן שערים, ומדוע לא כתבו שנבראו רק מ"ט? אך בודאי שיש עומק לכאן ולכאן: גם במה שכתבו חז"ל, וגם במה שביאר הרמב"ן בדבריהם.ה"נו"ן" בעצם, הוא נברא ולא נברא. הוא נברא כי הרי הוא בסוף יושג לנפש, והוא לא נברא כי נברא מוגבל, ואמונה היא בלתי גבולית, וכביכול זהו כח ממוצע בין הנבראים לקב"ה.
ז- שבירת מחיצות - רק ע"י כח האמונהאין כח עמוק שיכול לשבור את כל המחיצות המבדילות בין האדם לבין קונו, חוץ מהאמונה שזו התמימות! שהרי עצם המציאות של האמונה אומרת: אין מחיצות! מחיצה פירושה גבול, ואילו האמונה אומרת: "אין גבול!" אדם רוצה לשבור מחיצה. באפשרותו להזיז את המחיצה קדימה, ובכך להרחיב את השטח. אבל לשבור את המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו כמו שכותב המס"י, שלא יהיה בכלל מחיצה? איך זה יכול להיות? - ע"י כח האמונה. האמונה אומרת: ישנו כח אין סופי, ולאין סוף אין גבול! כל זמן שהאדם רק דבק במעלות רוחניות, ואפילו העליונות ביותר, אך סוכ"ס גם למעלות אלו יש גבול. הוא אמנם הרחיב את ההתפשטות שלו, אבל איך הוא יגיע לקב"ה? הרי הקב"ה הוא אינסוף והנברא מוגבל? כלומר, במצב כזה בעצם נשארו אצלו מחיצות, רק שהן יותר רחבות, והשטח העומד לרשותו גדול יותר. כדי לשבור לגמרי את המחיצות, שלא יהיה מושג מחיצה בעצם - עליו להשתמש בכח האמונה שבו! יתירה מזו, גם בלי אמונה, אדם יכול לשבור מחיצות על דרך מיקרה. אבל האמונה אומרת מושג הרבה יותר עמוק, הרבה יותר פנימי. היא אומרת: "אין מחיצות"!בענין זה ישנו משל נפלא מהבעל שם טוב, על בן המלך שרצה אביו המלך לנסותו עד כמה לבבו שלם עמו, ולשם כך העמיד מחיצות גבוהות לפני בית המלך, שהבן לא יוכל להכנס לשם. ניסה הבן לעבור מחיצה, ועוד מחיצה ועוד מחיצה והוא רואה שאי אפשר - ישנם קשיים שלא ניתן לעבור אותם. כמות המחיצות כה גדולה, עד שלפי החשבון אף אם כל חייו יעבור מחיצות, למלך הוא לא יגיע.ישב הבן וחשב בדעתו מה המלך רוצה? האם באמת המלך רוצה לרחק אותי? לא יכול להיות, הרי אני הבן שלו, והוא האבא שלי, אז מדוע הוא העמיד כל כך הרבה מחיצות? אלא מאי, שאני אתגבר ואעבור? - הרי החשבון מורה שאי אפשר לעבור את המחיצות.ואז - כך אומר הבעש"ט - הגיע הבן למסקנה עמוקה: שאין מחיצות! שהמחיצות הם בסה"כ פרי דמיונו! כי אם אכן היו מחיצות - אי אפשר היה לעבור אותן!והדברים עמוקים מאד .אם אדם מחשבן חשבונות: ת"ק שנה לעולם הזה וכו', כדאיתא בגמרא, הוא מגיע למסקנה שישנו ריבוי מחיצות שקשה לעבור אותן. ולא רק שקשה לעבור אותן, אלא שמבחינת כמות המחיצות, לעולם הוא לא יגיע. אז נכון שאפשר לומר "סיעתא דשמיא" ו"הקב"ה יעזור", אבל הדברים הרבה הרבה יותר עמוקים. בעצם מתגלה כאן, שעבודת האדם היא לגלות שאין מחיצות כלל! ואיך אפשר לגלות שאין מחיצות? - רק ע"י כח האמונה!! כח שהוא עצמו גבול, א"כ יש לו מחיצה - וביתר דיוק הוא עצמו מחיצה - וכיצד אפשר לגלות על ידו שאין מחיצה? הכח היחיד שיכול לגלות שאין מחיצה, הוא מבט כביכול מהקב"ה עצמו! כשיש אמונה לאדם, האמונה היא אין סופית, האין סוף אומר אין גבול, ואם אין גבול הרי שאין מחיצה. הכח היחידי שעל ידו אדם יכול להבין שאין מחיצה - לא שיש מחיצה וצריך לשבור אותה - הוא רק כח האמונה!משל למה הדבר דומה? אדם נוסע בכבישים. הוא רוצה לנסוע ישר, ימינה, או שמאלה, אבל לא תמיד הוא יכול, כי פעמים רבות לא כל הכבישים פתוחים. כאן יש פקק תנועה, כאן יש מחסום וכו'. משא"כ אם הוא נוסע במטוס - שם כביכול אין שבילים, ויכול לנסוע לכל הכיוונים. ודאי שהמשל אינו ממצה את הנמשל. הנמשל הוא הרבה יותר עמוק. "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כ). האמונה אומרת: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהלים כג, ד). גם בגלות "לית אתר פנוי מיניה". האמונה אומרת שאין גבול, אין מחיצות. ואף שנראה שיש מחיצות, וגם אדם מרגיש שיש מחיצות, ואפילו התורה עצמה אומרת שיש מחיצות - הכל אמת, אבל הקב"ה נמצא באמת בפנימיות!החוש אומר יש מחיצה, והחוש הזה הוא חוש אמיתי, אבל יש את ה"אמת לאמיתה" שהיא יותר פנימית, והיא אומרת שאין מחיצות. אבל אם האמונה אינה נמצאת בנפש האדם, הרי שהחוש נמצא בנפש האדם, והחוש אומר שיש מחיצות, וממילא האדם מרגיש שישנן מחיצות.כשם שכתב ה'חובת הלבבות', שהעולם הזה והעולם הבא הן שתי צרות זו לזו, כך בעומק, החוש והאמונה הם שתי צרות זו לזו. היכן שיש חוש - אין אמונה, והיכן שיש אמונה - אין חוש. כל זמן שמדרגת נפש האדם היא שיש חוש, או באותן נקודות שהוא אוחז שיש חוש - שם אין אמונה! כאשר האדם יוצא מהחוש ודבק באמונה, הוא יוצא מעולם של מוגבלות ונכנס לעולמו של הקב"ה.עולמו של הקב"ה הוא עולם שאין לו גבול, אין ראשית ואין אחרית, "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים" (ישעיהו מד, ו). אין לנו השגה מיהו הבורא, יש לנו רק השגה אחת: אמונה! אנחנו מאמינים שלא ישיגוהו משיגי הגוף, אנחנו מאמינים בו שאין לו שום גבול מהגבולות הידועים לנו. זו הנקודה הכי עליונה שנברא יכול לתפוס. מעבר לזה, אין בכוחו לתפוס. "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". מדוע? כי המחשבה תופסת כל דבר עם הגבול שלו, עם הגדרים שלו, וכיון שהקב"ה הוא לא גבולי, אי אפשר לתפוס אותו. איך, אם כן, ניתן בכל אופן להתקשר עם בורא עולם כביכול? - רק ע"י אמונה! ודאי שצריך את האמונה השורשית שיש בורא, ויש גם את ענין ההשגחה הפרטית וכו', אבל יש אמונה להאמין בעצמותו יתברך שאין לו שום גבול כלל. להאמין שזוהי המציאות הפנימית של בורא העולם. [בעומק, בדקות, האמונה שיש מצוי אחד, היא למעלה מהאמונה באין סופיותו של המצוי, כי זה יחסיות לגבול, ואכמ"ל].וכיצד יוכל אדם לבדוק את עצמו אם אכן הוא מאמין? - הוא אשר דיברנו: החוש והאמונה הם תרתי דסתרי. כל דבר שאדם מרגיש שהחוש חש אותו, זהו סימן שחלק זה עדיין לא נכבש ע"י האמונה. אם הוא היה נכבש ע"י האמונה - הוא לא היה חש בו.
ח- מהו אותו "פתח כחודו של מחט"?וכאן עלינו להדגיש נקודה חשובה. איננו מדברים כלל להפוך את האדם לכולו אמונה. דבר זה אינו בכח של נברא לעשותו. עבודת האדם היא: "פתחו לי פתח כחודו של מחט", כלומר: שתהיה לאדם נקודה אחת בנפש של "אמונה" - אבל אמונה באמת - באין סוף! כל זמן שאין לאדם נקודה זו, ברור הדבר שאין לו קשר שלם ואמיתי לקב"ה, אין לו שלמות עם הבורא.ונבאר את הדברים. כבר הוזכר לעיל, שצורת הלימוד המקורית היא: "ליגמר" והדר "ליסבר". מאחר ונמצאים אנו לאחר חטא אדם הראשון, חטא עץ הדעת - באופן טבעי אדם תופס כל דבר מצד ה"ליסבר" שבו. פעם "הליסבר" הוא רחב, פעם הוא דק, פעם הוא על מנת להבין ופעם על מנת להתנגד, כל מקום ומקום לגופו, אבל תפיסת הנפש היא משועבדת כל הזמן ל"ליסבר".אילו תהיה לאדם נקודה - חודו של מחט - שתהיה "ליגמר" בלבד, הוא יוכל לבקוע את כל המחיצות! ולמה, הרי לכאורה זהו רק חודו של מחט?אלא שכאן טמונה נקודה עמוקה מאד. אותו "חודו של מחט", אינו שבירה של הגבול, אלא הוא גילוי שאין גבול! ואם החודו של מחט מגלה שאין גבול, הרי גילה בזה שבכל אין גבול. הוא לא מגלה ששברתי חלק מהגבול, וממילא חלק אחר לא שברתי, אלא הוא מגלה שהגבול כלל אינו קיים! אם אדם מקבל התקשרות לנקודה שבה הוא משיג שאין גבול, ממילא הוא יכול בכח זה לגלות שבכל דבר ודבר בעולם אין גבול. אילו זו היתה נקודת שבירה, הרי שחלק שברתי וחלק לא שברתי. אבל אם נקודת ההשגה היא שאין בעצם גבול - הרי די בחודו של מחט כדי לגלות על הכל.ומה קורה כשאדם פותח לקב"ה פתח כחודו של מחט? - "ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". מה הכוונה "ואני אפתח"? בפשטות זוהי סיעתא דשמיא. אבל יש כאן נקודה הרבה יותר עמוקה: "ואני אפתח" - מתגלה כאן המבט של ה"אני", של הקב"ה, ואז האדם מקשר את עצמו לקב"ה, ולקב"ה הרי אין גבול. הוא עשה חודו של מחט של התקשרות ע"י האמונה, ומכח זה נכנס לעולמו של הקב"ה, לעולם שאין בו גבולות - ממילא "ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם", כי באמת מצד המבט הזה אין גבול."חודו של מחט" זוהי נקודת החיבור [מחט הוא בחינה של כח המחבר בין שני דברים]. איזה "חודו של מחט" עליכם לפתוח לי כדי שיהיה חיבור? לא פתח שיש בו רצון להשגות רוחניות סתם, אלא פתח שכולו קשר אמיתי לבורא עולם, התקשרות, התחברות לבורא עולם. איך אדם יכול להתחבר לבורא עולם? כמו שאמרנו: רק ע"י האמונה, זה ה"חודו של מחט". כל פתח אחר הוא פתח, אבל הוא לא "כחודו של מחט". הוא יכול להיות פתח ששבר מחיצה, אבל אין כאן מחט שמחברת את האדם בעצם לקב"ה.ה"חודו של מחט" הוא פתח של התקשרות, ומהפתח הזה אדם מקבל קשר. פתח זה, כפי שאמרנו, זוהי האמונה, והאמונה הזו מגלה שאין עוד מלבדו. ואם אין עוד מלבדו, הרי ש"ואני אפתח לכם"! מה הכוונה "ואני אפתח לכם"? זוהי כביכול לשון מושאלת: אם יש כאן "אני" - ממילא "אפתח לכם", כי מצד הקב"ה אין נקודת פתיחה וסגירה, הסגירות היא מצד המחיצות שאנו מכירים, ורק צריך להיכנס לעולם בלי מחיצות. אנחנו מכירים עולם, עולם זה מלשון "העלם". האמונה נקראת "למעלה מחללו של עולם", כמו שמצינו אצל אברהם אבינו שעה"פ "ויוצא אתו החוצה" (בראשית טו, ה) פירש"י: "הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים". "אין מזל לישראל". מה הכוונה בזה? מזל כידוע הוא מלשון "נוזל". בפשטות מבינים אנו, שהכל מגיע מלמעלה, ויורד למטה. זהו מבט של גבול. אבל האמת היא ש"אין מזל לישראל" - זה לא נוזל! אדם מתחבר לאינסוף של הבורא, ומצד האינסוף לא צריך לנזול דבר, אין שום גבול, אין מעלה ואין מטה. ישנה רק התקשרות פשוטה לבורא עולם. אבל צריך שתהיה נקודה אחת בנפש, חודו של מחט, של אמונה, של הכרה ברורה ב"אין עוד מלבדו".
ט- התקשרות ל"אתה הוא עד שלא נברא העולם"היכן האדם יכול למצוא דבר זה אצל עצמו, איך מגיעים לזה? האם ע"י התבוננות? ברור הדבר, שעם ההתבוננות אי אפשר להגיע למטרה. כי מכיון שהאמצעי הוא התבוננות, הרי שקשה מאוד שהתכלית תהיה גבוהה יותר מכח האמצעי. אי אפשר לומר שלגמרי א"א להגיע ע"י התבוננות, אך בודאי שלא רק ע"י התבוננות, כי הרי האור בעצם הוא אור של אמונה פשוטה, לא אור של חשבון, וכיצד יוכל אור של התבוננות להביא לידי אמונה פשוטה?"כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו... אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים" (ישעיהו מד, ו). הקב"ה הוא "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם". המציאות שהאדם רגיל בה - וזוהי עצם מציאותו - היא מצד "משנברא העולם". מה היה קודם? אף אחד לא יודע, כמו שאומרת הגמרא: אסור לשאול "מה לפנים, מה לאחור" וכו'. מה היה שם אי אפשר לדעת. מי שמחפש לדעת מה היה לפני הבריאה, אף פעם לא ידע! ובאמת אנחנו לא מחפשים לדעת! אין שום צורך בידיעה זו! אנחנו רק צריכים לחפש מה לא היה, לא מה היה. "אתה הוא עד שלא נברא העולם", מה הכוונה? יש בורא עולם. הקב"ה הוא עבר הווה ועתיד. ההווה שיש, זוהי בריאת העולם. העבר הוא נצחי, וגם העתיד הוא נצחי אצל הקב"ה. "ומעולם עד עולם אתה א-ל" - לבורא אין שום שייכות בדוקא לבריאה. יש בריאה אין בריאה, בורא יש!! אדם מנסה למצוא את הקב"ה רק בתוך הבריאה, כלומר הוא מחפש אותו בתוך העולם, בתוך ההעלם. אבל עליו להתחיל לחפש את הקב"ה לא רק בתוך ההעלמים, לא רק בתוך העולם, אלא ב"אתה הוא עד שלא נברא העולם" [ח"ו לנהוג כך למעשה, אלא צריך רק שיהיה פתח אחד בנפש שבו יהיה קשר לבורא עולם, לאין-סוף, ל"אתה הוא עד שלא נברא העולם"]. ואיך אדם יכול להגיע ל"עד שלא נברא העולם"? רק בכח האמונה!!נכון, אין לנו שום מושג מה היה אז - לפני שנברא העולם - אבל לכן, דוקא מפני זה, הקשר הוא רק ע"י אמונה, לא ע"י ידיעה.אם אדם רוצה לקבל קשר עם הבורא עולם בלי העלם, הקשר חייב להיות גם בלי עולם! ואין הכוונה דווקא העולם הזה. אין שום עולם! "אתה הוא עד שלא נברא העולם" אין הכוונה דוקא לעולם הזה, אלא לכל העולמות כולם. אדם צריך לחפש קשר עם הבורא מצד שיש "מצוי אחד", בלי שום בחינה אחרת, והעבודה היא רק למצוא סדק אחד בנפש שירגיש זאת. שירגיש שיש מצוי אחד, והמצוי אחד קדם לבריאה, ואם הוא קדם לבריאה, הרי שהוא קדם גם להעלם. אם חז"ל אמרו לנו "אתה הוא עד שלא נברא העולם", הם גילו לנו בזה, שאדם יכול לקבל קשר גם עם ה"אתה הוא עד שלא נברא העולם"!"אתה הוא משנברא העולם". התורה קדמה לבריאה אלפיים שנה, כמו שכתוב בחז"ל, ולשם אדם צריך להגיע. אם אדם חי רק אחרי האלפיים שנה, נמצא שהוא מקבל קשר עם הקב"ה רק אחרי תקופה זו. מאותה נקודה שהקב"ה ברא את התורה - משם אדם צריך לקבל את הקשר! להתקשר לאלפיים שנה שקדמו לבריאה, ומשם לקבל קשר עם הקב"ה. ויתר על כן, מן הנקודה שקדמה לבריאת התורה.הנקודה הזו היא מאוד מאוד עמוקה, וננסה קצת להרחיב את הדברים.
י- אמונה באפשרות התמידית ליצור קשר עם הרבש"עאם אנו אומרים שמצד האמונה אין גבול ואין העלם, א"כ יכול אדם למצוא את הקב"ה בכל זמן ובכל מצב. אין שום נפקא מינה באיזה מצב הוא נמצא: ער, ישן, שומע, מדבר, חושב - זה לא משנה! אם היתה לאדם אמונה שבכוחו לקבל קשר עם הקב"ה בכל מצב - הוא אכן היה מקבל!! מדוע? כי הרי ביד האדם לבחור האם ללכת בדרך שיש בה מחיצה ולנסות לשבור אותה, ואם יש מחיצה, סימן שאי אפשר ליצור קשר שלם עם הבורא, או שמא ללכת בדרך שונה לחלוטין: דרך שאין בה שום מחיצות! ליצור קשר עם הקב"ה בכל מצב ובכל שעה. האם אדם מאמין שבזמן שהוא ישן, הוא מקבל קשר עם הקב"ה? אם כן - הריהו מקבל קשר! אם הוא לא מאמין - הרי שאין לו קשר, הוא נפל למחיצות. אדם אוכל. האם הוא מאמין שהוא מקבל קשר עם הקב"ה? הוא לא מבין, הוא לא יודע איך, אבל האמונה אומרת שאין מחיצות, אין גבול, ואם אין גבול - הרי שניתן להשיג את הקב"ה גם בשעת האוכל. ניתן להשיג אותו בכל דרך. כמובן שח"ו אין ללכת ולהעביר סתם את הזמן בעשיית מעשים שאינם נצרכים. אדם צריך לעשות מה שהוא צריך, לעסוק במה שראוי לעסוק, ולהתנהג כמו כל גדרי התורה, כמו שנאמר: "ולוואי אותי עזבו, ותורתי שמרו", כי אם לא ישמור את התורה - אז בודאי יפול ח"ו לסטרא אחרא, ולא יהיה לו שום קשר לבורא עולם. זה דבר ברור ופשוט! אבל בתוך הגדרים של "תורתי שמרו", האם הוא מאמין שבכוחו לקבל קשר לבורא עולם מכל דבר ובכל עת? ננקוט דוגמא: אם אדם היה הולך לישון באמונה פשוטה וברורה: מי ברא את השינה? הקב"ה. בשינה יש כח של הבורא עולם? כן. אז אפשר להתקשר לקב"ה דרך השינה!אדם שחי עם מבט של מחיצות, חושב כך: בשעה שהמח פועל ויש לי דעת, הנני מקבל קשר עם הרבש"ע, אך כשאני ישן והדעת אינה פועלת - שוב אין לי קשר עם הרבש"ע. אבל אם הוא מאמין ש"אדם מועד לעולם - בין ער בין ישן", ומדוע באמת בעומק הפשט גם ישן נחשב מועד? כי מצד עומק הנשמה - "לא ינום ולא ישן שומר ישראל". והיינו מצד ה"קוב"ה ואורייתא וישראל חד". נשמת האדם דבוקה בבורא תמיד, וכיון שכך -, הרי ש"לא ינום ולא יישן"! מה הכוונה "ולא ישן", הרי הוא ישן? "ולא ישן" הכוונה - אין העלם!!! "ולא יישן שומר ישראל" פירושו שהקב"ה לא מעלים עינו מהשגחתו יתברך. אם אדם מאמין באמונה שלימה שיש לו קשר אמיתי ותמידי לבורא עולם ע"י אמונה, הוא מאמין שאפילו כשהוא ישן, "אני ישנה וליבי ער"!! מיהו אותו "לבי ער"? - "צור לבבי וחלקי ה'"! אדם צריך להאמין שבשעת השינה הוא מקבל קשר עם הבורא עולם. ידועים דברי הגר"א ז"ל, שעיקר השינה עניינה להשיג את מה שלא משיג האדם בהיותו ער. ומה העומק שבזה? - כשאדם ער, הוא מקבל דברים דרך הדעת, דרך מחשבותיו, וממילא הוא מגביל את מה שהוא מקבל. משא"כ כשהאדם ישן, החשבון לא עובד. אם אין לו אמונה ח"ו, הוא נופל בכלל, אבל כשיש לו אמונה - דוקא בזמן השינה, שבה אדם מבטל את דעתו ואת מחשבתו, יכול הוא לקבל קשר עם הרבש"ע שהוא למעלה מן הגבול. "ואמונתך בלילות"! אם אדם חדור באמונה ש"בידך אפקיד רוחי", הוא מאמין שהוא מפקיד את הנשמה שלו אצל הבורא עולם - הרי שבשעה שהוא ישן, הוא משיג בכל נקודה את מה שנצרך לו, כי באותה שעה הוא דבוק לרבש"ע. עיקר הנבואה [כמו שכותב הרמח"ל בדרך ה'] הוא בחינה של שינה. מדוע? כי כשאדם מאמין באמת שיש בורא, הריהו מוסר את כל כוחותיו לבוראו, ואז אין שום גבול ומחיצה שמפריעים לו לקבל קשר ישיר עימו.
יא- "תורתי שמרו" - תנאי להשגת ה"פתח כחודו של מחט"נמצא אם כן, שעל מנת לזכות לקשר עם הקב"ה, ראשית על האדם להבין שישנם שני דרכים: דרך אחת האומרת: יש גבול, יש מלחמות וכו'. ודרך נוספת - "דרך עץ החיים" - שהיא אומרת: אין גבול! אדם יכול ומסוגל לקבל קשר שלם עם בורא העולם! אבל על כך צריך את ה"הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו"! "תורתי שמרו" זהו הגבול המוכרח לאדם בהנהגת הגוף, כי בלא"ה הוא עלול ליפול לסט"א. אדם הסבור שגם ללא ה"תורתי שמרו" יוכל לקבל קשר בלתי גבולי עם הקב"ה - הריהו טועה! אחרי שהוא נמצא בתוך ה"תורתי שמרו", יכול הוא לפתוח לקב"ה פתח כחודו של מחט, שהוא פתח של אמונה. אבל אמונה בלי תורה היא דמיונות. מאידך גיסא, "תורתי שמרו" לבד בלי אמונה, זוהי ח"ו תורה של נפרדות, שאדם אינו מחובר לבורא עולם. "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא" זה בעצם. יש בורא, ויש את ההתקשרות של האדם עם הבורא. אבל ה"שמרו" - מה ששומר אותו, ונותן לו את האפשרות להתחבר לכל נקודה - זו התורה הק'!
יב- רק חכמת ביטול הנבראים נקראת "חכמה" האמונה הזו עליה דיברנו, היא אמונה של תמימות. כי מצד המחשבה, המחשבה משיגה רק גבול, והאמונה של התמימות משיגה שהקב"ה לא גבולי. ואף שאדם לא מבין זאת, ואף לא יכול ולא מסוגל להבין זאת, הוא מאמין! האמונה הזו היא הנקראת "חכמה". מדוע? כי החכמה הגדולה ביותר היא לבטל את האדם. "חכמה" היא "כח - מה" (כדאי' בספה"ק), להכיר ש"ונחנו מה", לבטל את הגבול. זוהי בלבד החכמה שיש, אין חכמה שלמה אחרת!ממילא "הנה יראת ה' היא חכמה" היא לבדה חכמה, כי חכמה היא רק חכמה של ביטול הנבראים, של ביטול הגבול, וגילוי האין סוף. זוהי כל החכמה, ואין חכמה אחרת. שאר כל החכמות הן חכמות של שבירה, של גבול! החכמה השלמה היחידה שיש, היא להכיר שהקב"ה הוא אין סוף.כל נקודה ונקודה היא בחינת "כולם בחכמה עשית". בכל נקודה ונקודה טמונה חכמה שמגלה איך לצאת מהגבול של ה"בחכמה עשית". החכמה היא הגבול של הדבר, אבל היא גופא מגלה לאדם איך לצאת מהגבול. אמנם, כל זאת בתנאי ש"החכמה מאין תמצא", אם החכמה מקבלת מהאין - היא מקבלת את הכח שבה איך לצאת מהחכמה. אם החכמה אינה מהאין, מהאמונה - אדם מקבל רק חכמה של יש, חכמה של הבנה. אם החכמה "מאין תמצא", החכמה מגלה לו בכל דבר איך לצאת מעצם הגבול של הדבר, ולקבל את האמונה, את האין.
יג- אדם נצרך לשני הדרכים יחדסוף דבר, כנקודה ראשונה בלבד: ישנם שני דרכים איך להגיע לקב"ה: בתוך המחיצות ולנסות לשבור את המחיצות, או להתחבר לדרך שמביאה להשגה שאין מחיצות, "לית אתר פנוי מיניה", אין עוד מלבדו. אלו שני הדרכים שיש. הדרך להתחבר לקב"ה בלי מחיצות, היא לא דרך שאפשר לעבוד איתה לבד. זוהי דרך שאפשר לעבוד איתה רק אם עובדים עם שני הדרכים ביחד: "תורתי שמרו" - שהוא כח הגבול דקדושה - יחד עם הגבול דקדושה. אדם צריך לעבוד באמונה שלימה. אם יש רק אמונה של אין גבול, אדם לא יגיע לקב"ה אף פעם, וח"ו יפול לכח הרע. אפשר לעבוד בדרך של גבול ולהשיג גבול, ואפשר לעבוד בדרך של "בלי גבול" וליפול ח"ו לרע, ואפשר לעבוד עם שניהם יחד, ואז יש את ה"פתחו לי פתח כחודו של מחט" שהוא החלק של האין גבול, וממילא "אני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".אדם צריך לדעת יסוד גדול: "ב-ראשית" - ישנם שני "ראשית" (תקו"ז ב), יש ראשית מצד עבודת האמונה שיש גבול, ויש ראשית מצד האמונה של אין גבול. והתורה אומרת לנו שהנפש צריכה את שני ה"ראשית". זה בלי זה אי-אפשר!בעז"ה בפרקים הבאים נשתדל להרחיב ולהעמיק מהי אותה עבודה של אמונה בדרך שאין בה גבול כלל, אותה דרך מופלאה האומרת שאין גבול, אין מחיצות, ובכל עת ובכל מצב ניתן להשיג קשר עם קוב"ה.
|
